ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית מדרש שאל את הרב לוח שנה ויקישיבה תרומות

הקדשת הלימוד באתר

הקדש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
 בית המדרש

בית המדרש
  • מדורים
  • קול צופייך
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש דברים
  • ואתחנן

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם


לצערנו התרחשה שגיאה בקבלה או הצגה של נתונים

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
0
13 דק' קריאה • 59 דק' צפיה
שיעורים לנשיםפרשת השבועסדרותספריהפסקי דיןבחן את עצמך
בס"ד פרשת ואתחנן תשפו – הלכות תשעה באב כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ האש ששורפת את איראן יש אומרים שהאש שבונה את ירושלים היא האש של ההתלהבות והשמחה בלימוד תורה ובקיום המצוות. יש אומרים שזו האש ששומרת על ירושלים שנאמר "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ". ויש אומרים שזו האש שיורדת על אויבי ישראל כאמור בתהילים (צז) "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו". זו האש שמכלה את האויבים שלנו, והיא נראית כמו אש של צבא ישראל או צבא ארה"ב אבל באמת היא אש של מעלה שמופיעה באופנים שונים. אש שלנו או אש של מעלה בהקשר זה אני רוצה לספר מה ששמעתי ממאיר בן שבת שהיה ראש המל"ל ומטבע תפקידו הוא חשוף למידע רב, הרבה יותר ממה שיודע כל אחד מאיתנו. הוא סיפר שרבים ממנהיגי הדת של מדינות ערב מבינים שהנצחון של ישראל הוא מלמעלה. במיוחד כשהם ראו את השפל שהיה בשמחת תורה שהתהפך לנצחון שאין דומה לו. כל הזרועות של איראן מוכות וחבולות. כל ההשקעות של מאות מיליארדים במנהרות עזה, לבנון ואיראן ירדו לטמיון. אין זו כי אם יד ה'. המנהרות שאיכזבו אנשים לא מבינים שאחד ממפעלי ההנדסה הצבאית הגדולים בהיסטוריה הוא בנין המנהרות והערים התת קרקעיות בעזה, לבנון ואיראן. הם הבינו שחיל האויר הישראלי ינצח כל כלי טיס שלהם. לכן הם השקיעו בבניה מתחת לאדמה בתקווה שישראל לא תוכל לפגוע בהם. בעזה נבנו כ-700 קילומטר מנהרות מתחת לאדמה בעומק של כ-70 מטר. לצורך כך עבדו עשרות אלפי פועלים, מהנדסים ואנשי לוגיסטיקה במשך 20 שנה במשמרות סביב השעון. מתוך אותה מחשבה נבנו בלבנון מתחמי ענק צבאיים מתחת לבופור, בתבנין ובדחיה בבירות. מתחמים חצובים בתוך הסלע הקשה. לשם כך הם הביאו מכונות קידוח יהלום מיוחדות שפורקו והורכבו בתוך ההר בלבנון, כל זה בנוסף לאלפי מכונות חפירה, בובקטים, פטישונים, מקדחי אוויר וכננות חשמליות ומעליות. לחלק מהמנהרות היה פתח בתוך מדינת ישראל. לכל מטר במנהרה צריך כ-1400 קילו בטון, עשרות קילו ברזל, את זה צריך להכפיל ב-700,000 מטר רק בעזה. בכמות הבטון שהם השתמשו היה אפשר להקים עיר שלמה של גורדי שחקים. כל הבטון הזה הגיע מישראל, שלבושתנו וחרפתנו, לא הבינה ולא פקחה עינים לרגע. אם מישהו היה קצת מתבונן הוא היה מבין מה נבנה בעזה ומה הם מכינים לנו. למרות העיוורון שלנו הרעיף ה' עלינו את חסדו, ונכון להיום, כ-80% מהמנהרות בעזה ובלבנון אינן. גם באיראן ראינו ניסי ניסים. שם בנו אויבינו עיר שלימה מתחת לביתו של עלי