ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
פרקנו, חזקת הבתים, עוסק בצדדים השונים של המושג חזקה ביחס להחזקת נכסים: כיצד נוצרת חזקה? מהם התנאים הנדרשים ליצירתה? כמה זמן אורך תהליך ההחזקה בקרקע? האם וכיצד ניתן לבטל את ההחזקה? ועוד פרטים וצדדים רבים המתגלגלים תוך כדי הדיון העיקרי.
כבר בפתיחת הפרק מעיר הריטב"א שיש להבחין בין מושגים דומים מילולית, אך שונים בתכנם, וכך כותב (כח, א ד"ה חזקת):
חזקת הבתים. פי' כל החזקות הנזכרות בכאן הם חזקה של ראיה דאוקמוה במקום שטר ועדים, ואין זו חזקה דקנין הנזכרת בנכסים שיש להם אחריות ואינן דומות זו לזו כלל, דאילו חזקת קנין הוא תיקון בגופה של קרקע כדתנן (לקמן מ"ב א') נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ואכילת פירות אינה קונה וכדבעינן למימר בפירקין, ואילו חזקת ראיה היא בהפך דתיקון אינה ראיה וכדאמרינן לקמן (ל"ו ב') מימר אמר כל שיבי דכרבא לעייל ביה, ואין חזקה אלא אכילת פירות בשופי כדרך שהבעלים אוכלים.
ביאור הדברים – לצורך החלת קנין יש לעשות מעשים מוגדרים בהלכה לפי מהות הדבר הנקנה. לדוגמא, מטלטלין נקנים ע"י הגבהה, בהמה על ידי מסירה, וקרקע שאינה יכולה להמסר ממש נקנית ע"י כסף שטר או חזקה (קידושין כו, א; רמב"ם מכירה א, ג; שו"ע חו"מ קצ, א). 'חזקת קניין' הוא מעשה בקרקע שעניינו תיקון בגוף הקרקע כגון הנחת מנעול או פריצת פתח אל תוך השטח הנקנה. החזקה, איפוא, אינה מעשה של הנאה מהקרקע אלא ביטוי לבעלות בלבד. אמנם, יש מושג של 'חזקת ראיה' והוא שהפעולה (חזקה) אינה משמשת בתור מעשה קניין אלא רק הוכחה לטענה על מעשה קניין שנעשה כדת וכדין. פעולת הראיה איננה תיקון הקרקע אלא הנאה ממנה, אכילה או שימוש מרובה כדרך הבעלים.
המאירי בהקדמתו לפרק מוסיף אף חזקה שלישית והיא:
שמחזיק בקצת דברים שהיה חברו יכול למחות בידו מצד היזק המגיע לו בכך ולא מיחה והרי זה טוען שזכה בה מצד מחילה והיא הנקראת חזקת מחילה.
ועניינה של חזקה זו היא הוכחה על כך שמחל לו הניזק על מה הנזק שנגרם לו כתוצאה משימוש שכנו.
מוחזק
פעמים רבות נשתמש בביטוי 'מוחזק' וצריך להבין את עניינו, נבאר כאן באופן אחד בקצרה על אף שהדברים דורשים אריכות יתר. יש מושג של בעלות, והוא כאשר יש ודאות ע"י עדים או שטר המשייכים בין החפץ הנידון לבין פלוני הטוען שהינו בעליו. אך כיצד מכריעים כאשר המצב אינו ברור דיו, וישנה אפשרות לשייך את החפץ לאחד משני אנשים כאשר כל אחד טוען כולה שלי?
מהגמרא בב"ק (מו, א) עולה שהולכים אחר מי שהעולם רואה כבעל החפץ או ליתר דיוק הולכים אחר המחזיק האחרון הידוע בודאות. שם הגמ' דנה אודות המשנה המפורסמת 'שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה'. ובגמרא שם מביאים מח' בין סומכוס האומר יחלוקו לבין חכמים הסוברים המוציא מחבירו עליו הראיה. בביאור מקור הדין של המע"ה אומרת הגמ' (שם, ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
ועניין זה של מוחזקות כפי שהזכרנו אינו בהכרח בירור המציאות אלא יותר הכרעה כיצד יש לנהוג במציאות, ועל כן הדבר תלוי גם בעיני העולם המתבונן (י"א שהוא בירור: שערי יושר ה, טו ד"ה ונראה לענ"ד). חילוק זה כותב נתה"מ (חו"מ עה, ס"ק ד):
דהנה יש שני מיני חזקות, אחת, חזקה המבררת את האמת כעדים, כמו חזקת הגוף דבתולה ושאר חזקות, ונלמד מקרא, משא"כ חזקת ממון דאינה מבררת האמת ולא נלמד מקרא רק מסברא כמ"ש בפרק הפרה ב"ק מ"ו ע"ב.
