עונג שבת פרשות קרח-חקת | רבנים שונים | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

מדורים
ענג שבת

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש במדבר
קרח

11 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בס"ד,
ערב שבת קודש
פרשת קרח - חקת
עלון מס' 17 (שנה ארבעים) (1407)
כ"ז בסיון ה'תשפ"ו (12.06.2026)
מועדי השבת קרח

ענג שבת (306)

רבנים שונים

331 - עונג שבת פרשות במדבר – שבועות - נשא

332 - עונג שבת פרשות קרח-חקת

טען עוד

ער"ש מוצ"ש לר"ת
י-ם 19.10– 20.28 - 21.03
ת"א 19.25 – 20.31 – 21.00
חיפה 19.18 – 20.32 - 21.04
ב"ש 19.26 – 20.29 – 21.01
אילת 19.19 – 20.27 - 20.59
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת קרח – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.42 – 3.44
זמן הנחת תפילין 4.45 – 4.45
הנץ החמה (מישור) 5.35 – 5.35
הנץ החמה (הנראה) 5.39 – 5.39
ס"ז ק"ש מג"א 8.11 – 8.11
ס"ז ק"ש הגר"א 9.06 – 9.06
חצות היום 12.41 – 12.40
מנחה גדולה 13.17 – 13.15
שקיעת החמה 19.47 – 19.44
צאת הכוכבים ב' 20.37 – 20.34
דף יומי: חולין מד - נ

מועדי השבת חקת
ער"ש מוצ"ש לר"ת
י-ם 19.12– 20.30 - 21.05
ת"א 19.27 – 20.33 – 21.02
חיפה 19.20 – 20.34 - 21.06
ב"ש 19.28 – 20.31 – 21.03
אילת 19.21 – 20.29 - 21.01
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת חקת – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.42 – 3.44
זמן הנחת תפילין 4.45 – 4.47
הנץ החמה (מישור) 5.35 – 5.37
הנץ החמה (הנראה) 5.39 – 5.41
ס"ז ק"ש מג"א 8.12 – 8.13
ס"ז ק"ש הגר"א 9.07 – 9.09
חצות היום 12.42 – 12.44
מנחה גדולה 13.19 – 13.20
שקיעת החמה 19.49 – 19.50
צאת הכוכבים ב' 20.39 – 20.40
דף יומי: חולין נא - נז

לעילוי נשמת שמואל בן גצל וינטה שפינקה ז"ל. יהי זכרו ברוך!

