ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
פרקנו עוסק הרבה בגבולות הזמנים שנתנו חכמים לתפילות. אך מה הדין אם אחרו את הזמן והחסירו תפילה? האם הגבול הוא מעכב עד כדי כך שאין אפשרות להתפלל אחריו או שמא מותר?
הדין המפורסם הנקרא בשם תפילת תשלומין מופיע בתחילת הפרק (כו, א):
אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים.
ומימרא משלימה בסוף הגמרא:
אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
ויש לדון בכמה צדדים:
א. האם תפילה זו היא חובה או רשות?
ב. כיצד משלימים את התפילה?
ג. מהי מהותה של תפילת התשלומין?
ד. מדוע חילק רבי יוחנן את דבריו למימרות נפרדות?
ראשית יש לעשות סדר בדברים ורק אחר כך ניתן לעיין.
חובת תפילת תשלומין
בדבר השאלה האם תפילת תשלומין היא חובה או רשות, נראה ללמוד מדברי התוס' (כו, א ד"ה טעה) על חובתה. שכן מקשה התוס' כיצד ניתן להתפלל פעמיים שחרית למי ששכח ערבית, והרי ערבית גופא היא רשות. עכ"ד. והנה, אם סובר התוס' שתשלומין היא רשות בלבד, אזי לא מובנת שאלתו שכן התפילה העיקרית הינה רשות וכמוה גם השלמתה. אך אם נאמר שהתשלומין הינן חובה אזי מובנת שאלתו הכיצד התשלומין יהיה במדרגת חובה יותר מאשר התפילה המקורית שהינה רשות בלבד?
ונ"ל שלמדו חובה זו מפשט לשון הגמ' האומרת 'טעה ולא התפלל – מתפלל', ולא אמרו 'יכול' להתפלל.
וכך נראה דעת הרא"ש (ד, ב) ורבינו יונה (יח, א ד"ה גמ') שנסחו את שאלת התוס' כך: מדוע צריך להשלים ערבית וכו'? וכך למעשה פסק שו"ע שצריך להתפלל תשלומין (קח, א).
לאחר ביסוס חובת התשלומין יש לעיין באופן השלמת התפילה החסרה, כמה ניתן להשלים?
שיטת תוס' ורא"ש
התוס' (כו, א ד"ה טעה) כותב:
ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון.
ומדבריו למדנו שאין משלימים אלא תפילה הסמוכה, וצריך להתבונן במקורו וטעמו.
מקורו לכאורה כתב במפורש שלא מצינו בגמרא מקרים אחרים מאשר השלמת התפילה הסמוכה. וי"ל שסובר אם כך אומרת הגמ' בארבע מקרים שונים רצופים כנראה זהו בדווקא.
וביחס לטעם ניתן לדייק בדבריו שכותב 'עבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך'. היינו בשונה מהגמ' שאמרה 'בטל יומו לא אמרינן', התוס' סובר שדברים אלו נאמרו רק על תפילה אחת, והטעם הוא 'כיון ששהה כל כך'. ונראה להסביר שלהפסיד תפילה אחת זהו שוגג, אך יותר מכך זהו כבר בבחינת מזיד. ויש שדייקו כך ממה שהזכיר אחר כך עניין המזיד.
אמנם, קשה לפי זה, מה יעשה האנוס להפסיד כמה תפילות, הרי לא שייך לאסור עליו כמזיד, מדוע לא יוכל להשלים כמה תפילות? ואולי אפשר לתרץ בשני כיוונים: א. אכן אונס רחמנא פטריה, ולכן לא צריך להשלים כלל, והגמ' דיברה במפורש רק על 'טעה' וזהו שוגג. ב. שאכן עיקר התקנה היא דווקא לשוגג, אך כאשר קבעו תקנה להשלים, לא פלוג וקבעו את האנוס כשוגג.
שיטת בה"ג
בה"ג כתב (סימן א, הל' ברכות פרק ד עמוד נ):
שכח ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שכח ולא התפלל בשחרית מתפלל במנחה שלש של ערבית ושל שחרית ושל מנחה.
כלומר ניתן להשלים עד ג' תפילות ביום. וביאר הטור (קח) את דבריו שכל עוד לא עבר היום אזי מחויב להתפלל ג' תפילות. והסביר ב"י שלמד זאת הטור מהא דהתחיל בה"ג בערבית ולא בשחרית. אך עדיין יש לברר מהיכן למד זאת?