מוחזקות קרקע ומטלטלין
עקרון יסודי נוסף עליו יש לתת את הדעת בתחילת הלימוד הוא בהבחנה בין קרקע למטלטלין בנוגע להחזקה בהם.
המשנה אומרת:
חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות, והשובכות, והמרחצאות, ובית הבדין, ובית השלחין, והעבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר - חזקתן שלש שנים מיום ליום וכו'.
הריטב"א (ד"ה עבדים) מסביר שדין העבדים הינו ייחודי, שהרי בעקרון דברים המטלטלין חזקתן לאלתר, דהיינו עצם התפיסה בהם היא ראיה לטענת הבעלות. ואעפ"כ בעבדים, למרות שכמובן הם ניידים ויכולים 'להתפס' ביד בעליהם, אין הדבר מחשיבם למטלטלין אלא דומים לקרקעות בצורך של החזקתם שלוש שנים. והסיבה היא שלעבדים יש רצון עצמי וממילא יכולים ללכת למקומות שונים ואי אפשר באמת להחזיק בהם, ולכן בכדי להביא ראיה מועילה על החזקה בעבד, הדבר דומה יותר לקרקע מאשר למטלטלין..
בתוך דבריו אלו מצביע הריטב"א על הבדל בין חזקת קרקע הדורשת ג"ש לחזקת מטלטלין הנקבעת לאלתר. וכמובן יש לשאול – מדוע? על שום מה ההבדל ביניהם?
לשם הבנת העניין נרחיב ביסודות הבסיסיים של מוחזקות בקרקע ומטלטלין ואחר כך נבוא לדון בסיבת ההבדלים ביניהם. בעז"ה.
קרקע בחזקת בעליה עומדת
הגמרא בב"מ בשני מקומות (קב, ב; קי, א) אומרת 'קרקע בחזקת בעליה עומדת' או 'קיימת'. ובמצב של ספק, תמיד נלך אחרי הבעלים הידוע הודאי האחרון, מרא קמא. בשל מצב זה קשה לשנות את הבעלות על הקרקע, ואם יש פקפוק בשאלת זהות הבעלים, הרי נטל ההוכחה מוטל על האחרון, אפילו שהוא מחזיק בקרקע. ויש להוסיף הבהרה חשובה של הראשונים והיא שלמערער על המוחזקות יש טענה, שתתקבל, רק אם הוא מביא עדים על היותו בעלים הראשון. וכך כתב הרא"ש (ב"ב ג, א):
והא דבעינן חזקה היינו היכא דאיכא עדים למערער שהקרקע היה שלו. אבל אי לית ליה עדים לא בעי חזקה. דנאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם וכו'.
וכך למעשה פסק הרמב"ם (טו"נ יא, א; וכן שו"ע חו"מ קמ, א):
כל הקרקעות הידועות לבעליהן אף על פי שהן עתה תחת יד אחרים הרי הן בחזקת בעליהן...אבל אם הביא שמעון (המרא קמא) עדים שחצר זו שלו היתה הרי היא בחזקת שמעון ואומרין לראובן הבא ראיה שמכרה לך או נתנה לך, ואם לא הביא ראיה מסלקין אותו ממנה ומחזיקין אותה לשמעון אף על פי שאין ראובן מודה לשמעון שהיא היתה שלו שהרי יש עדים לשמעון.
חזקה מה שתחת יד האדם שלו
לעומת קרקעות בהם ביארנו שהבעלים הראשון הוא נחשב למחזיק, הרי במטלטלין המחזיק בפועל הוא הנחשב כבעלים. מה המקור לכך? מה הסברא בכך?
המשנה לקמן (מב, א) אומרת שלאומנים והדומים להם אין חזקה על החפצים שתחת ידם. ומבאר הרשב"ם (ד"ה אין להם) שהמשנה אינה עוסקת בחג"ש אלא בחזקה של מטלטלין. וכ' רשב"ם שבמטלטלין הכלל הוא:
במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף על פי שיש לחבירו עדים שהיה שלו נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידי.