חמינאי, הם חשבו כי גם בעת מלחמה הם יוכלו להמשיך לנהל נגדנו מערכה מתחת לאדמה. המתחם הזה נבנה במשך 20 שנה בהשקעה של מיליארדים רבים. גם הוא כמו האחרים פוצץ ברגעים הראשונים של מבצע שאגת הארי. מקום ראשי הקליפות - בְּעֲמִיקָא דְּטוּרֵי הזוהר אומר כי בשעה שיצאו ישראל ממצרים הוריד ה' את הקליפות הקשות של עזא ועזאל לעמקי ההרים. הם חושבים שהם מסתתרים שם, אבל באמת הם כבולים בתוך העומק הרוחני והגשמי עד שנבוא ונכלה אותם. "מָה עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. חָמָא דְּאַטְעֲיָין עָלְמָא, קָשַׁר לוֹן בְּשַׁלְשְׁלָאֵי דְּפַרְזְלָא בְּטוּרָא דַּחֲשׁוֹכָא, בְּאָן אֲתָר יַתְבֵי. בְּעֲמִיקָא דְּטוּרֵי. אוֹתִיב לֵיהּ לַעֲזָ"א, וּרְמֵי חֲשׁוֹכָא דְּאַנְפִּין. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָשַׁר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְתָּקַּף וְאַרְגִּיז כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָפִּיל לֵיהּ בְּעוּמְקָא עַד קְדָלֵיהּ, וְזָרִיק חֲשׁוֹכָא בְּאַנְפּוֹי. עֲזָאֵ"ל דְּלָא אִתְתָקַּף, אוֹתְבֵיהּ גַּבֵיהּ, וְנָהִיר לֵיהּ חֲשׁוֹכָא"‏ (זוהר ג רח). ‏   אין תוספת תשעה באב אסור רק בין השמשות כתב בשו"ע (תקנ"ג סעי' ב'): "תשעה באב, לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים", ובמג"א (ס"ק ג'): "אבל אין צריך להוסיף מבעוד יום" (משנ"ב ג'). כל זה בגלל שאין לתשעה באב תוספת מבעוד יום כמו שיש ליום הכפורים. והיה מו"ר הרב זצוק"ל מתבונן שיהיה לילה ודאי להתחיל בקינות של תפילת ערבית בערב תשעה באב, שבוודאי נגאל ואולי בשנה זו. מותר לאכול אחרי סעודה מפסקת ובשו"ע (תקנג סע' א'): "אף על פי שאכל סעודה המפסקת, מותר לחזור ולאכול אלא אם כן קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום. הגה: וקבלה בלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו". וכתב כה"ח (ס"ק ד'): המפסיק לאכול לפני השקיעה (אחרי פלג המנחה) את סעודה המפסקת - יכול לחזור ולאכול עד סמוך לשקיעה. אמנם, אם אמר בפירוש שלא יאכל עוד באותו יום - אסור לו לחזור לאכול, ויש מחמירים לאסור גם אם רק חשב זאת בליבו, והלכה כדעה הראשונה". אסור בכל האיסורים, חוץ מסנדל המקבל על עצמו את התענית לפני זמן תחילת התענית - אסור ברחיצה וסיכה ובכל האיסורים של תשעה באב מאותו רגע שקיבל את התענית. ומ"מ אם היה לבוש בנעלים מעור - אין צריך לחלצן. דכיון שאנחנו רואין שהן ברגליו, לא קיבל לזה (משנה ברורה שם). "והא דאסור ברחיצה וסיכה משקיבל התענית היינו אם הוא מפלג המנחה ולמעלה, אבל קודם לכן מה דקביל קביל - ותו לא" (משבצות זהב ואשל אברהם). ויזכור לחלוץ את נעלי העור לפני שהגיע בין השמשות, שכן משהגיע בין השמשות חלים כל איסורי ט"ב. סעודה מפסקת מנהג רבי יהודה וההלכה "אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" (תענית ל.). להלכה כתב בשו"ע (סי' תקנ"ב סעי' א'): "ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר, ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין". וביאר במשנ"ב (שם ס"ק א') בטעם האיסור: "כדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו". צלי וכבוש לענין שני תבשילין הרמ"א (תקנ"ב ג') כתב: "ואין חילוק בין צלי למבושל לענין זה", שלא יאכל אוכל מבושל עם אוכל צלוי או מטוגן בסעודה זו. ובכה"ח (שם ס"ק כ"ו): "והוא הדין לכבוש ומעושן". וברמ"א (תקנ"ב א'): "וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות", ועוד שגורמים לצמאון מחמת המלח שבהם. שני תבשילים שתמיד ביחד - מותר והוסיף השו"ע (שם סעי' ג'): "וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת, אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים". ולכן מותר לאכול בסעודה מפסקת תבשיל אחד שיש בו כמה מיני מאכלים או כמה מיני רטבים, אם כך מבשלים אותו תמיד במהלך השנה. אבל אם לא מבשלים אותו כך כל השנה - אסור. מותר לאכול שני מיני מאפה בסעודה מפסקת. גם בדבר הנאכל כמות שהוא חי הבן איש חי (דברים יט) כתב שגם דבר שנאכל כמו שהוא חי כמו תפוחים וגזר אם בישלו אותם אסור לאכול שניים מהם בסעודה מפסקת. אבל האוכל אורז עם לֶבֶּן שחיממו אותו כדי שיהיה יוגורט, לא נחשב בישול "מפני שאינו משתנה טעמו ושמו ומראהו, בבשול זה על האש, ורק מתחמם, על כן זה הלֶבֶּן שקורין יגורט"י, חשיב כפירות חיים ומותר לאכלו עם תבשיל של אורז ועדשים ביחד". סלט - טוב להתרחק כדי למעט הנאותיו אפשר לאכול כמה מיני ירקות חיים עם התבשיל, מיהו טוב להתרחק מזה, כדי למעט הנאותיו בסעודה זו. ולכן לא נכון לאכול סלט עם התבשיל בסעודה זו. ואף על גב דמותר לאכול פירות חיים כמה מינים, מכל מקום נכון למעט הנאותיו בסעודה זו, ולא ירבה בפירות. ורק יאכל פרי הצריך לו בשביל התענית, כמו אבטיח, שצריך מאד במדינות אלו בשביל החום. רסק עגבניות - מבושל רסק עגבניות - נחשב מבושל לעניין סעודה מפסקת. ישנם שלוקחים ביצים ומערבבים עם רסק עגבניות ומבשלים, וכיון שרגילים בזה - מותר לאכול בערב תשעה באב. אבל רסק עגבניות שמבושל בפני עצמו ורוצים להוסיף אותו כתוספת לאוכל אחר המבושל בפני עצמו (כגון אטריות וכיו"ב), מכיון שזה מבושל בסיר אחד וזה מבושל בסיר אחר, הערבוב הזה לא מתיר ונחשב כשני תבשילים שאסור. שתיה מתוקה וחריפה נהגו להקל לשתות קפה או תה אחר הסעודה, שאינם נחשבים תבשיל נוסף. לא ראוי לשתות מיץ תפוזים או קולה וכדו' בסעודה מפסקת כיון שהמשקה הזה נועד לתענוג. בוודאי אין לשתות בירה או משקאות משכרים אחרים בסעודה מפסקת. ישיבה על גבי קרקע בשו"ע (תקנ"ב ז'): "נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת". ובבן איש חי (שם סעי' כ'): "לא ישב על גבי כרים אלא על מחצלת או כסות דק, ולא ישב על קרקע ממש, כי דבר זה קשה הוא על פי הסוד, ומותר לישב על גבי נסר שאינו גבוה טפח". ובכף החיים (ס"ק ל"ז) כתב כי ישיבת קרקע היא לא מטעם אבילות, אלא שתהיה סעודה ענייה ושפלה. לכן "ואין צריך לחלוץ מנעליו", (רמ"א תקנ"ב ז). וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ח): "דאין אבילות נוהג עד הלילה ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל". מי פטור מהצום? במקום חולי – אין צריך אומד של רופא כתב בשו"ע (סי' תקנ"ד סעי' ה'): "חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול - אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן". והוסיף הרמ"א: "ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל - לא הפסיד". וכתב כה"ח (ס"ק ל"ז) "דיש לסמוך על דברי השלחן ערוך דמשמע דאפילו אין להם צער גדול אין צריך להתענות". ומה שכתב הרמ"א "והמיקל לא הפסיד, הוא כלפי אדם חלוש והוא חולה שאין בו סכנה שלא להחמיר, ומכל מקום לא יתעסקו במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הגוף (משנ"ב ט"ז). ולכן אדם שכואב לו הראש וקשה לו מאוד - פטור מן התענית, ומכל מקום, ישתדל להתענות כמה שעות אם הוא יכול ובלבד שאין לו צער גדול. נפל למשכב – אסור לצום אמנם אם נפל למשכב והוא חולה שאין בו סכנה "בודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו" (משנ"ב תק"נ ד וכה"ח ס"ק ז'): וכן חולה אפילו אין בו סכנה - פטור מלהתענות לכולי עלמא. ואסור לו להחמיר על עצמו. ולא צריך לאכול לשיעורין רק שלא יאכל מעדנים. (כה"ח ס"ק ל"א) שמלכתחילה בשעה שקיבלו על עצמם את התעניות, לא קיבלו על החולה ואפילו שאין בו סכנה, ולכן אין להחמיר ולשתות לשיעורין. מעוברות, יולדות, מניקות, קטנים מעיקר הדין מעוברות צריכות לצום בתשעה באב. יולדות צמות אחרי שלושים יום, וכן מניקות צריכות לצום. ואם מרגישות לא טוב – לא תצומנה כדין חולה. ואם אין אוכל לתינוק - תאכל להצלת חייו ולא לחכות עד שאין לה חלב להניק, אלא תאכל לפני כן שלא יחסר לו מאכלו. קטן - אם יש בו דעת להתאבל - מחנכים אותו להתענות מעט עם הציבור ומאחרים את שעת הארוחה שלו לפי כוחו ובריאותו. ובכל מקרה ראוי לחנך את הקטן שיש לו דעת להתאבל שלא לאכול מעדנים ביום התענית כדי שיתאבל עם הצבור. אמנם, קטן שאינו מבין - מותר להאכילו מעדנים. אומר עננו אדם שאכל בתענית אומר עננו, כי היום הוא יום צום של כולם (עיין תקס"ח א') ולכן נכון לומר 'ביום צום התענית הזה' כיון שתקנו חכמים להתענות בו. אבל בתענית יחיד שקיבל אדם על עצמו וטעה ואכל כשיעור - לא יכול לומר 'ביום צום התענית הזה' כי אינו יום צום ותענית. (משנה ברורה ג). רחיצה אסור ליגוע במים בגמרא (פסחים נ"ד:), ז"ל: "דאמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים", וכתב השו"ע (שם סעי' ז'): "רחיצה אסורה בט' באב, בין בחמין בין בצונן, אפילו להושיט אצבעו במים - אסור". עם זאת רחיצה שאינה לתענוג – מותרת. ועל כן, ידיים מלוכלכות בטיט או שגופו הזיע הרבה - מותר לרחצן כדי להסיר מהן את הלכלוך. נטילת ידים מותר לכן מותר בבוקר ליטול ידיו שהטומאה היא כמו לכלוך (רמ"א תקנד ט) ונוטלים רק עד סוף קשרי האצבעות. וכן הדין בנטילת ידים של בית הכסא (בא"ח דברים כב). לאחר נטילה הנ"ל הספרדים מברכים על נטילת ידיים וכך מנהג העולם. ו"במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל". ויש נהגו לברך רק אחרי שנכנסו לבית הכסא, על נטילת ידיים ואשר יצר. וכתב במשנ"ב (ס"ק כ"א): "ועיין בספר מטה יהודא שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפלת המנחה דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו". כהנים שנושאים כפיהם בשחרית ובמנחה = נוטלים עד סוף קשרי האצבעות (ובמקום שנהגו שגם הלויים נוטלים ידיהם- רשאים ליטול), אמנם- יש הנוטלים ידיהם עד הפרק כבכל יום. חייל שהזיע הרבה כתב השו"ע (סי' תקנ"ד סעי' יב) "ההולך להקביל פני רבו או אביו, או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; וכן בחזרה, מותר". וטעם ההיתר הוא בגלל שמטרתו היא לא הרחיצה, ואע"פ שהרחיצה היא פסיק רישא, התירו בגלל שכוונתו היא להקביל פני רבו. ואם "בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים" (יד). לעומת זאת "ההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; אבל בחזרה, אסור" (יג). וכן אמרו בסיכה ש"סיכה אינה אסורה אלא של תענוג, אבל מי שיש לו חטטין בראשו - סך כדרכו ואינו חושש" (טו) אע"פ שיש לו מכך תענוג. כן למדנו למי שידיו מלוכלכות וכגון שיש לו פצע. וכן המבשלות שמדיחות הבשר והירקות במים כדרכן - אין חוששין. כן הדין לחייל שהזיע הרבה שרוצה להסיר ממנו הזיעה שהיא מציקה לו, והוי כלכלוך ומותר. נעלים נעל עבה שלא מרגיש קושי הארץ - יש להחמיר שו"ע (תקנ"ד סעי' ט"ז): "נעילת הסנדל, דוקא של עור, אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי – מותר", אע"פ שהיא כמו מנעל (משנ"ב ס"ק ל' וכן כה"ח ס"ק ס"ח). אמנם אם הנעל עבה ולא מרגיש את קושי הארץ יש להחמיר שהרי כתב הרמב"ם בהל' שביתת עשור (פ"ג ה"ז) "ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף". משמע שאם הסוליה עבה ולא מרגיש קושי הארץ – לא יכול ללבוש בתשעה באב. חיילים מותר לחיילים בפעילות מבצעית או בכוננות מבצעית לנעול נעלי עור בתשעה באב. חיילים שהולכים במסעות רגליים, מותר להם לנעול נעלי עור ואם יכולים - טוב שיניחו מעט חול בתוך הנעליים. חיילים שנמצאים באוהלים וכיו"ב – אסורים בנעלי עור. שעשה לי כל צרכי מנהג הספרדים - לא לברך ברכת "שעשה לי כל צרכי" ב'תשעה באב', כיון שרוב הציבור לא נועל נעליים, למנהג זה חייל שנועל נעלי עור ב'תשעה באב' בהיתר - אינו מברך "שעשה לי כל צרכי", כיון שרוב הציבור לא עושה כמותו, והברכות הן על הציבור. ויש נוהגים לברך ברכה זו במוצאי 'תשעה באב' כשנועלים את מנעליהם, ואין דעתו של הרב "בן איש חי" נוחה ממנהג זה. לאשכנזים - יש לברך שעשה לי כל צרכי גם בבוקר 'תשעה באב', אע"פ שאסור לנעול נעלי עור. קטנים קטנים שמבינים שהוא יום 'תשעה באב' – צריך לחנכם לא לנעול נעלי עור שכך כתב השו"ע בהל' כיפור (תרט"ז סעי' א') "תינוקות מותרים בכל אלו, חוץ מבנעילת הסנדל, שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו", וע"ע במשנ"ב (ס"ק פ"א), ז"ל: "דקטנים נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות או משום עגמת נפש". שינה ישנים על הארץ שו"ע (סי' תקנ"ה סעי' ב'): "יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ ומשים אבן תחת ראשו", הגה: ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לישכב בב' כרים - לא ישכב כי אם באחד (תו' סוף תענית). ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם זכר למה שנא' (בראשית כ"ח, י"א): 'וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם' שראה החורבן (מרדכי דמועד קטן). מיהו עוברות שאינן יכולין להצטער - אינן חייבות בכל אלה (תוס'). לא ישן ביחד עם אשתו כתב בשו"ע (תקנ"ד י"ח): "יש מי שאומר שלא יישן בליל ט' באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן נזירא". ובשו"ע (סי' תרט"ו סעי' א') "יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה, ואסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, וכן אסור לישן עם אשתו במטה". עפ"ז כתב הבא"ח (דברים כג) "תשמיש המטה אסור בט' באב, ולכן אסור לישן במטה אחת עם אשתו, ונכון שלא יגע בה בלילה, ולהושיט דבר מידה לידו משום לך לך אמרין נזירא". שאילת שלום לא עת שלום הוא רק עת צער ויללה בשו"ע (תקנ"ד כ') "אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב. והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום - משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש", וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א), ז"ל: "והוא הדין לומר לו צפרא טבא, נמי אסור". וראה בכה"ח (ס"ק צ"ב), ז"ל: "כי לא עת שלום הוא רק עת צער ויללה על חרבן בית המקדש", וכתב עוד (ס"ק צ"ד): "משיבים להם בשפה רפה כדי שיבין מעצמו שיש איסור בדבר. ומכל מקום לא אסרו להשיב כלל, ולהודיעם הטעם כדי שלא לביישו מאחר ששאל לפי תומו". לשאול שלום לעם הארץ מהלכה זו למדנו שמותר להשיב שלום. אמנם כתב התשב"ץ (קטן סי' ת"ז) שמותר גם להקדים אם חושש לאיבה: "אין שואלין שלום לתלמידי חכמים, אבל לעם הארץ יש שואלין שלום, ובשפה רפה ובכובד ראש". וכן כתב הב"ח (סי' תקנ"ד): "פירוש תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב". המג"א חלק עליהם וכתב (ס"ק כ"ב): "ולא ידענא מאי קאמר דודאי אסור ליתן שלום לכל אדם אך עם הארץ שאין יודעין ונותנין שלום - משיבין להם בשפה רפה". ויישב הפמ"ג (א"א): "וי"ל דעת הב"ח דחייש לאיבה התירו ליתן לעם הארץ שלום". שליחת מתנות אסור לאדם לשלוח מתנה לחברו בתשעה באב כיון שזהו בכלל שאילת שלום, שכך נפסק על אבל בשו"ע (יו"ד שפ"ה ג'): "ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חודש". וכך כתב הבא"ח (דברים כ"ד): "וה"ה דאסור לשלוח דורון זה לזה הן מאכל, הן לבוש, וכנז' במג"א וכ"מ. מיהו לעני שהוא נצרך - מותר לשלוח לו, כי זהו תורת צדקה וכנזכר ברוח חיים אות ג'". עישון אחד ששתה טוטו"ן בתשעה באב ונדהו כה"ח (סי' תקנ"ד ס"ק ג'): "ובענין שתיית הטוטו"ן (עישון סיגריה) בתשעה באב, כתב בשיירי כנסת הגדולה סימן תקנ"א בהגהות בית יוסף אות כ"א דמעשה בא לידו באחד ששתה טוטו"ן בתשעה באב ונדהו. וכתב המחזיק ברכה (ר"י י"ג) כתב שגדול אחד חלם עם רב מופלג והשביעו שיאמר לו מה שיאמרו בשמים על שתיית הטאבק"ו. והשיבו כי השותה ביום טוב - משמתין אותו, והשותה בתשעה באב - מקללין אותו, וכן לשותה תחת חופת חתנים יעו"ש. ומי שמוכרח יעשה כן רק בצנעא גמורה". סיפור לכבד מנהג המקום זכורני שבשנה מסוימת הגיע ספרדי אחד לישיבת מרכז הרב לתפילת שחרית בתשעה באב והניח תפילין [כמנהג הספרדים בירושלים להניח תפילין בתשעה באב כבר בתפילת שחרית]. אחד מהמתפללים ניגש אליו לאחר התפילה וגער בו