ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
תנא: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומא וטממה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - משום חורש. אמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי - מתקן, האי - מקלקל הוא.
העולה מדברי רש"י בכמה מקומות (ד"ה מלאכה אחת; ד"ה משום; ד"ה גומא) שעיקר עניינה של חרישה היא ריכוך או ריפוי (לשון רופף) הקרקע. לפי זה נראה שרק פעולה שבפועל תרכך את הקרקע תחשב לחורש אך עיסוק אחר בקרקע אינו נחשב לחורש. ועוד מוסיף רש"י בענין וכותב (ד"ה גומא):
גומא וטממה - בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה.
מהמילים 'וטוב לזריעה' שכתב רש"י רואים שצריך כוונה של זריעה עתידית בכדי לעבור על איסור חורש. וכך מפורש בדברי הפני יהושע בסוגייתנו (ד"ה מכדי). הפנ"י מתייחס לשאלת התוס' (ד"ה מכדי) מדוע דווקא על חרישה וזריעה שאלה הגמ' בשינוי הסדר ולא על מכבה ומבעיר? עונה הפנ"י:
דדוקא לענין חרישה קשיא ליה דהו"ל למיתני החורש והזורע כיון דלקושטא דמילתא לא חייב משום חורש אלא לזריעה ובמקום שראוי לזריעה אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה כגון בצונמא או שחורש שלא לצורך זריעה אלא לאשוויי גומות אינו חייב משום חורש אלא משום בונה כדאמרינן בסמוך.
כלומר, הגמרא אומרת ששונה הקרקע בארץ מהקרקע בחו"ל, ובא"י יש צורך לחרוש שנית לאחר הזריעה. ומכיון שבא"י החרישה באה אחר הזריעה יש הו"א שלא יתחייב על חורש כיון שאינו לצורך הזריעה, שכן כבר היתה! קמ"ל רבי בסידור המשנה, שאף זה נחשב לחורש כיון שהוא מועיל לזריעה.
ולסיכום דברי רש"י – חרישה היא עיבוד בקרקע לצורך זריעה.
מהותה של המלאכה – רמב"ם
כתב הרמב"ם (ח, א):
החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב, וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא חייב משום חורש, ושיעורו כל שהוא, וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא.
מדבריו עולה שמלאכת חרישה כוללת כל מעשה שמביא ליפוי הקרקע.
מהותה של המלאכה – ר"ח
לעומתם כתב רבינו חננאל:
כל שהיא ליפות הקרקע בשדה חייב משום חורש וכל שהן בבית להשוות חייב משום בונה. אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלא אם שוה פניה. והוא כגון המדייר והמעדר והמכבד שהוא משוה גומות והמפעפע גושים. המסקל. הממלא בקעים שתחת הזיתים. העושה עוגיות לגפנים. המברה בחרשים. המצית אור. בחישת הקנים ובאגם תמרים. ואמת המים המכשרת צדדים לזריעה. וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. כך הוא מפורש בירושלמי.
שתי הגדרות כתב ר"ח, יפוי הקרקע וכמו שכתב הרמב"ם והוסיף עוד אחת והיא הנאת הקרקע. ומקורו, כפי שכותב במפורש, הוא הירושלמי (פרק ז הלכה ב).
וצריך לחפש את מקורה של כל שיטה ולהבין את טעמה.
מקורן של השיטות
כפי שראינו יוצא לרש"י שכל פעולה שיש בה ריכוך הקרקע כהכנה לזריעה תחשב חרישה אך בהעדר ריכוך או הכנה לזריעה אזי אין הדבר נחשב לחורש. ובזה יובן גם ביאור רש"י למימרא בסוגיין:
אמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה.
וביאר רש"י את כל הסוגיא כעוסקת בביתו, ועל כן הדיון המדובר הוא לשיטתו משום בונה ולא חורש, שכן אין בבית זריעה. וזאת לעומת ר"ח שהסביר את הסוגיא כעוסקת הן בבית הן בשדה.
ומה מקורו של רש"י שדווקא ריפוי לזריעה הוא החורש ולא הגדרה אחרת? נראה פשוט שסמך על גמרא מפורשת במו"ק (ב, ב):
אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש, רב יוסף אמר: משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש - לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא וכו'.
