ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- הלכות ראש השנה
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- יציאה לחוץ לארץ
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
בדרשה שנשא הרב במוצאי שבת פרשת שופטים (תשס"ז) [והתפרסם ע"י לויין] מחה הרב:
"כי בראש השנה כל יהודי צריך להיות עם בני משפחתו, ולא לנסוע לקבר הצדיק. אלו החסידים עושים מה שעושים. טוב, יבושם להם. יעשו. מה אכפת לי מהם? אני לא חסיד אומן. אבל תדעו לכם, כל יהודי טוב שהוא בר דעת, בעל שכל, ליל ראש השנה מקדיש אותו למשפחה. כולם אוכלים יחד ושותים יחד ושמחים יחד. זה חג. חג צריכים לשמוח. בחג מה עושים? הולכים לבית הקברות או שמחים? צריך לשמוח ולא להיות אבל. אבל [יש] להתאבל בוידויים בדברים אחרים. כל הזמן לחשוב מצות עשה של לשמוח. זה שהולך לאומן עושה 'ושמחת באומן' במקום 'ושמחת בחגך'. איזה דבר זה? איזה דברים אלה? יש לנו חוקים. יש לנו משפטים ישרים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. לא יעזוב את ביתו וילך למקום אחר. זה לא דרך שלימדו אותנו רבותינו ואנו הולכים בעקבותיהם".
עוד בירור בענין היציאה לחו"ל לבקר קברות
אחרי פרסום מאמרי בענין מה שיש לפקפק על היוצאים לחו"ל כדי להיות ראש השנה באומן, קבלתי מכתבים שונים. הנני לפרסם כאן שתי תגובות למכתבים שקבלתי. תגובה ראשונה לענינים היסטוריים, והשניה לענין בירור הלכה.
מכתב ראשון:
קבלתי מכתבך בענין מאמרי על הנסיעה לאומן. הבנתי שאת נגד הנאמר שם שואלת שתי שאלות. [א] שרבי נחמן אמר שהענין של ראש השנה "הוא חידוש גמור", כלומר אמנם עד לדורו היתה ההלכה הנורמטיבית שלא יוצאים מארץ ישראל, אבל אח"כ נשתנתה ההלכה. [ב] נקודה נוספת יש שאומרים כי מקומו של רבי נחמן הוא בחינת ארץ ישראל, ובכן ממילא אין איסור יציאה מא"י לשם.
המענה לכך כדלהלן: ההלכה בישראל נקבעת ע"פ סנהדרין (רמב"ם, הלכות ממרים, פרק א). או ע"פ חכמי התלמוד, שהם עצמם היו בדרגת חכמי סנהדרין (כמו שכתב "ערוך השולחן העתיד", הרי"מ אפשטיין, סי' ס"ה). מאז ואילך אין רשות לאף אחד לשנות את ההלכה. הרמב"ם כותב (מורה נבוכים, מהד' הגר"י קאפח, דף שע) שאפילו לעשות "הוראת שעה" אין רשות לאף אחד כי אם לחכמי הסנהדרין. ודאי כי אפשר לחדש מנהגים ותקנות, כל דור ודור. אבל אי אפשר לבטל או לשנות הלכות שכבר קיימות. ולכן, גם רבי נחמן עם כל גדולתו, איננו מורשה לשנות שום הלכה, למרות הכבוד הרב שכולנו חייבים לתת לו.
האיסור לצאת לחו"ל הוא במסכת כתובות (דף קיא ע"א) ועוד מובא שם כי אלימלך, בעלה של נעמי, ושני בניו מתו בעון זה שיצאו לחו"ל (בבא בתרא דף צא ע"א). וזה מובא בפוסקים (רמב"ם). מה שהתירו לצאת כדי ללמוד תורה ולשאת אשה או להתפרנס, כתוב במפורש במסכת עבודה זרה דף יג ע"א. וחוץ מההיתרים שהזכירו חז"ל במפורש, אסור להוסיף. [וכן לשם בריאות וטיפול רפואי מותר]. בענין לימוד תורה, ודאי כי אין אדם לומד תורה ממש מפי הרב בעת שבא אל הקבר. ואם לומד שם ספר היקר "לקוטי מוהר"ן", הרי עושה זאת גם בהיותו בארצנו.