והחידוש במשנה הוא שלמרות זאת, אותם אומנים אינם נאמנים. עיי"ש. סברת הנאמנות היא יסוד מושכל וכפי שכתב הלבוש (קלג, א):
דבר פשוט הוא בפי כל ומושכל ראשון הוא, שכל דבר המיטלטל שהוא ביד האדם הרי הוא בחזקת שהוא שלו
ויש עדיין צורך לברר את מקור הנאמנות הזו. וכך למדנו בגמ' בשבועות (מו, א):
אמר רב יהודה: ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן; ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו - נאמן; ושאין עשוי למכור את כליו נמי - לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין, אבל דברים שדרכן להטמין - נאמן; ושאין דרכן להטמין נמי - לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע - היינו אורחיה; ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין, אבל בגנובין - לאו כל כמיני', לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן; ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר – נאמן.
העולה מדברי הגמ' הוא שבמצב בו סביר להניח שהכלי הגיע ליד האדם, כגון כלים שאינם עשויים להשאלה אלא למכירה, וכן האדם לא מחזיק אותם באופן מחשיד, והרי הוא טוען שהכלי שלו והראיה שהוא תחת ידו, ומהיכן הגיעו לידו? לכן הוא נאמן משום שלכל אדם יש חזקת כשרות 'ואחזוקי איניש בגנבי לא מחזיקנן'. ולמעשה גמ' זו נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ סימן צ וסימן קלג.
הסברים לחילוק
מתוך דברי רבותינו הראשונים בכמה מקומות ניתן להצביע על החילוקים שבין תפיסת קרקע לתפיסת מטלטלין.
הריטב"א (ב"ב כח, א ד"ה מנין) על שאלת הגמרא בדבר מקור דין חג"ש ביאר כך:
כלומר מהיכא נפקא לחזקה שתהא שלש שנים לא פחות ולא יותר, אם תפיסתן ראייה כמטלטלין שלא היו הבעלים שותקים תיהוי חזקתן לאלתר, ואם אין תפיסתן ראייה מפני שהוא דבר שאדם יכול להכנס לתוכו למה יש להם חזקה לעולם.
ומכאן נבין שהחזקה היא כתפיסה, וקרקע במהות אינה מקום נתפס אלא אדרבא מקום תופס – האדם בא אליו ולא להיפך. וכיון שכל אדם יכול להכנס לקרקע אין האחיזה בה מייצרת מוחזקות - שהיא מבט של העולם על המחזיק כבעלים החדש. רק משך זמן ארוך של שהייה והנאה בשופי, במקביל לשתיקת הבעלים יוצרת מבט זה. משא"כ במטלטלין שכל אחיזה נראית למסתכל מבחוץ, כביטוי לבעלות.
על גבי יסוד התפיסה כותב רבינו יונה צד נוסף בביאור עניין זה (כח, ב באמצע ד"ה ופרקינן טעמא):
והא דלא אמרו הכי [בחזקת בעליה עומדת] במטל', אלא הרי הן בחזקת התפוש בהם, אף על פי שאין עם התפישה טענה, התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון, שהרי זה תפש בהם. ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וכיון דאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, ודאי מיד הא' באו לידו.
כסיכום של שני הסברים אלו נראה את דברי הלבוש (קמ, א):
אף על פי שאדם נאמן לטעון על המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי, היינו משום שיש רגלים לדבר דאם לא כן היאך באו לידו אם לא שזה נתנו לו מדעתו, אבל קרקע שאינה זזה ממקומה ובכל מקום שהיא בחזקת בעליה היא עומדת, ולא שייך בה לומר דאם לא כן היאך באה לידו של זה, שאם היה בידו והוא עובדה אפשר שהוא הלך לתוכה ועבד בה בלא ידיעת הבעל.
הסבר אחר לחילוק בין קרקע למטלטלין העולה מדברי הרשב"ם הוא שבקרקע נוהגים לכתוב שטר, וממילא עד ג"ש ישנה ריעותא מצד המחזיק אם לא יכול להציגו. אך על מטלטלין לא רגילים לכתוב שטרות ולכן אין ריעותא על עצם האחיזה וממילא נחשב למוחזק.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