ובתוס' שם (ד"ה קא מרפויי) מבואר שאין מחלוקת רב יוסף ורבה בנוגע למהות מלאכת חורש אלא להגדרות אב ותולדה האם הולכים אחר דימוי התכלית או דימוי הפעולה. אך לשניהם ודאי שמלאכת חורש היא 'רפויי ארעא'. ובתוספת קטנה, ריפוי שעניינו הכנה לזריעה.
ומה יעשה רש"י עם דברי הירושלמי שהביא ר"ח? נראה לומר שסובר שהיא מח' בבלי וירושלמי ונקט' כבבלי. אמנם לר"ח לא קשה ממו"ק משום שהוא פרט אחד שנכון למלאכות המדוברות שם (ניכוש והשקיה), אך המושג הנאת הקרקע לא מצטמצמת דווקא לזה.
אך קשה על רש"י מהגמרא לקמן (קג, א) שכותבת:
החורש - כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא - חייב... תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן.
ואם כן, ישנה הגדרה חדשה בגמרא זו למושג החרישה והיא 'יפוי הקרקע'. והדוגמאות המובאות במשנה אין בהם בהכרח כל ריכוך או הכנה לזריעה. ואכן נראה שזהו המקור העיקרי של הרמב"ם שהבין שמנכש מקרסם ומזרד באו ברשימה אחרי החורש שהיווה כעין כותרת לתולדות אלו, וכך נראה מפירושו למשנה ואף פסק כן למעשה בדוגמאות אלו (ח, א):
החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש וכו'.
[דרך אגב נעיר על מלאכה אחת שטעונה הסבר בקשר בינה לבין חורש והיא מזרד שריגים, שהוא בעצם קטיעת ענפים, ומה בין זה לחורש? עונה הרנא"ר (יד פשוטה, כאן) עפ"י תשובות גאונים שהיתה פעולה של כריתת ענפים יבשים על מנת להפילם על זרעים שצמחו בסמיכות לאילן, וע"י אותו הזירוד היתה נפסקת צמיחתם ויש בזה משום ייפוי הקרקע.]
יוצא א"כ, שעל חלק מהמלאכות אפשר להתחייב מדין זורע, ותלוי הדבר בכוונה. ועל כן תלה הרמב"ם את חיוב החורש בכוונה ליפות הקרקע.
בכל אופן עולה מדעת הרמב"ם שעיקרה של החרישה היא ייפוי הקרקע. ונשוב כאן לדברי ר"ח שאף הוא הזכיר ביטוי זה של ייפוי הקרקע, יחד עם הירושלמי שדיבר על הנאת הקרקע, ולדידו אינם סותרים.
אך עדיין צריך הסבר בנוגע לאותו הייפוי, מהו בדיוק? וההסבר הוא שייפוי אין כוונה ליופי אסטטי, אלא עניינו תיקון, ולפי הרמב"ם כל פעולה המביאה תיקון או תועלת לקרקע הרי זו חורש ותולדותיו.
ביטוי זה של 'תיקון הקרקע' מופיע במפורש בחידושים המיוחסים לר"ן, וז"ל (עג, ב):
היתה לו גבשושית וכו' בשדה חייב משום חורש. שהרבה פעמים אדם חורש שאין דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה והילכך כל תיקון השדה חשיב משום חורש:
ובזה מתחדדת שוב מחלוקת רש"י כנגד ר"ח ורמב"ם: לרש"י חרישה היא הכנה לזריעה ולר"ח ורמב"ם היא פעולה בתיקון הקרקע.
אך כיצד יבאר רש"י את הגמרא המדברת במפורש על ייפוי הקרקע? מדוע רש"י מתעלם ממנה בסוגיית חורש? וחשבתי שרש"י אכן סובר שחורש המוזכר במשנה והמלאכות הבאות לאחר מכן קשורות בדמיון שיעור המלאכה, אך לא במהותן, ואכן את 'מנכש' רש"י לא מבאר והיא יכולה להתבאר עפ"י הגמרא במו"ק הנ"ל, שאולי באמת משום חורש אך המלאכות הבאות כמקרסם ומזרד מבאר רש"י כבאות להיטיב עם האילן. וכן אפשר להסביר את דברי הגמרא 'אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?' מתייחסות רק לאחרונות ולא לחרישה. ואחר כך ראיתי הפנייה לרמב"ן (שבת קיא, א ד"ה וזו הסברא) שכתב:
ועוד נראה לי שייפוי השדה אינה מלאכה, אבל תלישת העשבים היא המלאכה המחייבתו ומשום תולש מתרינן ביה אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין לייפוי השדה, וכשהשדה אינה שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה כלום ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו, וזה דומה למצניע דמחייב בכל שהוא ושאר בני אדם אינן חייבין עליהן אלא כשיעורן, אבל בתוספתא מצאתי דמייפה את הקרקע מלאכה בפני עצמה היא ומשום חורש מתרינן ביה וכו'.