עונה הב"ח:
ומיישב בה"ג דר' יוחנן במימרא קמא הך רבותא נמי אתא לאשמועינן והכי קאמר טעה ערבית מתפלל שחרית שתים טעה שחרית כלומר טעה בשחרית ולא התפלל לא דערבית ולא דשחרית מתפלל במנחה שתים לתשלומי ערבית ושחרית מלבד מה שצריך להתפלל תחלה תפילת מנחה בזמנה דהיא חובה עוד מתפלל שתים לתשלומי דערבית ודשחרית דכיון דלא עבר היום איכא תשלומין לתפילותיו אלמא דוקא בכי האי גוונא אבל עבר היום ליכא תשלומין אלא לתפילה אחת ולהכי פלגינהו ר' יוחנן לתרתי מימרי.
כלומר, לא בכדי רבי יוחנן אמר את דבריו בשתי מימרות נפרדות. וזה לפי שסובר בה"ג ששני דיני השלמה הם: א. השלמת היום. ב. השלמה מיום ליום. והיינו שאע"פ שהגמרא דחתה שאין עבר יומו, ה"מ רק לתפילה הסמוכה. אך בתוך אותו היום לא אמר' עבר יומו. ונ"ל להאיר את דבריו שלא מצינו בש"ס בעוד מקום ביטוי זה של עבר יומו אלא רק הכא, ואם כן, למדונו חז"ל דלא כקרבן שהוא עבר זמנו בטל קרבנו אלא בתפילה אמר' עבר יומו דייקא בטל קרבנו אך לא בכל מקום.
יסוד דבריו שישנה חובת תפילה ג' פעמים ביום, וכעין מה שאנו מצווים במאה ברכות בכל יום (או"ח מו, ג), אף שלא מחוייבים בהם בזמן מסוים. ועל פי דברי פני יהושע בסוגיין נבאר שיסוד התפילה הוא תמיד מכח האבות, ומה שכתב בדניאל שהיה מתפלל ג' פעמים כל יום, ואנו מצווים להמשיך מעשה אבותינו. אלא שחז"ל הצמידו זאת לזמני הקרבנות, אך לא שזה מעכב בדיעבד את עצם התפילה.
וחשבתי ראיה לדבר זה מדברי הגמרא בפרק שלישי (כ, ב):
וחייבין בתפלה דרחמי נינהו. - מהו דתימא: הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי - קמשמע לן.
הגמרא מחייבת נשים בתפילה משום שתפילה היא רחמי, וכתשובה מאי קמ"ל דזהו פשיטא, עונה הגמ' דהוו"א מהפסוק הנ"ל שהוא תלוי בזמן, קמ"ל שלא. אך לדידן, הרי אנו יודעים שאכן יש זמני תפילה? אלא שודאי הגמרא מלמדת שהתפילה אינה דווקא מוגדרת לזמן מסוים אלא זמנה כל היום, ולכת' קבעו לפי שלושת חלקי היום.
וכן מהגמרא בפרק חמישי (לא, א) מתבאר שיש הו"א כזו:
יכול יהא כוללן בבת אחת - כבר מפורש על ידי דוד, דכתיב: ערב ובקר וצהרים וגו'.
ואף אם אמנם להלכה אין לעשות כן לכתח', אך יסודו של החיוב הוא ג' תפילות ביום אחד.
דיוק נוסף לזה למדתי מהחילוק בלשון הגמרא. בתחילה כתוב:
טעה ולא התפלל ערבית - מתפלל בשחרית שתים, שחרית - מתפלל במנחה שתים!
ויש לשים לב שאמר בשחרית ובמנחה, משמע שבזמן שחרית ובזמן מנחה יתפלל שתי תפילות. אך במימרא השניה כתב:
טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
לא כתב בערבית שתים, אלא ערבית שתים. משמע שזו תפילת ערבית פעמיים.
רשב"א ורבינו שמחה
לעומתם כתבו חלק מהראשונים שאפשר או צריך להשלים את כל התפילות החסרות. ונ"ל שלמדו זאת ממסקנת הגמ' ש'רחמי נינהו' ולא אמר' עבר יומו. וא"כ מה לי תפילה אחת מה לי עשר תפילות. וכך כתב בהגהות מיימוניות (תפילה ג, אות כ):
ומשום רבינו שמחה כתב שאם טעה ולא התפלל אחת מן התפלות ונזכר אפילו אחר עשרה ימים מסתבר שמשלימה דכיון שאין בו משום עבר יומו מה לי למחר ומה לי לאחר עשרה ימים ע"כ:
וכדעתו היא ג"כ דעת הרשב"א (כו, א ד"ה איבעיא להו) אלא שהוסיף הסתייגות לתשלומין:
וי"מ דדוקא מנחה וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים וכן בשטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים וכן טעה מנחה לא יתפלל בשחרית שתים, וי"מ דה"ה והוא הטעם וכן נראה.