בנוסף, חייבים לדעת כי הענין של "ראש השנה" הבאתי בתחילת המאמר (פרק ראשון) שזה הוזכר לראשונה בספר "חיי מוהר"ן". והזכרתי דרך אגב שהספר "חיי מהר"ן" נדפס לראשונה רק בשנת תרל"ה. עת שהרבי נפטר בשנת תקע"א. כלומר 64 שנה אחרי פטירתו! וגם ספר זה לא נדפס ע"י תלמידו ר' נתן. ולכן אין אמינות גמורה לנאמר שם. כלומר אפשר שהוסיפו מלה או גרעו מלה, וכל המשמעות עלולה להשתנות! ודאי שהרבי התכוון שיבואו אליו בחייו, שיכול לדבר על לבם. ולא התכוון שיבואו לקברו להתפלל. הרי בגמרא במסכת ברכות ג ע"ב מובא שאסור להתפלל ליד קבר. וכיצד אפשר לבטל דין הגמרא?
נקודה שניה שהזכרת, שהקבר הוא בחינת א"י, מוזכרת ב"ליקוטי עצות", (ענין ארץ ישראל, פסקא כ, וענין ברית, פסקא ע'). ושם זה כתוב באופן סתמי על כל קברי הצדיקים. אבל פשוט הדבר שלא התכוון הרב שזה א"י ממש, כי אם כן הצמחים והגידולים שם חייבים בתרומות ומעשרות, וכן בשמיטת קרקעות וכו'. ואף פוסק לא אמר כך. ואם נאמר שהכוונה לגוף הקבר ולא לאדמה ושדות שמסביב, הרי המתפללים כולם עומדים סביב, ולא על הקבר עצמו, והרי הם עדיין בחו"ל. וגם הנסיעה כדי להגיע עד לשם, צריכים הם לעבור בשטח חו"ל. וכיצד זה מותר? אלא מה התכוון הרבי? נ"ל הענין שהבא מחו"ל (אוקריינה או כל מדינה שהיא) הקבר קדוש יותר, ודומה לא"י. אבל לרדת מא"י עד לשם, ודאי שהמקום נמוך בדרגתו.
וכלל אומר לך. כל פעם שאומרים "כמו" אין הכוונה "ממש". הנה אמרו שהמדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד ע"ז (ערכין טו ע"ב). כלום מפני כן בית דין יהרגו אותו? אלא הוא "כמו" ולא ממש. וכן הרמב"ם (סוף הלכות שבת) כותב כי המחלל שבת דינו כגוי. כלום זה נכון לכל דבר? אם כן אשתו מותרת גם בלי גט, כי אין קידושין חלים בין גוי ויהודיה. אלא הרמב"ם לא התכוון ממש לכל דבר. כן כאן דברי רבי נחמן.
הערה אחרונה, מה שכתבת "רבי נחמן עצמו אמר דבר זה", לדעתי איננו מדוייק. בספר הביבליוגרפי "בית עקד ספרים" (ערך ל' פסקא 638) רושם כי ספר "לקוטי עצות" הוא מורכב גם מדברי הרב נחמן וגם מדברי תלמידו ר' נתן שטרנהארץ, ונדפס בשנת תקע"ו (חמש שנים אחרי פטירת הרב). ובכן אפשר שאלו הם דברי תלמידו בלבד. כי רוב דברי הספר אינם מן "לקוטי מוהר"ן". [וספר "שבחי הר"ן" נדפס לראשונה רק בשנת תרכ"ד, כלומר 55 שנה אחרי פטירת הרב. ולכן איננו בר סמכא לגמרי].
