ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון - חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו. אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.
במשנה זו מופיעות, לכאורה, שלוש שיטות בחיוב הבסיסי של הכותב: שיטת ת"ק – שתי אותיות אפי' זהות. שיטת רבי יוסי – לא צריך שתי אותיות אלא אפילו שני רישומים בלבד מספיק. שיטת רבי יהודה – מילה קצרה מתוך מילה ארוכה, אבל לא מספיק שתי אותיות משם אחד, וכ"ש לא מספיק שני רישומים.
השיטות בברייתא
בהמשך הסוגיא הגמרא מביאה ברייתא בה מופיעות עוד כמה שיטות בחיוב הכותב: ת"ק דברייתא – צריך שמ משמואל וכו'. רבי יהודה – אפילו שתי אותיות משם אחד כגון גג או שש. רבי יוסי – אפילו שתי שריטות או סימונים מחייבות. רבי שמעון – לפי המתבאר במהלך הסוגיא, אפילו כתב מילה אחת מתוך פסוק שלם חייב, אך בפחות מזה לא חייב.
מהו 'שם אחד'?
מוסכם אליבא דכו"ע שהכוונה בביטוי 'שם אחד' הוא אות אחת, וכפי שראינו במפורש בברייתא. אך יש לעיין ברש"י שכתב (ד"ה בין וד"ה משתי):
בין משם אחד - שתיהן אלפין. משתי שמות - אלף בית.
וכדברי רש"י כותב גם הר"ן (על הרי"ף כאן) וכן ביאר הרב ברטנורא על המשנה (פרק יב, משנה ג). וכתב הבה"ל (שמ, ה ד"ה במשקין) שנראה מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש שאף הם סוברים כרש"י.
אך הדברים צריכים ביאור, שכן באופן פשוט נראה שעניינה של כתיבה היא העברת מסר, ביטוי משמעות. כך למדנו לעיל בסוגיית צובע בשם הקה"י (סימן מ אות ב ד"ה ולכאורה):
דלכאורה יש להבין בכל צובע למה לא יתחייב כדין כותב וכל כותב למה לא יתחייב מדין צובע וי"ל דענין צביעה הוא שהעין נהנה מהמראה וענין כתיבה הוא מה שנהנה מידיעת תוכן הכתב והבחינה לזה באם ראובן רואה בכתב וקורא ושמעון שומע גם שמעון נהנה מהכתב ששומע דבריו ואילו ציור שענינו יופי לעין אם ראובן יראה ויספר לשמעון מה שרואה אין זה הנאה לשמעון כלום.
ואם כן, הכיצד ניתן לחייב על כתיבת שתי אותיות שאין להן פשר ומשמעות? שאלה זו שאל רעק"א על המשנה:
ותמהני מנ"ל לרש"י ולרע"ב לפרש כן?! הא מדברי הסוגיא נראה שני שמות דהיינו שם גד וכד' ושם אחד היינו - שש או גג, כיון שהוא תיבה אבל אא דאינו תיבה כלל אינו חייב!
שיטת הרמב"ם
ממשיך רעק"א ומזכיר את שיטת הרמב"ם הפוסק להדיא דלא כפירש"י, וכך כותב הרמב"ם (שבת יא, י):
הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב, והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סימניות.
קדם לרעק"א בהעמדת הדעות זו מול זו הוא המאירי:
בין משם אחד ר"ל שכתב אות אחת שתי פעמים כגון שכתב שתי אלפין בין משני שמות ר"ל שתי אותיות שאין זו כזו כגון שכתב א' וב' ומ"מ בגמ' נחלקו באות אחת שתי פעמים אם חייב בה אף על פי שאין אותן שתי אותיות תיבה בעולם כגון אא או אינו חייב אא"כ הן תיבה בפני עצמה אף על פי שלא כיון הוא לאותה תיבה כגון שש רר תת גג דד חח וגדולי המחברים (הרמב"ם) פוסקים בה לקולא ואפי' היו אותן שתי אותיות הכפולות תיבה בפני עצמה בקמיעין ובאלו ההבלים שמקצת המוניים כותבים בלחישות והוא הנקרא בגמ' גילטורי בעלמא אבל גדולי הפוסקים (הרי"ף) נראה דעתם שחייב בכל פנים כסתם משנתנו הא בשתי אותיות מיהא אף על פי שאינן תיבה בשום מקום כגון א' וק' או ב' וס' וכיוצא בהן חייב:
ושתי שאלות צריך לענות: א. מה סברת המחלוקת? מה טעם המחמירים שאף כתיבה חסרת משמעות אסורה היא מדאורייתא? ב. מהיכן למדו זאת? הרי כפי שהזכרנו כל המימרות העוסקות ב'שם אחד' מדברות על מילים בעלות משמעות!