קשות. לאחר מכן שאלנו את רבנו האם נכון היה להניח את התפילין באותו מקרה. וענה רבנו שאין נכון לעשות כן כיוון שמנהג האשכנזים להניח את התפילין בתשעה באב רק במנחה, והמתפלל בבית כנסת של אשכנזים בתשעה באב צריך לנהוג כמותם (אם הם מקפידים על כך), כיוון "שבתשעה באב צריך יותר להתאחד". (הרב משה הררי) האם לצום בתשעה באב? בתשעה באב האחרון של רבנו, זכינו להיות עם הרב בבית. בצהרי ח' באב אמרתי לרב שהוא לא צם מחר. הרב עם חוש ההומור שלו, שאגב לא מש ממנו כל ימי חוליו, אמר לי "גם אתה לא צם מחר". לא ירדתי לסוף דעתו, וכיוון שראה כך הוא הוסיף "קרא עלי מועד". אמרתי שאם לא נזכה חלילה, ולא יהיה מועד, הרב לא יצום. אמר לי הרב, אני אתחיל לצום, מחר תבוא תבדוק אותי ואם תחליט שצריך להפסיק, אפסיק. למחרת אני רואה את הרב שוכב על מזרון על הארץ. לפי הבדיקות שעשיתי לרב, החלטתי שהרב צריך את התרופות ולשתות. שאלני "אתה אומר זאת כידיד או כרופא?", אמרתי "גם וגם". הרב הסכים, אחז את הכוס בידו ואמר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו, באותיות י' ק' ו' ק' הריני בא לקיים מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ולשמוע בקול הרופא". בלע הכדורים ושתה. אמרתי לרב "עוד כוס", ושאלני שוב "כידיד או כרופא?". אמרתי "גם וגם". לקח כוס שנייה ושתה בלא ברכה. שאלתי "הרב, למה לא ברך?". ענה לי "לא שתיתי לצמאי אלא כי רופאי ציווני". (רופאו של הרב זצ"ל, ד"ר אפרים שמבה) שאלות תענית יחיד. איך מקבלים תענית יחיד? בשעת תפילת מנחה לפני "יהיו לרצון" אומרים: הריני מקבל על עצמי תענית למחר. ואם לא אוכל אומר "מזמור ה' רועי לא אחסר", ויסתיים הצום. יחף מאבלות. האם הלכתית מותר ללכת יחף? לא ראוי כלל ללכת יחפים. הגמרא אומרת שימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו. וכל זה בגלל שהאדמה נתקללה בחטא אדם הראשון.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (714)
הרב שמואל אליהו
749 - פרשת דברים תשפ"ו – הלכות תשעת הימים
750 - פרשת דברים תשפ"ו – הלכות תשעת הימים
טען עוד
undefined

הרב שמואל אליהו

רב העיר צפת. בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים

רבנים בבית המדרש

שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
  • הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
     הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
  • הרב דוד חי הכהן
     הרב דוד חי הכהן
  • הרב יוסף צבי רימון
     הרב יוסף צבי רימון
  • הרב אורי שרקי
     הרב אורי שרקי
  • הרב דוב בערל ויין זצ"ל
     הרב דוב בערל ויין זצ"ל
  • הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
     הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
  • הרב שמעון קליין
     הרב שמעון קליין
  • הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
     הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
  • הרב ינון גרוסברג
     הרב ינון גרוסברג
  • הרב שמואל אליהו
     הרב שמואל אליהו
עוד שיעורים
אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il