מענה למכתב שני:
בהמשך לדיון אם מותר ע"פ הלכה לצאת מארץ ישראל כדי לפקוד קברו של הצדיק ר' נחמן זצ"ל באומן, היה מי ששאל:
[א] הרי כתב "שדי חמד" (אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל, ס"ק א) בשם שו"ת שדה הארץ (על אבן העזר ח"ג סי' יא. ובתוכנה של "אוצר החכמה" היא עמ' 124-125) שהתיר זאת בהסתמכו על שו"ת בתי כהונה (סי' כג) על מה שנהגו הכהנים ללכת להשתטח על קברי הצדיקים, שלא מצא לזה שום סמך הלכתי, ואדרבה יש בזה איסור דאורייתא. ומסיים בענוה כי כיון שנהגו כן הראשונים, אם ריק הוא, ממנו. וממשיך "שדה הארץ": "ומדבריו נלמוד בכל שכן לענין לצאת מא"י לחו"ל וכו' ואפשר דאיכא מצוה להשתטח על קברי הצדיקים להגן עלינו" עכ"ל המובא בשדי חמד. [ויש לדעת כי "בתי כהונה" היה רבו של החיד"א].
[ב] ועוד הקשו: הרי מובא ב"שערי תשובה" (על או"ח, סוף סי' תקסח, ס"ק כ): "עיין ברכי יוסף [של החיד"א, סי' תקסח ס"ק יא] בשם "פרי הארץ" ח"ג [על יורה דעה, סי' ז] שכתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איותה להשתטח על קברי הצדיקים בחו"ל, שרי לילך אדעתא לחזור עיי"ש".
הרי לפנינו כי ארבעה רבנים גדולים התירו הדבר: שדה הארץ, ושדי חמד; פרי הארץ, ובעקבותיו החיד"א. מדוע לפקפק בדבריהם?
מבוא :
אבל כלל גדול בידי העמלים בתורה בבית המדרש, כי כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, ויש פירכא אלימתא נגד צד אחד מהם, אין לנהוג כהוראתו. והדברים מתבססים על דברי רבא לתלמידיו (בבא בתרא קל-קלא) "כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא וכו' לאחר מיתה [של רבא], לא תקרעוהו, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה. לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא. מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
והנה גדולי עולם הזהירו אותנו לא לסמוך על ספרי קיצורי הלכות, בלי שהרב המורה הוראה לאחרים מעיין במקור, בספר הראשון שממנו עשו הקיצור. כי שמא לא דקדק המעתיק ככל הצורך, או קיצר יותר מדאי, או השמיט מלה אחת שמשנה את כל המובן. כך כתב החיד"א עצמו: "קיצור דינים, נתחברו כמה, מינים ממינים שונים, ובעל נפש לא יסמוך עליהם אלא כשלמד הדבר במקורו או לפחות כשהוא ברור לו מאד, וכולי האי ואולי שלא יטעה בדין" (שם הגדולים, ספרים, ערך: קצור דינים).
וכן כתב "שדי חמד": "מכאן מודעה רבה לאורייתא, ספרי שדי חמד אשר חיברתי, אין לסמוך על הכתוב בספר להורות הלכה כן, כי לא היתה כוונתי אלא להקל על המעיין שלא יצטרך לחפש בשעת מעשה באיזה ספר מדבר באותו ענין וכו' אבל חלילה לסמוך על הכתוב בספר איש דל ואביון כמוני וכו' וכו'. וחובתי אעשה לפרסם ולהזהיר על זה. השומע ישמע, ואני את נפשי הצלתי שלא יכשלו בי חלילה" עכ"ל ("שדי חמד", כרך אחרון, כללי הפוסקים, סי' טו, אות ו').
הרי גלוי כאן דגדולי עולם אלו, החיד"א ושדי חמד, הרשו לנו לבוא ולחקור במקורות של ספריהם במה שהביאו. ויתרה מזאת: כתב רבנו בן איש חי, אודות ספרו הנ"ל של החיד"א "ברכי יוסף": "ומה גם הגאון חיד"א ז"ל רק העתיק דברי ר' זכרון יוסף ולא גילה דעתו והסכמתו בזה. וכבר הוא כתב [כי] כל דבר שהוא מעתיקו בספריו ברכי יוסף ומחזיק ברכה ואינו מגלה דעתו בפירוש לענין הלכה, אין להוכיח מזה על הסכמת דעתו כלל" (שו"ת רב פעלים, ח"ד יורה דעה, ס"ק כח).