מקורות הלימוד
נחזור שוב לגמרא ונבאר תחילה את שיטת הרמב"ם. ראשית הגמרא מביאה בירור בדעת ת"ק במשנה, הכיצד מחייב על הכותב בשמאלו והרי זה שינוי? ועונה ג' תירוצים. התירוץ הראשון הוא שמדובר באיטר יד ימינו. התירוץ השני בשם אביי הוא שמדובר באדם השולט באופן שווה בשתי ידיו, ועל כן לדידו כתיבה בשמאל איננה שינוי. וביאור חשוב בדין זה כתב הריטב"א (ד"ה בשולט):
פי' ולא סוף דבר ששולט יפה בשתיהם, דא"כ פשיטא, אלא הא קמ"ל שאפילו אינו שולט לגמרי באחת מהם ורוב מלאכות עושה באחרת אפ"ה כיון ששולט אף בזו וכותב בה לפעמים, מלאכה כי אורחא חשיבא.
לאחר מכן, מביאה הגמ' את דברי רב יעקב המבאר שגם הרישא היא אליבא דרבי יוסי, ולפי זה הכתיבה בשמאל אינה עוסקת בשולט בשתי ידיו אלא מדברת על כל אדם, ועל אף שאינה מדויקת, לא גרעה היא מרישום כלשהו שמחייב רבי יוסי.
הרמב"ם (יא, יד) פסק שהכותב בשמאלו פטור אא"כ הוא שולט בשתי ידיו בשוה, אזי יהיה חייב על כתיבה בין בימין בין בשמאל. אך שמאלי גמור שכתב בימינו – פטור. עולה שהכריע כהסברו של אביי למשנה ויוצא א"כ שת"ק במשנה חולק על רבי יוסי. ונראה ששיטת ת"ק הוא שחיוב חטאת תלוי בכתיבה של ממש ולא סגי ברישום בעלמא. ועוד, מכל המימרות בברייתא משמע שצריך אותיות היוצרות מילה בעלת משמעות. ואף שניסו להעמיד את ר"ש כמי שמחייב על הכותב אא משום שכך כותבים בקמיעות, הגמ' עצמה דוחה זאת. וא"כ אין לנו מקור בגמרא שיש חיוב על כתיבה של אא.
לעומת זאת, את שיטת רש"י מסבירים האחרונים (רעק"א, רש"ש קג, א, תפארת ישראל (בועז) שבת יב, ג אות א) שהוא סובר שמסקנת הגמרא היא כרב יעקב ולא כאביי, והיינו שגם הרישא היא אליבא דרבי יוסי, ואכן ת"ק של המשנה חולק על התנאים בברייתא. והלכה כמשנה. ולפי מהלך זה מבואר שכתיבה היא במקורה רישום, ועל כן אפילו כתיבה גסה ביד שמאל לאדם ימני – חייב.
סברא בשיטות השונות
סברת הרמב"ם נראית פשוטה והיא שמהותה של הכתיבה היא העברת מסרים ותכנים. אך לפי זה מדוע פטור באם כתב אות אחת שמסמנת מילה שלימה (קד, ב ורמב"ם יא, יג)? הרי המסר הועבר? ונראה לי שהוא משום שכל שאין שתי אותיות חסר בגדרה של המלאכה, אין זו צורת כתיבה, האיסור הוא כאמור כתיבת מילים, ושתי אותיות הן המילה הקצרה ביותר.
אך מהי סברת רש"י? וראיתי כמה שמבארים ששיטתו היא שעניינה של מלאכת כתיבה היא יצירת אותיות, ותו לא. המהות המחייבת היא עצם המעשה של המלאכה, ועל אף שנכון הדבר שכתיבה מיועדת למסרים, החיוב הוא על המעשה ולא הייעוד. ואם יש מלאכה שלימה, בשיעור שלם הרי זה מחייב.
נפק"מ בזה יכולה להיות בדין כותב אות אחת (עיין מנחת אשר שבת סימן פה, א). אם מהות המלאכה היא כתיבת אותיות אזי שתי אותיות הם שיעור המלאכה, וכתיבת אות אחת היא חצי שיעור שאסור מהתורה. אך אם מהותה היא העברת מסרים אזי אין באות אחת שום מסר והאיסור הוא מדרבנן.
ושמא ניתן להעמיק יותר ולומר שנחלקו הראשונים באב העיקרי כותב או רושם. לפי הרמב"ם המלאכה היא כותב, ועל אף שבעצם כל כתיבה היא ביסודה רישום, שהוא סימן המביע מסר או הוראה, שיאו של הרישום הוא כתיבת מילים, שהיא חשובה ביותר והיא משמשת למדינות שלימות, משא"כ רושם שהוא סימון המועיל בעיקר לאדם המסמנו. אמנם, יש חיוב על רישומים אך בתור תולדה (רמב"ם שבת יא, יז) ואם יבוא אדם ויכתוב אות אזי לא יהיה נידון לפי הרישום אלא לפי כתיבה.