ואם כן רש"י סבור כדעה הראשונה שאכן ייפוי אינו שייך כלל לחרישה, וממילא המקור היחיד לגדר החרישה היא הגמרא במועד קטן, ריפוי הקרקע. אך ר"ח ורמב"ם סוברים כדעה השניה, התוספתא, שיפוי הוא משום חרישה וזהו מקורם.
לפי הגדרת מחלוקתם כך מבאר המנחת אשר מדוע הרמב"ם מנה את חורש כסדר הרגיל ולא כמו המשנה. משום שלשיטתו עיקר מלאכת חורש הוא תיקון כלשהו בקרקע, וממילא אין חידוש אם הוא החרישה היא קודם הזריעה או אחריה, היא ודאי נעשית לצורך תיקון, אחרת לא היתה נעשית, ולכן כותב כפי הסדר של רוב העולם. אך לרש"י שעיקר חרישה הוא לזריעה, הו"א שאם היתה כבר חרישה אין השניה נחשבת, קמ"ל שגם היא לצורך זריעה ונחשבת חרישה.
הסבר הרמב"ם בירושלמי
אך עדיין יש לברר - מדוע הרמב"ם לא קיבל את הירושלמי? מדוע לא כתב גם את הגדרת הנאת הקרקע?
הנשמת אדם (כלל י) כתב שהרמב"ם קיבל את הירושלמי והבין שייפוי הקרקע והנאת הקרקע חד הם:
ונ"ל פשוט דכייל הרמב"ם כל אלו התולדות דחשיב הירושלמי במה שכתב דכל שהוא ליפות הקרקע הוי תולדה דחורש, ואם כן חייב בכולן.
אך שבט הלוי מיאן בביאור זה, והאריך להסביר מח' עקרונית בין ר"ח לרמב"ם (חלק א, סימן עה) נביא את תורף הסברו בלשונו:
ומכל זה היה נראה דהרמב"ם סובר דגמרא דילן לית לה האי דירושלמי, דלש"ס דילן דוקא במיפה קרקע חייב, דהיינו דקעביד בגוף הקרקע, דזה דומה לחרישה בצד אחד שהוא נמי עושה פעולה בקרקע להכשירו לזריעה, אבל כל שאינו עושה בגוף קרקע רק להניית קרקע, דהיינו כגון המסקל וכה"ג שהם רחוקים מחרישה, אינו חייב מה"ת.
מיהו ברבינו חננאל ע"ג ע"ב מעתיק כל דברי הירושלמי, ונראה דלשיטתו אזיל, שכתב שם על הא דמרכיב ומבריך חייב משום נוטע, דאיכא תולדה ותולדה דתולדה, דהיינו גם מה שאינו דומה ממש לאב רק דומה לתולדה חייב מה"ת, דהיינו דמיון ודמיון דדמיון, וכהאי דירושלמי, אף דהם רחוקים מתואר אב וכו'.
סיכום
נחזור לשאלת הפתיחה ונתבונן במאפייני המלאכה. החורש כפשוטו פועל בגוף הקרקע ע"י ריכוכה והכנתה לזריעה. ומכאן נחלקו רבותינו הראשונים בבחירת המאפיין המרכזי במלאכה. רש"י מבין שעיקרה של המלאכה היא כפשוטה לשם הזריעה, וכל פעולת תיקון אחרת בקרקע תחשב כבונה. הרמב"ם סבר שלמדנו מחורש איסור בכל פעולות תיקון ותועלת בגוף הקרקע, ואילו ר"ח למד שכל פעולות התיקון בקרקע, אפילו לא נעשות בגוף הקרקע, נחשבות לחורש.
וא"כ לשיטתם יש לבאר מה בין חורש לבונה? ואולי אפשר לומר שבונה הוא כפשוטו מלאכה תיקון ותועלת הנעשית במקום אנושי כבית, וכל מלאכה בשדה או בשטח 'טבעי' תהיה חורש או תולדתו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