ובזה נבוא אל הבירור בעז"ה.
[א] ביחס לדברי "שדה הארץ", נביא כאן דברי הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א (מחבר סדרת הספרים "ילקוט יוסף" והוא בנו של גאון עולם הראשון לציון רבי עובדיה יוסף שליט"א) בספרו "שארית יוסף" (ח"ב עמ' נד, על או"ח סי' נג, אחרי שהביא דברי "שדה הארץ" הנ"ל, הוסיף:
"ומה שלמד כן ממה שכתב הבתי כהונה (סוף סי' כג) ש'כיון שהראשונים נהגו שהכהנים הולכים להשתטח על קברות הצדיקים, הן כל יקר ראתה עינם, ואם ריק הוא, ממנו'. [עכ"ל בתי כהונה]. ואם לגבי איסור כהונה כתב כן, כל שכן בנידון שלנו להתיר". [עכ"ל שדה הארץ]. והנה המעיין בשו"ת בתי כהונה שם יראה שאין דעתו נוחה מזה והאריך בראיות להחמיר. וכן העיר השדי חמד (מערכת ראש השנה, סי' א עמ' 292 ד"ה והואיל) על דברי שדה הארץ הנ"ל". עכ"ל.
וכן סיכם "פתחי תשובה" על שו"ע יורה דעה (תחילת סי' שע"ב. ויש לשים לב לכך שאיננו אותו המחבר של "שערי תשובה" שבשו"ע או"ח) לערער על דברי "שדה הארץ": "ועיין בשו"ת בתי כהונה שכתב דמה שנהגו כהנים להשתטח על קברי צדיקים, אין להם על מה שיסמוכו וכו'". ואח"כ מסיים אודות ה"כל שכן" שהזכיר "שדה הארץ": "אבל להשתטח על קברי צדיקים, לא מצינו [בחז"ל] שום מצוה ידועה או כבוד חכמים" עכ"ל. [ויש להעיר כי אפילו לדברי ה"שאילתות דר' אחאי גאון" שמותר לצאת לכל מצוה, אבל פקידת הקברות אינה אפילו מצוה מדרבנן"].
הרי לפנינו כי ע"י העתקת החיד"א ב"ברכי יוסף" וכן העתקת "שערי תשובה" יצא רושם מוטעה. ומצוה לתקן בכל הספרים, במהדורות החדשות של ברכי יוסף ושל "שערי תשובה" לאו"ח, שהמסקנא בספרים המקוריים שונה ממה שהועתק.
ועוד יש להעיר, איזה קל וחומר יש לדון מדין הכהנים הפוקדים קברות הצדיקים, לאיסור יציאה מא"י? הרי עוד לפני שחז"ל גזרו טומאה על אדמת חו"ל ["גושה ואוירה"] היה איסור לצאת מא"י. והם שני נושאים שונים זה מזה! הכהנים סבורים כי צדיקים במיתתם קרוים חיים. אבל איסור יציאה לחו"ל הוא מפני שהוא כעובד ע"ז (כתובות קי ע"ב) והוא לא שייך לענין טומאה.
[ב] כעת נבוא לבירור דברי "פרי הארץ" (ח"ג תשובה ז' עמ' יט-כ, ובמהדורה שבתכניה "אוצר החכמה", היא עמ' 39-40). אמנם באמת הוא מתיר את היציאה לקברות בחו"ל, אבל נכנס לזה בדוחק גדול כמבואר למעיין בדבריו. בתחילה גם הוא מביא דברי שו"ת בתי כהונה, והוא מעתיק דברי גדול עולם ההוא המחמיר ואוסר, וזו לשונו: "ולא מצא צד היתר בדבר לפום דינא, וסוף דבר הניח הדבר במנהג ממה שלא ראה מי שקרא עליו ערער. וכתב דאולי נגלה להם מסוד ה' ליראיו". אח"כ מנסה מחבר "פרי הארץ" לבאר מהו הסוד. כיון שמבואר במסכת שבת (קנב ע"ב) במעשה של ר' אחאי בר יאשיה, שהצדיק שוכב בקבר כמו חי, ובכן כיצד יטמא לכהן הבא לשם?