הצלחה בטוחה
משה אמת ותורתו אמת
פרשת קרח מתארת לנו את מחלוקתו של קרח שהיא הקשה שבנסיונות בני ישראל במדבר. אפילו על חטא העגל התחנן משה והפציר בקב"ה שיסלח לעוון הנורא של העם, אולם על דברי בלע זו של קרח לא התפלל משה: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם". משה לא מסתפק בעונש המקובל, כי אם ביקש מהקב"ה עונש כבד מאד על קרח ועדתו והקב"ה מקבל את דבריו של משה: "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש".
על הפסוק: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי" מסביר המלבי"ם: "רק שדבר זה צורך גדול אל קיום האמונה בתורה ובנצחיותה לדור זה ולדורות הבאים. כי היסוד העיקר שבו תלוי התאמתות התורה וקיומה לדור ודורים הוא מה שירד ה' לעיני כל ישראל על הר סיני וכולם שמעו מפי הקודש פנים בפנים שהוא ממנה את משה שיהיה שלוחו... וכאשר כל זה נעשה בפומבי לפני ששים ריבוא שראו זאת ביניהם ושמעו באזניהם". לא יתכן לערער על עדותם של אנשים רבים כל כך שקיבלו התורה מפי ה' והעבירו אותה לבניהם עד סוף כל הדורות. ועל כן, טענותיו של קרח ועדתו כנגד משה ואהרן שהיו ענווים וישרים היא ערעור על יסוד האמונה בתורה ועל נותן התורה, בורא שמים וארץ.
ועל כן, ממשיך המלבי"ם: "כמו ירד ה' על הר סיני במופתים גדולים שהיו דומים כבריאת יש מאין בעת נתינת התורה כדי לקיים אמיתותה לדור דורים כן מן ההכרח עתה, שעמדו כת מינים המכחישים אותה, לקיים אמיתותה גם כן ע"י אות גדול שיהיה דומה כבריאת יש מאין וזה שאמר, "בזאת תדעו כי ה' שלחני", צריך אני לעשות המופת הזה למען תדעון שה' שלחני "כי לא מלבי" שבזה יתברר שכל התורה והמצוות והמעשים שעשיתי, בכולם אני שליח מאת ה' ". ואכן המופת המיוחד הזה שפתחה האדמה את פיה ותבלע את כל המערערים על משה רבינו הביא את בלועי האדמה להודות "שמשה ותורתו אמת ואנחנו בדאים" כפי שהעיד רבה בר חנה בהיותו מהלך במדבר ששמע בת קול זה ממעקי האדמה ע"פ המובא במסכת בבא בתרא (עג עמוד ב').
תורה מן השמים
פרשת חוקת הבאה לאחר פרשת קרח פותחת בפרה אדומה והיא תשובה על נסיונו של קרח ועדתו לערער על מעשיו ודרכו של משה רבינו במינוי אחיו לכהן גדול ומינוים אחרים שנאמרו בפרשת קרח. דוגמא לכך שהתורה היא תורת אמת שניתנה מן השמים היא פרה אדומה אשר טעמה נשגב מהבנת אנוש. אפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם נואש מלהבין את פשרה של פרה אדומה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). חוק פרה אדומה שניתן מפי עליון אין לערער על הכתוב בה כי כך ציוה הקב"ה וכן כל המצוות שניתנו משמים. בפרה אדומה אנו מוצאים לכאורה, סתירות מיניה וביה, היא נועדה לטהר טמאי מתים וכל העוסקים בה: האדם הטהור השורף את הפרה נטמא, והכהן שמשליך את עץ הארז האזוב ושני התולעת "אל תוך שריפת הפרה" ועוד, כולם נטמאים. הכיצד? אמרו חז"ל, לכך כתב "חוקה", גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר וכו' אבל יאמר, אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. זה יסוד היהדות, התורה שניתנה מן השמים ואין בידינו לערער אחרי חוקותיה.
כל יסודה והמשך קיומה של האומה היא האמונה הטהורה בבורא עולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו תורת אמת. בימים אלו, ימי סער וסערה, של מלחמה ושנאה נגד עם ישראל, על שומרי אמוני ישראל לטעת תקוות בקרב העם "כי לא יטוש עמו ונחלתו לא יעזוב".
הרב אבשלום קציר ירושלים, לשעבר ע. הרב הצבאי הראשי

דינה ינקלבסקי חיים ינקלבסקי
בת משה ומרים אשכנזי ז"ל בן אריה לייב הכהן ובשה ז"ל
נפטרה ב-א' בתמוז תשע"ו. יהי זכרם ברוך! נפטר ב-א' בתמוז תשע"ז.

דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת קרח
ההפטרה: "ויאמר שמואל" (שמואל א' יא, יד).
מברכים החודש: תמוז
המולד: יום שני שעה 6 בבקר, 46 דקות ו-16 חלקים.
ראש חודש תמוז ביום השני וביום השלישי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
אין אומרים "ולמחרתו"
אין אומרים "אב הרחמים" ואין מזכירים נשמות.
פרקי אבות: פרק ד'
יום ראשון, כ"ט בסיון, המתענים בערב ראש חודש מתענים ביום זה. במנחה אומרים יום כיפור קטן ואין אומרים תחנון.
יום שני ושלישי ראש חודש: יעלה ויבוא, חצי הלל, ברכי נפשי. קריאת התורה – 4 עולים.

