ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
ובטעמה כתב במצווה זו ספר החינוך:
למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש... שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת.
בארץ ישראל או בחו"ל
אלא שעל פי הנ"ל יש לעמוד על פרט מדיני המצווה, והוא בשאלה - היכן נצטוינו להקים בתי דין? מה היקף פריסתם בין בני ישראל? הפסוק המובא לעיל מבואר בגמ' בסנהדרין (טז, ב):
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר שפטים תתן וכו', שופטים לכל שבט ושבט מניין - תלמוד לומר שפטים לשבטיך וכו' שופטים לכל עיר ועיר מניין - תלמוד לומר שפטים לשעריך.
והנה מהפסוק והסברו בגמ' נראה שמצווה זו נוהגת רק בארץ ישראל, כמ"ש 'תתן לך בכל שעריך' – והרי בחו"ל אין לנו שערים, וכן פסק הרמב"ם (סנהדרין א, ב):
אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך.
אך קשה להבין זאת משני כיוונים, הן מצד הסברא והן מצד המקורות בגמ'. מצד הסברא – קיי"ל (קידושין לו, ב) שישנו הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל רק ביחס למצווה שתלויה בארץ, וא"כ, מדוע לחלק בין אר"י לחו"ל במינוי שופטים? והרי משפטי התורה אינם תלויים בקרקע, אלא הוא הכרעת דין ממוני בין שניים, ללא קשר למקום הסכסוך. ועוד קשה, דנראה שפשטות מגמת המצווה היא להעמיד את היושר בעולם, וכפי הנראה מהחינוך, וא"כ מה יעשו בני ישראל היושבים בחו"ל?
וכעת נעלה את הקושי מצד המקורות - נראה שאין הבדל בעצם העמדת בתי הדין בין אר"י לחו"ל, אלא רק במספר של בתי הדין ופיזורם במדינה. וכך אומרת הגמ' במכות (ז, א):
סנהדרין נוהגת כו'. מנא ה"מ? דתנו רבנן: והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם - למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; א"כ, מה תלמוד לומר בשעריך? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
כיצד אם כן יישב הרמב"ם את הסברא והמקור?
הסבר הרמב"ם
נושאי כליו של הרמב"ם מתקשים בהבנת דבריו מכח גמ' זו במכות, ומתרצים שאף לדעת הרמב"ם המצווה חלה גם בחו"ל, אלא שיש חילוק בין הארץ לחו"ל ביחס לפריסת בתי הדין – בא"י צריך בכל עיר ובכל פלך ובחו"ל לא צריך גם בכל עיר וגם בכל פלך. הרדב"ז אומר שמש"כ 'אבל בחו"ל אינן חייבין...בכל פלך ופלך' היינו שצריך לבחור בין פלך לעיר, וכיון שכך:
ובחר רבינו שיושיבו ב"ד בכל עיר ועיר ולא בכל פלך ופלך ולא יצטרכו בעלי דינים לטרוח כל כך.
הכס"מ מציע לגרוס אחרת ברמב"ם או לאידך שאכן זו הגירסא ברמב"ם אך היתה לו גירסא אחרת בגמרא – ובגירסא זו אין חילוק כלל בין עיר לפלך אלא בכל מקום לא צריך להקים בי"ד. הלח"מ לא מקבל את האפשרות של גירסא אחרת בגמרא בעיקר מצד שהסברא לא נותנת לומר כן, ולכן מתקן את הגירסא ברמב"ם. אך מסיים את דבריו שלפי הרמב"ן (על התורה בפסוק הנ"ל) אכן למד את הרמב"ם כפי הנוסח הפשוט המופיע לפנינו.
ואכן גם בראשונים מופיע עניין הגירסאות, וכך כותב המאירי במכות (ז, א):
ושאלו בגמ' אחר שסנהדרי נוהגת אף בחוצה לארץ מה תלמוד לומר בכל שעריך הרי אף בחוצה לארץ כן ותירץ בשעריך אתה חייב להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אבל בחוצה לארץ אי אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כלומר שאינך חייב בכך אלא שאם הם ממנין שם יש בהן תורת סנהדרי ויש גורסים אבל בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ר"ל המחוזות אבל לא בכל עיר ועיר ולא יראה כן שכל שבחוצה לארץ אנו אין לנו:
וא"כ המאירי כאן נוקט למסקנה כפשט הרמב"ם שאין חיוב הקמת בתי דין בחו"ל, ולפי י"א ההסבר הוא שאע"פ שאין חיוב אם בכל זאת הקימו יש להם תוקף וכעין מה שפסק הרמב"ם עפ"י הגמרא על תוקפם של דייני סנהדרין בחו"ל (סנהדרין ד, יב).
הערה נוספת על דברי הרמב"ם היא התעלמותו מדינא דגמרא של מינוי לכל שבט ושבט. ונביא רק הסבר אחד פשוט והוא שכאשר הרמב"ם כותב פלך כוונתו לשבט.
שיטת הרמב"ן
נעיין בדברי הרמב"ן:
וביאר...כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט... ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה:
בדברים אלו הרמב"ן מתרץ את הקושיא מסברא על הרמב"ם. לטענתו, אם יהיה מציאות של ריב בין שניים ידאגו הם לעצמם ע"י ברירת שופט מקומי (צ"ע האם כוונתו בביטוי 'ובמשפטיהם ישפטוהו' אפילו לדיני הגויים) או שיעלו לארץ, וכך יפתרו הסכסוכים. אך אין ציווי על הציבור לדאוג שיהיה שם מקום משפט. ממשיך הרמב"ן:
אבל במסכת מכות שנו, והיו אלה... ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם מכח הגמרא במכות וסובר שאכן בכל דיני ממונות אין שייכות דווקא לארץ ועל כן יש חיוב למנות בתי דין אך לא באותה הפריסה הרחבה כמו בארץ ישראל.
שורש המחלוקת
וצ"ע במה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בסברא. אפילו אם נאמר שהדבר עומד בשורשו על גירסאות שונות, אכתי יש מקום לעיין בסברא הנמצאת בשורש כל גירסא. וחשבתי שניתן להסתכל על מצוות מינוי השופטים בשני היבטים: א. עיקרה של המצווה הוא בעצם הבאת הצדק וקיומו בעולם. ב. עיקרה של מצווה היא ביצירת מערכת משפטתית כללית המבטאת ומנהיגה על פי דיניה ורוחה של האומה. ודאי שאחת הנגזרות המשמעותיות ומצויות ביותר היא הערכת האמת בין בעלי דין.
הרמב"ן סובר כהסבר הראשון, ומכיון שכל עניינה של המצווה הוא בירור הצדק, אין הבדל בין אר"י לחו"ל, ולכל היותר הבדל כמותי של בתי הדין ופיזורם. אך לפי הרמב"ם עיקרה של המצווה הוא בהיבט הציבורי שלה – הקמת מערכת של משפט התורה. וממילא עניין שכזה לא שייך כלל בחו"ל אלא רק בארץ ישראל. ואולי אפילו מימד של עונש יש כאן. היחיד שאינו דר בארץ ישראל, כביכול נזנח למשפטי העמים או לעצמו ואין הציבור צריך לדאוג לו.
תוקף בי"ד בזמן הזה
יש לברר את תקפה של מצוות מינוי בתי הדין כיום כאשר אנו יודעים שהם פועלים רק מכח 'שליחותייהו דקמאי קעבדינן'. ואכן נראה שיש בשאלה זו מחלוקת ראשונים. יש מוני מצוות שלא הזכירו כלל מצווה זו ויש לומר שהם הבינו שהוא רק בגדר הכנה למצווה אך לא מצד עצמה. אך יש שכן הזכירוה באופנים שונים.
הטור כותב במפורש שהוא מדרבנן (סימן א):
ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן:
וכן כתב רי"ו (מישרים נתיב א סוף חלק ד):
מצוה מדרבנן למנות שופטים בכל עיר ועי' אף על גב דאין לנו סמיכה עתה כדמוכח בסנהדרין.
לעומתם עומד הרמב"ן (בפירושו הנ"ל) וכותב שכיום אין מצווה כלל:
אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל:
וכן מהרמב"ם ושו"ע לא נראה כלל שיש מצווה, שכן לא מתייחסים לעצם הציווי למנות אלא רק לפרטיו (מניין, תנאים, סמכות וכו'). ויש להתבונן בשורש המחלוקת הזו.
נקדים יסוד אחד לצורך ביאור המח' והוא שבמערכת בתי הדין אנו מוצאים ג' מדרגות (רמב"ם סנהדרין א, ג-ד): א. בי"ד הגדול בירושלים. ב. בי"ד של עשרים ושלושה בכל עיר גדולה. ג. שלושה דיינים בערים קטנות (פחות ממאה עשרים תושבים). עפ"י הלכה זו מבאר ר' שמחה זיסל ברוידא את מחלוקת הראשונים הנ"ל בחיוב המינוי בזה"ז (יסוד הדברים ממנו, הדוגמאות לאו דוקא). יש לעיין בהלכה זו האם ג' בתי הדין תלויים זה בזה או שמא יש מצווה עצמאית לכל אחד ואחד. האם מינוי המערכת הוא כעין ארבעת המינים שרק בצירוף כולם יש חובה ליטול, או כמו מצוות תפילין שבה יש חיוב גם על תפילה של יד או ראש בנפרד.
מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קעו) נראה שחובת המינוי חלה רק על דיינים מומחים (כך מוכיח באג"מ חו"מ א א), וא"כ ניתן לומר שלשיטתו, לרמב"ן ולשו"ע המצווה היא רק בצורתה השלימה, כשיש דיינים סמוכים וממילא המערכת כולה קיימת, אך בזה"ז שאין סמוכים וממילא המערכת חלקית אזי אין מצווה כלל. אך לטור ודעימיה, כל דרגה במערכת עומדת בפני עצמה, והחיוב שייך אפילו אם אין שלמות של מערכת המשפט, ועל כן אע"פ שאינה המצווה בשלמותה, עדיין יש חיוב מדרבנן למנות היכא דאפשר.
לסיום נביא את דברי נתה"מ (א, ביאורים ס"ק א):
הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר [סנהדרין ג' ע"א] משום נעילת דלת. ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין, אף דגט מעושה על פי הדיוטות פסול מדאורייתא [גיטין פ"ח ע"ב]. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דהו"ל לפרושי דהא נפקא מינה בזה לדינא.
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