וכל בן תורה מבין שערבבו כאן אגדה והלכה יחד, וכן לא ייעשה. והרי מפורש (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) שאין למדין הלכה מאגדה!
כך כותב שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' קסא): "כי כל דברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין". וכך כתב מהר"ל: "שאין לסמוך על דברי אגדה, לפרש האגדה כפשוטה וכו'. ובשביל כך אמרו (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח) אין למדין מתוך האגדה, כי לא נתברר ע"י קושיות ותשובות, שאז היה ראוי ללמוד מהאגדות וכו' מפני שלענין הלכה צריך שיתברר ע"י קושיות ותרוצים, לכך אין למדין הלכה מתוך האגדה" (באר הגולה, סוף באר ששי, עמ' קלה). ומציין מהר"ל כי כל דבר אגדה אמת, אבל רק בבחינה מסויימת בלבד ["רק בצד מה בלבד"]. ובכל זאת מזהיר מהר"ל: "אבל [האומר] שלא יהיו האגדות דברי תורה כמו שאר התורה שנאמרה מסיני, האומר כך אין לו חלק בעוה"ב".
ומזה נבוא לדברים תמוהים אחרים שכתב החיד"א. הגאון שואל כיצד הרבנים מתירים לעצמם לבקר בקברות הצדיקים ולהתפלל שם, והרי זה נאסר בגמרא? (ברכות ג ע"ב, יח ע"א).
וזו לשונו: "כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיאר"ה [מלה ערבית עבור פקידת הקברות] אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות קריאת שמע או להתפלל תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ע"א, ולהרמב"ם לא יצא [ידי חובת תפילה] אף בדיעבד וכו' [הערת המעתיק: נ"ל הל' תפילה פ"ד ה"א "מעכבין", והלכה ח, "שמרחיקין מן המת"]. עד שמצאתי בספר חסידים סי' תתשכ"ט שכתב: רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו בקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצוות" עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנז' ויותר מהמה" ("שם הגדולים", ערך ר' אליעזר בן נתן, ראב"ן).
ובאמת דבריו הם קשים מאד. במקור המעשה שספרו חז"ל (כתובות קג ע"א) כלל לא אמרו כי הוציא בני ביתו באמירת קידוש. כל זה היא אוקימתא בלבד של בעל "ספר חסידים". ועוד ידוע כי חלו בספר ידים והמעתיקים השונים הוסיפו פסקאות, ולא כל דבר שבו הוא מר' יהודה החסיד עצמו. וכיצד על סמך זה נבטל דין הגמרא שהמתים חפשים מהמצוות? ומי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם כשהם יכולים לקיים המצוה בעצמם. כלום מחמת זה נעשה איזה יוצא מן הכלל לא להסיר ציציותיו של מת (נדה סא ע"ב) ולאסור למת בגד כלאים (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג)?. ולכן גישת החיד"א תמוהה. לכאורה ראוי היה הדבר להשאיר הבעיה [של המתפללים ליד הקבר] ב"צריך עיון", וכשאלה טובה שאין לנו מענה הלכתי מדוע אנשים עוברים על דברי חז"ל. תמורת זה הוא הביא סמך מדברי דרוש או סוד? הרי אין לערבב התחומים. וכל זה בא לו ממה שרצה ללמד זכות על המנהג הקיים אצל כמה, דבר משובח כשלעצמו. אבל לא על פי זה קובעים הלכה למעשה. במיוחד כאשר זה נוגד את הנאמר בגמרא, ברמב"ם ובפוסקים, אין זה נכון להנציח את הטעות ההלכתית. [עיין שו"ע יורה דעה סי' רמב סעיף כב].