ברכת החודש
ולמחרתו
מן התורה אין ראש חודש אלא יום אחד בלבד – הראשון לחודש החדש. אולם עוד מימים קדמוניים, לאחר שעברו 29 יום מהחודש שעבר, ונכנס ליל ה-30 – חשבוהו לראשון לחודש הבא וחגגוהו. ובית הדין שבירושלים המתין כל אותו לילה ולמחרת לעדים שיבואו להעיד שראו את הלבנה. באו עדים נהיה יום ה-30 ראש חודש ונקבע כ-א' בחודש הבא. לא באו עדים באותו יום, חגגו גם את היום למחרת ואז היו 2 ימי ראש חודש. בזמננו שאנו יודעים החשבון ישנם חודשים שחל ראש חודש יום אחד וישנם יומיים. אבל, 2 הימים של ראש חודש, אינם כשני ימים של יום טוב. 2 ימי ראש חודש, יום השני עיקר ויום הראשון אינו בא אלא מן הספק, שהיה בזמנו, כשחיכו לעדי החודש. משום כך נמנה יום ראשון של ראש חודש עם החודש שעבר (ל' בחודש שעבר), ורק מיום ראש החודש השני מתחילים למנות את החודש שנכנס.
הואיל וכך, ואין 2 ימים ודאים של ראש חודש, לכן אין להוסיף את המילה "ולמחרתו" בברכת החודש, כי היום הראשון הוא מספק וטפל ליום השני שהוא ודאי ראש חודש. פרט להבדל זה, בכל שאר דיני ראש חודש – שני הימים שווים.
לכן: בהכרזת יום ראש חודש קורא ש"ץ את היום, או הימים, שיחול ראש חודש, לאמר: ראש חודש תמוז ביום השני וביום השלישי (ללא המילה 'ולמחרתו').
כשראש חודש חל בשבת וביום ראשון מברכים את החודש בשבת שלפניה בשבת כזו מכריז ש"ץ 'למחרתו', כדי שלא יבואו לכלל טעות, וכדי לשלול את יום ראשון הקרוב.
ראה: כצאן יוסף, ספר מנהגים. מופיע גם בסידור ווילנא. גם בלוח "דבר בעתו", שער זמנים בעתם. וכן בלוחות אחרים, המתבססים על המנהג וההלכה לא מופיעה המילה "ולמחרתו".
כיוצא בזה אומרים "הבא עלינו לטובה, ולא הבאים, כי הבא מתייחס ל"ראש חודש" ולא על הימים.

'יעלה ויבוא' בתפילות ראש החודש
תפילות העמידה בראש חודש הן כבימות החול - מתפללים שמונה-עשרה, אך מוסיפים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה', לפני 'ותחזינה' ואומרים בו 'ביום ראש החודש הזה'. בתפילת ערבית בליל ראש חודש מכריזים בקהילות האשכנזים לפני תפילת שמונה-עשרה, אחרי חצי הקדיש - 'יעלה ויבוא', כדי להזכיר לקהל, כי יש לומר 'יעלה ויבוא' בתפילה. כך ברוב הקהילות. אך יש קהילות שבראש חודש שהוא בל' בחודש (א' דראש חודש), מכריזים לפני שמונה-עשרה 'יעלה ויבוא'; ואילו בראש חודש שהוא א' בחודש (כשראש חודש יום אחד, או ב' דראש חודש), מכריזים 'ראש חודש'.
יש הבדל בין שמונה-עשרה של ערבית לשמונה-עשרה של שחרית ומנחה לגבי השוכח לומר 'יעלה ויבוא'. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' ומסיים את הברכה. אך אם כבר הזכיר את שם ה', ממשיך בתפילתו ואינו חוזר. הנימוק לכך הוא, משום שאין מקדשים את החודש בלילה.
אבל השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או בתפילת מנחה, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' כנ"ל. ואם הזכיר כבר את שם ה', מסיים 'למדני חוקיך' (במקום 'המחזיר שכינתו לציון'), וחוזר ואומר 'יעלה ויבוא'... 'ותחזינה' וגומר את הברכה.