וכן בתשובות (א, תמז) אומר שמשלים אך שם כותב ביום שלאחריו. אך נראה שלא דייק הכא דווקא ביום אחר כך אלא רק ר"ל דאפילו אינו באותו היום.
גדר תפילת תשלומין
עד כאן עסקנו בגבולות הדין וטעמם. וכעת נעבור לדיון נוסף העולה מדברי האחרונים והוא בהגדרת תפילת תשלומין.
הגמרא בריש פרק רביעי מביאה דברי רבי יוחנן שותיקין, המדקדקים במצוות, מהדרים להתפלל עם הנץ ודברי המשנה עד ד"ש או חצות הם זמן אחרון. אך זה סותר את דברי ר' יוחנן עצמו שאמר שאפשר להתפלל גם אחר כך, במקרה והפסיד תפילה. ונראה שההו"א בשלב זה של הגמרא היא שהתפילה הנוספת היא ממש הראשונה. אך הגמרא דוחה את הקושיא בכך שאמנם אפשר להתפלל אך תפילה זו שכרה מועט יותר.
ניתן להבין את המסקנה בשני אופנים: א. זוהי תפילה אחרת לגמרי, ודינה מסתמא יהיה כדין התפילה העיקרית. ב. התשלומין היא אותה התפילה החסרה אך שכרה מועט.
יש בדבר מספר נפק"מ וכפי שנראה לקמן.
הרש"ש (כו, א) כותב שאם שכח להתפלל מנחה, תשלומיו בערבית הן רשות. ונימוקו שלא יהיה התשלומין עדיף על עיקר התפילה. ומשמע מדבריו שהתשלומין הוא כעין התפילה המחויבת.
וכן יש מבינים בדברי המג"א שפסק שמי שלא התפלל ערבית וצריך להתפלל פעמיים בשחרית, אסור לטעום לפני התפילה השניה משום לא תאכלו על הדם, וזאת על אף שלפני ערבית הדבר מותר.
מאידך, כתב אשל אברהם (בוטאטש) (סימן קח, על מג"א ס"ק ו) שמי שלא התפלל שחרית בשבת, כאשר משלים תפילה שניה במנחה, אומר 'ישמח משה' ולא פעמיים 'אתה אחד'. וממנו עולה שתפילת התשלומין ודאי מהותה כתפילה החסרה.
הקדמת הקבוע
עניין נוסף שיש להבין הוא את החיוב להקדים את התפילה הקבועה לפני ההשלמה. מדוע כך? ומדוע הדבר אפילו מעכב עד שאומרת הגמ' שאם הבדיל בשניה ולא בראשונה צריך להתפלל שוב?
רק נביא שלושה כיוונים שמצאנו בדברי האחרונים:
א. הלבוש כתב שהטעם הוא משום הכלל הידוע: תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. וכיון שכלל זה נלמד מפסוקים אזי הוא גם מעכב.
ב. המעדני יו"ט (פירוש על הרא"ש, סימן ב אות ת) דחה דבריו בכך שכלל זה נכון רק לעניין לכת' אך לא לעכב. אלא נימק את דין ההקדמה המעכבת כך:
ונראה בעיני שלכך אמרו שאם הקדים התשלומים שלא יצא לפי שיש לחוש שע"י כן תתבטל תקנתא ויבא להתפלל אותה אפי' שלא בזמן תפלה שניה לה אבל מכיון שאפי' אם התפללה קודם לשל חובה צריך שיחזור ויתפלל אותה של תשלומים לא אתי לידי פשיעה זו שיתפלל אותה לאחר זמנה וקודם זמן תפלה השניה:
ג. ערוך השולחן (קח, ט) הביא דברי שניהם וחולק על שני טעמים אלו, ומבאר כך:
ונ"ל הטעם דכיון דתפלה הוה כעומד לפני המלך הרי בהכרח לשלם חובתו ההוה תיכף ומיד ואם לאו הרי הוא כמורד במלכות ואח"כ יבקש על אשר לא עמד לפניו יתברך מקודם ואיך יבקש מחילה על העבר ומורד עתה בעמדו לפניו.
להערות - [email protected]
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