וכתב ה"חתם סופר": "כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות, עובר משום זורע כלאים" (שו"ת או"ח סוף סי' נא). ועוד כתב: "וידוע דהיכי דפליגי הנגלה עם הנסתר, אין לנו עסק בנסתרות" (שם, סוף סי' ק).
וגם אילו היינו נותנים משקל הלכתי לדברי "שדה הארץ" ו"פרי הארץ", שהצדיקים אינם מטמאים, אבל סוף כל סוף כמעט כל קבר מוקף בקברים אחרים, ואי אפשר להתקרב תוך ד' אמות של קבר מסוים ולהתפלל בלי לפגוע במתים אחרים השוכבים שם, ונשאר מעשה איסור.
ועוד, כל בנין "ההיתר" שהזכירו בנוי על היסוד שהכהנים מטמאים לקברי הצדיקים. והרי מאז ועד עתה, כמעט כל הפוסקים אוסרים לכהנים להיטמא שם (כדברי התוספות, כתובות קג ע"ב וכן המאירי על יבמות סא, ועיין שדי חמד, אסיפת דינים, ארץ ישראל, ס"ק ג. וראיה מפורשת ממה שבמדבר סיני הנהיגו פסח שני, מחמת נושאי ארונו של יוסף, שבודאי הוא היה צדיק גמור. וכן בבבא בתרא נח ע"א, ר' בנאה מציין מערת האבות, מחמת טומאת כהנים). "וכשל עוזר, ונפל עזור" (ישעיה לא, ג). אם בדין כהנים הכריעו לאיסור, כבר אין שום סמך לצאת לחו"ל לקברות הצדיקים (וזה כולל יציאה למזריץ', ברדיצ'וב ושאר מקומות שסוכנויות התיירות מפרסמות בציבור החרדי ומכשילות בזה את הציבור).
ישמע חכם ויוסיף לקח.
*
ויש לפרסם כאן הערה יקרה. מובא בקידושין (לא ע"ב) כי רב אסי השאיר בבבל אימא זקנה שלא היה יכול לטפל בצרכיה. השאיר אותה בידי שליח והוא עצמו עלה לא"י. אחרי זמן שמע כי אמו יצאה לדרך לבוא לא"י. רב אסי שאל את ר' יוחנן אם מותר לו לצאת לקבל את פניה, ור' יוחנן היה בספק. כאשר רב אסי הטריח לשאול את ר' יוחנן שוב ושוב, נתרצה לו והתיר לו לצאת (כי היטה את הספק לקולא). כאשר כבר אחז בדרך, שמע כי נפטרה ומוליכים אותה לא"י בארון קבורה. אמר רב אסי: "אי ידעי, לא נפקי" [אם הייתי יודע בתחילה כי כבר מתה, לא הייתי יוצא מא"י]. יש לתמוה: הרי יש לו מצוה ללוות את המת! והרי מדובר באימא שלו! והוא חייב בכבודה גם אחרי מיתתה, ולמה לא היה יוצא? אלא שביציאתו לקראתה בחייה הוא ישרת אותה, לשמור עליה וכו', מה שאין כן כשכבר מתה הכבוד היחידי שיכול לקיים בה הוא מה שאמרו שם (קידושין לא ע"ב) לומר עליה הריני כפרת משכבה, או זכרונה לברכה. ולא בחנם כתבה הגמרא לדורות מאמרו זה של רב אסי, אלא ללמדנו דין. ומכאן נ"ל ראיה חזקה שאין קיום כבוד חכמים במה שיוצאים מא"י לחו"ל.
[ועיין "שדי חמד", אסיפת דינים, א"י ס"ק ז', כי רב אסי זה שעלה מבבל לא היה כהן, רק ר' אסי אחר של א"י, הוא היה כהן. כן כתב "סדר הדורות" הקדמון בערכו. ובכן מדובר כאן על איסור יציאה לכל אדם, ולא רק לכהן. והוא מוכיח מלשון ר' יוחנן בירושלמי "תבוא בשלום", כלומר תבוא שוב אלי, כי מדובר אפילו ביוצא על מנת לחזור לא"י, אין להתיר לו לצאת].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