אם כבר סיים ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' ועדיין לא פתח במלה 'מודים' של הברכה הבאה אומר במקום זה 'יעלה ויבוא' וממשיך 'מודים אנחנו לך'. הנזכר אחרי שהתחיל 'מודים' ואילך שלא אמר 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'רצה' ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך כסדר התפילה עד גמירא. נזכר אחרי הפסוק 'יהיו לרצון' (השני - לפני 'עושה שלום'), חוזר לתחילת שמונה-עשרה.
החוזר לראש התפילה חוזר ואומר תחילה 'ה' שפתי תפתח'.
טעה והזכיר יום אחר (למשל 'ביום חג הסוכות הזה') במקום 'ביום ראש החודש הזה', חוזר בהתאם לכללים דלעיל. כל האמור הוא לאו דווקא ביודע ששכח לומר 'יעלה ויבוא'. אף מי שנתעורר לו ספק מיד אחר התפילה אם אמר 'יעלה ויבוא', אף כי זוכר שהיה בדעתו לומר 'יעלה ויבוא', חוזר ומתפלל מראש התפילה. אך אם נתעורר לו הספק לאחר זמן, אינו חוזר ומתפלל.
השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית, שדינו לחזור ולהתפלל מראש, ויודע בעצמו שאם יחזור מיד להתפלל לא יספיק לומר הלל עם הציבור, יאמר תחילה הלל עם הציבור ואחר כך יחזור ויתפלל עוד פעם שמונה-עשרה.
הנזכר אחרי תפילת מוסף שלא אמר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית, חוזר ומתפלל שמונה-עשרה, אך יתנה תנאי שאם אינו חייב בתפילה זו, תהא תפילתו תפילת נדבה. נזכר לאחר שעבר זמן התפילה שלא אמר 'יעלה ויבוא', מתפלל בתפילה שלאחריה פעמיים, כאותה תפילה שמתפללים באותה שעה.
כששכח בראש חודש שחל ביום שישי בתפילת מנחה ולא אמר 'יעלה ויבוא', מתפלל תפילת העמידה של ערבית של שבת ('אתה קידשת').
שליח ציבור ששכח לומר 'יעלה ויבוא', בתפילת לחש שלו, בתפילת שחרית ותפילת מנחה אינו חוזר ומסתמך על יעלה ויבוא שיאמר בחזרת הש"ץ. אבל בתפילת ערבית חוזר ומתפלל אחר תפילת הציבור.
בחזרת הש"ץ, בתפילת שחרית, כל עוד לא סיים חזרת הש"ץ דינו כדין היחיד ששכח וחוזר כאמור לעיל. אך אם סיים כבר את חזרת הש"ץ, מפני טורח הציבור שוב אינו חוזר מראש התפילה, אלא סומך על תפילת מוסף שעתיד להתפלל.
כששליח ציבור חוזר על התפילה ואומר 'יעלה ויבוא', נוהגים לענות אמן אחרי 'זכרנו... בו לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו בו לחיים [טובים]'.
ברכת הלבנה: מליל שישי ד' בתמוז עד יום שלישי ט"ו בתמוז.
הירח במהלכו, שלא כשמש, הוא גדל והולך או מתמעט והולך מלילה ללילה עד שהוא נעלם כליל. הופעתו של הירח מחדש לאחר היעלמותו נקרא בשם 'חידוש הלבנה'. על כן נאמר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תכו סעיף א): "הרואה לבנה בחידושה מברך 'אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'".
בגמרא אמרו (סנהדרין מב, א): "כל המברך על החודש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה".
אין מברכין עליה עד שיעברו 7 ימים עליה (מהמולד) (שם ס' ד), כמנהג עדות המזרח. פוסקים רבים מהאחרונים פסקו משעברו 3 ימים.
כשמברך הברכה אינו פונה אל הלבנה, אלא פניו לכיוון שמתפללים ונותן עיניו בה ומברך, וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח), כי יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ אסור להסתכל בלבנה.