ולעומתו, רש"י סובר כרבי יוסי, שכיון שהיסוד של כתיבה נעוץ ברושם, אזי האחרון הוא העיקרי, וכל כתיבה היוצרת אותיות, מחייבת. ועל אף שפעמים רבות הרישום הוא פרטי ואינו מועיל לאחרים מלבד לרושם, אין זה גורע מעצם היצירה שבו.
הסבר הביאור הלכה
לבה"ל (שמ, ד"ה משקין) יש ביאור אחר ברש"י, ולשיטתו המחלוקת אינה מוחלטת, וכך כותב:
והמעיין היטב בדעת רש"י בכל הסוגיא יראה דס"ל דתנאי דברייתא לא פליגי אמתניתין כלל וכולהו ס"ל דאם מתכוין מתחלה לכתוב ב' אלפי"ן וכדומה חייב ומה דאמרי דפטור היינו דוקא כשנתכוין לכתוב מתחלה תיבה גדולה בזה ס"ל דאף דגילתה התורה אחת מאחת דאפילו אם כתב מקצתו חייב עכ"פ בעינן שיהא באותה המקצת איזה תיבה כמו שהיה דעתו מתחלה ולכך פטור על אל"ף אל"ף דאאזר"ך שאין בזה תיבה כלל ומקרי לא נתקיימה מחשבתו ור"ש דפוטר עד שיכתוב את כל השם נמי מיירי בכה"ג וכמו שמוכח מרש"י בד"ה את כולו אבל אם מתחלה נתכוין לכתוב רק ב' אותיות לכו"ע חייב ואפילו באל"ף אל"ף ואפילו לר"ש...
כלומר, רש"י סובר שכל התנאים, מלבד ר"ש, מודים שחייב על כתיבת אא באם התכוון לכך, אלא נחלקו במקום בו התכוון לכתוב מילה גדולה ויצאה לו מילה קטנה חסרת משמעות. כגון, רצה לכתוב 'בבית' וכתב 'בב', שם לת"ק במשנה יתחייב שכן כתב שתי אותיות, אך לשאר התנאים אכן יהיה פטור כיון שלא נתקיימה מחשבתו שכן רצה לכתוב מילה משמעותית ולא עשה זאת. אך אם רצה לכתוב 'בדירה' וכתב 'בד' אזי סוף סוף כתב מילה ולכן ודאי יתחייב.
כעין זה מתרץ גם הרש"ש קושיא גדולה בדברי רע"ב. על רש"י קשה מדוע העמיד שהמשנה חולקת על כל התנאים בברייתא. ותירץ רש"ש שרש"י הכריע שהמשנה כולה היא אליבא דרבי יוסי, וכפי שביארנו לעיל שממילא שתי אותיות שוות אפילו שהן חסרות משמעות, לא גרועות משני רישומים, ולכן וחייב. ומדוע להסביר כן? נראה לי שהוא משום שאין בגמ' דחיה על שיטה זו והיא נוחה יותר להבנה שכך יוצא שהמשנה עוסקת בכולם ולא רק ביחידים השולטים בשתי ידיהם. ולסיכום, אם המשנה היא אליבא דרבי יוסי אזי ברור שגם שני אלפין חייב.
אך רע"ב מחד הסביר את המשנה בשני אלפין, ומאידך ביאר שמה שחייב על יד שמאל הוא דווקא בשולט בשתי ידיו. וכיצד אם כן מזכה שטרא לבי תרי? ועל זה תירץ הרש"ש שאכן העיקר הוא כאביי, וכותב בשמאל חייב רק באם שולט בשתי ידיו, ומה שחייב שני אלפין הוא אם התכוון לכך לכתחילה, ובזה כו"ע מודים.
הסבר התפארת ישראל
התפארת ישראל על המשנה (יב, ג בועז א) מבאר את שיטת רש"י ודעימיה באופן שונה, ולדעתו אכן יש מח' תנאים בעניין. ומקור השיטה של רש"י הוא מהגמרא (עה, ב) האומרת שהכותב אות אחת גדולה כשתי אותיות פטור. ואומר תפ"י שאם אכן אא פטור, היה אפשר לומר זאת כדוגמת פְּטוׁר, שהוא חידוש גדול עוד יותר, שיש צורת כתיבה מלאה של שתי אותיות ואעפ"כ פטור. ומדלא אמרו כך, בשום מקום, משמע שחייב. ועיין שם שמוסיף להוכיח ממהלך הגמ' ומהירושלמי שת"ק של המשנה סובר שמדובר בשני אלפין. אמנם למעשה הוא מכריע שהלכה כרבי יהודה דברייתא שמחייב רק בשתי אותיות דומות בעלת משמעות – שש, גג וכדומה.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.