שבת פרשת חקת
ההפטרה: "ויפתח הגלעדי" (שופטים יא, א).
פרקי אבות: פרק ה'

מערכת המשפט בישראל והציבור הדתי / עו"ד דוד שפירא / מחבר סדרת הספרים תורת המשא ומתן א-ג

הרב יעקב אריאל: בין איסור עצמאי לכפירה בתורה
בגיליון הקודם ראינו כיצד מיקד הרב עובדיה יוסף את הבעיה ההלכתית שבבתי המשפט – לא בזהות השופטים אלא במהות הדין. סיימנו בשאלה על אופיו של האיסור: האם הוא איסור העומד בפני עצמו, או שמא ביטוי לדבר עמוק יותר? לשאלה זו נדרש הרב יעקב אריאל. הרב אריאל פרסם שני מאמרים בנושא. הראשון, "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", התפרסם בשנת 1980 בכרך הראשון של כתב העת תחומין; השני, כעבור למעלה משלושים שנה, בספרו "הלכה בימינו". בגיליון זה נעסוק במאמר הראשון ובחידוש המרכזי שבו. הרב אריאל פתח בהגדרת בתי המשפט בישראל כערכאות, והפנה אצבע מאשימה כלפי משפטנים דתיים שפיתחו, לדבריו "בניגוד לדעת כל גדולי הפוסקים", את הטענה שאיסור ערכאות אינו חל על השיפוט במדינת ישראל. בראשם הזכיר את השופט מנחם אלון, שאכן סבר כי שיפוט בידי דיינים יהודים הדנים שלא כהלכה שייך לדיני סימן ח' בחושן משפט, ואין לו דבר עם איסור ערכאות שבסימן כו. אלון אף נחלק על החזון איש שראינו בגיליון קודם, וכתב כי "כתלמיד לפני הרב" דומה שמסקנתו תמוהה. נראה ששני הצדדים צודקים: כל גדולי הפוסקים האחרונים, מכל החוגים, קבעו כי בתי המשפט נחשבים כערכאות; ומנגד, דיני ערכאות שבשולחן ערוך אכן עוסקים בדיינים שאינם יהודים. דווקא מתח זה הוא שהוליד את חידושו של הרב אריאל. עיקר חידושו של הרב אריאל הוא בהבנת שורש האיסור. לדבריו אין זה איסור העומד לעצמו, אלא חלק מן הכפירה בה' ובתורתו. מקורו במדרש תנחומא (משפטים): "שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני דייני כותים כפר בקב"ה תחילה ואח"כ כפר בתורה." מכאן שאין למנות איסור זה כמצווה נפרדת מתרי"ג, שכן הוא "כלול באיסור חילול ה' ובמצות האמונה בה' כנותן התורה". המעדיף דיינים אחרים, שאינם מוסמכים לדון בדיני התורה, "נעשה ממילא ככופר בתורה ובחכמיה". מתוך הבנה זו נגזרת הבחנה מעשית. קבלה עקרונית של סמכות השיפוט הזרה אסורה, שכן יש בה כפירה; ואילו קבלה מקרית וארעית מותרת, שאינה כפירה. בדיני ממונות, מוסיף הרב אריאל, רשאים שני הצדדים להסכים להישפט שלא על פי דין תורה, שכן "בוודאי מועילה הסכמתם ומחילתם של בני האדם בדיני ממונותיהם". עיקר האיסור הוא במסירת מערכת הצדק כולה, באופן עקרוני, להסכמה אנושית בלבד. על בסיס זה מבחין הרב אריאל בין שלוש רמות: במקום שאין בו תלמידי חכמים – מותר; במקום שיש בו תלמידי חכמים – אסור מדרבנן; ובמקרה שהתובע בוחר ביודעין בבית משפט אזרחי על פני בית דין תורני – אסור מדאורייתא. המסקנה חדה: יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים, ובכל זאת בוחר להגיש את תביעתו הממונית בבית המשפט – עובר על איסור תורה, ודינו כהולך לערכאות של נכרים. הרב אריאל אף שלל פתרון מקובל. יש הסבורים שניתן להחליש את האיסור על ידי שילוב סעיפים מן השולחן ערוך בחוקי הכנסת, אך לדעתו אין בכך מענה: ברבות הימים מתפרשים גם סעיפים אלו "עפ"י הרגלי חשיבתם" של משפטנים, "עוטים לבסוף לבוש נוכרי", ושבים להיות חלק ממערכת זרה. עמדה זו תהפוך משמעותית בהמשך, כשנראה כיצד שינה אותה הרב אריאל עצמו. עד כה ראינו את עמדת הרב אריאל בשנת 1980 – עמדה הממקמת את הפנייה לבית המשפט כעניין של כפירה ואיסור דאורייתא. אולם למעלה משלושים שנה לאחר מכן, בספרו "הלכה בימינו", שב הרב אריאל אל הנושא בלשון אחרת ובדגשים שונים. בגיליון הבא נעמיד את שני המאמרים זה מול זה, ונבחן מה השתנה.

זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
הוצאה בכף מן הסיר בשבת?
אחת השאלות המצויות בשבת היא, האם מותר ליטול מאכל מן הסיר בעודו עומד על גבי הפלטה או האש, או שיש בכך איסור "מגיס", ערבוב והגסה בתבשיל? בגמרא במסכת שבת (יח,ב) וביצה (לד,ב) מבואר שהגסה היא חלק מדרכי הבישול, ולכן המגיס בקדרה עובר משום מבשל. אולם נחלקו הראשונים באיזה מקרה נאמר איסור זה. לדעת רוב הראשונים, ובהם הרשב"א, הרמב"ן והמאירי, האיסור מן התורה קיים דווקא כאשר התבשיל עדיין אינו מבושל כל צרכו, וההגסה מקרבת את בישולו. אבל בתבשיל שכבר נתבשל לגמרי, אין בהגסה איסור תורה. לעומת זאת, בעל הכלבו (סימן לא) החמיר וכתב שאפילו בקדרה מבושלת יש איסור הגסה כל זמן שהיא עומדת על האש. לדבריו, עצם פעולת הערבוב נחשבת מעשה בישול גם לאחר שהתבשיל מוכן. ((סימן ל"א) "דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת כל זמן שהיא על האש") משום כך, כמה מן האחרונים חששו לדבריו והחמירו שלא לערבב תבשיל בעודו על מקור החום. רש"י פירש את הגמרא וכתב: "מהפך בה, ובמבושל הוי בישול", לגרסת הרא"ש (סימן י"א) לשון רש"י היא "ובמבושל הוי בשול מדרבנן". כלומר מדברי רש"י, לפי גרסת הרא"ש, עולה שבמאכל מבושל יש לפחות איסור מדרבנן בהגסה. וכן כתב הריטב"א, "וחכמים אסרו להגיס בה אפי' לאחר בשול בעודה באש, אבל כשנעקרה מעל האש שרי") כלומר חכמים אסרו להגיס בקדרה אפילו לאחר שהתבשלה, כל עוד היא עומדת על האש, ככל הנראה משום שהדבר נראה כמבשל. אך לאחר שהסירו את הקדרה מן האש – מותר. הרמב"ם בתשובה (סימן שה) כתב שמותר לערבב מאכלים מבושלים לאחר הסרת הסיר מן הכירה, ומשמע שעיקר האיסור הוא דווקא כשהקדרה עומדת על מקור החום. להלכה, השולחן ערוך (סי' שי"ח סעיף י"ח) נקט להקל, ומשמע מדבריו שאין איסור הגסה בתבשיל שהתבשל כל צרכו. אולם הרמ"א הביא את דברי המהר"י וייל שכתב: "ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין". לכן, לפי מנהג האשכנזים, ראוי להימנע אפילו מהוצאת מאכל מן הסיר בעודו על האש, משום שבדרך כלל עצם הנטילה גורמת גם לערבוב מסוים של התבשיל. אמנם הט"ז (סקכ"ג) חלק על חומרה זו, והתיר לקחת חתיכה מן הסיר כאשר המאכל כבר מבושל כל צרכו. אך המגן אברהם, ובעקבותיו המשנה ברורה (ס"ק קי"ז), כתבו שלכתחילה יש להחמיר גם כשהסיר עומד על האש, שלא ליטול ממנו כלל. אולם כאשר הסיר הוסר מן הפלטה, והמאכל בושל כל צרכו, מותר ליטול ממנו מאכל, אף שיש להימנע מהגסה ממש. למעשה, נכון להיזהר שלא לערבב תבשיל בעודו על הפלטה או האש. כאשר רוצים להוציא ממנו מאכל, עדיף להסיר תחילה את הסיר ממקור החום, ורק אחר כך ליטול בכף. בילקוט יוסף כתב שמעיקר הדין אין איסור הגסה במאכל מבושל כל צרכו, ולכן לספרדים יש מקום להקל יותר. מכל מקום הוסיף שם שהמחמיר שלא להוציא בכף מן הסיר בעודו על גבי האש, "תבוא עליו ברכה". נמצא אפוא, שלדעת כולם אין לערבב בכוונה תבשיל שעל האש. ובנטילת מאכל מן הסיר, לבני ספד ניתן להקל בתבשיל מבושל, ואילו לבני אשכנז יש להחמיר ולהסיר את הסיר תחילה מן הפלטה.

רבנים שונים

לימוד יומי במשנה
מסכת ברכות פרק ו משנה ד,ה
ט שבט תשפ"ב
הרב אברהם שפירא
לימוד יומי לזכרו של הרב אברהם שפירא- תשובה
תשרי תשפ"ג
מידות
שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ב'
י"א טבת תשע"ז
י"א טבת תשע"ז
חודשי השנה
לוח דינים ומנהגים לחודש אב תשפ"ג
אב תשפ"ג

ענג שבת

ענג שבת
עונג שבת פרשת חיי שרה-תולדות
רבנים שונים | כ' חשוון תשפ"ה
ענג שבת
עונג שבת פרשות תרומה=תצוה-פורים
רבנים שונים | אדר תשפ"ו
ענג שבת
עונג שבת פרשות כי תצא- כי תבוא
רבנים שונים | אלול תשפ"ד
ענג שבת
עונג שבת פרשות שמות-וארא
רבנים שונים | טבת תשפ"ה

ענג שבת

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה
חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חגי לונדין
הרב יוסף צבי רימון
הרב יהושע שפירא
הרב נחשון רבינשטיין
הרב אורי שרקי
הרה"ג יעקב אריאל
הרב חיים דרוקמן
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו