ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- הלכות חמץ ומצה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
לעומתו, פסק השו"ע (סי' תמ"ז ס"ד) וז"ל: "אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים, אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקין". עכ"ל.
מחלוקת נוספת ביניהם, לגבי הכשרה לפסח, לכלים שנשתמשו בהם בחמץ. הרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ ומצה הלכה כ"ג-כ"ד, השמיט דין 'דברים שתשמישן ע"י האור'. שבהל' מאכלות אסורות (פי"ז ה"ז) פסק שטעונים ליבון ע"מ להכשירם; ובהל' פסח הזכיר רק כלים הטעונים הגעלה, וכבר העיר על כך הרב המגיד במקום.
לעומתו, פסק השו"ע (סי' תנ"א ס"ד) וז"ל: "כלים שמשתמשים בהם ע"י האור, כגון שיפודים ואסכלאות וכיו"ב, צריכים ליבון". עכ"ל.
יש להבין מהו שורש מחלוקתם בשני העניינים הנ"ל, והאם יש קשר ביניהם.
תחילה נקדים את הסבר הר"ן בנדרים נב. לגבי יסוד דיני ביטול בכלל. הר"ן מחדש, שכל דין ביטול מבוסס על ניגוד, על עימות בין שני דברים שונים, ואז הרוב גובר ומבטל את המיעוט (בכל תערובת כדינה, יבש ביבש ולח בלח). ובלשונו: "לפי שהחילוק שבין המינים סיבת הביטול, והשווי - נותן שלא יהו בטלים". אבל אם הם דומים זה לזה - אינם מתעמתים זה בזה, וממילא אין ביטול. ובלשון הר"ן: "שכל דבר שהוא דומה לחבירו - אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו". עכ"ל.
על פי זה, מבאר הר"ן את המחלוקת המפורסמת בין רבנן לר' יהודה (בזבחים עו: ובמנחות כב.) האם מין במינו בטיל, או לא. שתרוויהו מסכימים לעקרון הנ"ל, אלא שר' יהודה אזיל בתר הדמיון בעצם הדבר, מצד ממשו הגשמי, הנראה לעין, ועל כן מין במינו לא בטיל, על אף שהאחד איסור ומשנהו היתר. ואילו רבנן אזלי בתר המבט ההלכתי עליהם, וכיון שהאחד איסור והשני היתר - הרי שבוודאי אינם דומים ויש ביניהם עימות, וממילא יש דין ביטול.
ע"פ עקרון זה מבאר הר"ן, ובעקבותיו הט"ז ביו"ד סי' ק"ב סק"ה את הדין, שגם נפסק בשו"ע, שדבר שיש לו מתירין, קבעו חז"ל, שאפילו באלף לא בטיל, היינו דווקא בהתערב במינו, אבל בשלא במינו בטל בששים. הר"ן מבאר, שדבר שיש לו מתירין - הואיל והאיסור ייהפך בעתיד להיתר, הרי שאינו חלוק לגמרי מההיתר מהבחינה ההלכתית, ואם נתערב במינו - הרי שגם מבחינה מציאותית הם דומים; וזו הסיבה שקבעו חז"ל שאפי' באלף לא בטיל. מה שאין כן אם חלוקין במינם הטבעי, שאז בוודאי שייך ביטול, גם לדעת רבנן. (דלא כהסבר רש"י במס' ביצה ג: בנימוק מדוע דשיל"מ אפ' באלף לא בטיל).
על פי זה, נתבונן בחמץ בפסח, שהרי נשתנה איסור זה משאר איסורים שבתורה. שבכל שאר איסורי תורה כיין נסך או ערלה, הרי שהאיסור - אסור תמיד, בכל זמן. ואם התערב יש לדונו ע"פ כללי ביטול איסור בהיתר שבהל' תערובות. מה שאין כן בחמץ, שבפסח אמנם הוא איסור, אך קודם הפסח הוא היתר, אלא שבעתיד יהפוך לאיסור.
וניתן לומר שבהגדרת חמץ לפני הפסח, נחלקו הרמב"ם והשו"ע.
הרמב"ם מגדיר אותו כהיתרא, וא"כ כשהתערב לפני הפסח - לא היה כאן כלל ביטול כי לא היה עימות בין שני חלקי התערובת, דהא תרוויהו היתר (אפלו מין בשאינו מינו, כדברי הר"ן ע"ש) ולכן ברור שכשמגיע הפסח, ולפתע נהפך החמץ לאיסור, הרי כאילו התערב בפסח ואסורה כל התערובת; ורק בביטוי מושאל זה נקרא שהוא 'חוזר ונעור', כי למעשה מעולם לא ישן, מעולם לא התבטל.
אולם השו"ע מגדיר את החמץ לפני הפסח: 'שיש עליו שם איסור', כיון שעתיד להיאסר, והוא כן מוגדר כאיסור לגבי מה שאינו חמץ, וממילא לפני הפסח היה עימות וגם היה ביטול, וברור שאיסור שכבר התבטל - אין שום סיבה שיחזור ויתעורר, ועל כן פסק השו"ע, שחמץ שהתערב לפני פסח אינו חוזר ונעור בפסח.
סוגייה דומה מצינו במשנה מסכת כלאיים פ"ט מ"א, לגבי צמר רחלים שבטל בצמר גמלים - אין בו איסור כלאי בגדים, ומותר לערבו אח"כ בפשתן. ובשו"ת הר"ן (סי' נ"ט) דימה את צמר הרחלים לחמץ לפני הפסח, שבשניהם יש שֵׁם איסור בשעה שנתערבו, ולכן אין בהם דין 'חוזר וניעור' (כדלעיל). ואילו הגרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא סי' ל"ח) דוחה דברי הר"ן ואומר, שלא דמי חמץ לפני פסח לצמר הרחלים.
ומבאר ר' אלחנן וסרמן, (קובץ הערות למס' יבמות, אות רפ"ט) שורש מחלוקתם, שהגרעק"א ס"ל, שאני צמר הרחלים מחמץ, דהא צמר הרחלים גם כעת יש בו איסור אם יערבו בפשתים, ועל כן שפיר יש עליו שם איסור. משא"כ חמץ לפני הפסח, שכעת הוא היתר גמור, ורק הפסח מחדש את האיסור. ואילו הר"ן ס"ל שכמו באיסור שעטנז, שיש שני חלקים לאיסור, ואף שעתה הצמר לבדו, מ"מ יש עליו שם איסור, שאם יתחבר עם הפשתים יהא אסור ללובשו; כך בחמץ, יש שני חלקים: חפצא של החמץ וזמן הפסח, וכעת יש על החמץ שם איסור שאם יתחבר לזמן הפסח יהא אסור לאוכלו.
ונראה שבחילוק סברא זו נחלקו הרמב"ם והשו"ע. לרמב"ם, חמץ לפני פסח מוגדר כהיתרא, ולשו"ע - כאיסורא. כעת נבין גם את המחלוקת השניה על פי יסוד זה. הרמב"ם לשיטתו והשו"ע לשיטתו.
נקדים לזה דין, שמובא בטור יו"ד סי' צ"ג בשם הרשב"א, שאם הגעיל, ואפילו דרך בישול, כלי שבלע היתרא, כגון: בלע בשר, שלפני בישול עם חלב הרי הוא היתרא; או שיפוד של קדשים שבלע בשר קודש והגעילו טרם שנעשה נותר, כיון שהגעילו בעוד שהבלוע בו היתרא - סגי בהגעלה, על אף שתשמישו ע"י האור, כשיפוד. ולשון הרשב"א כפי שמובא בב"י: "כשהגיע זמנו להיות חל עליו שם איסור כבר נקלש ונחלש האיסור כ"כ ע"י בישול זה השני, עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט, ואין ראוי לחול עליו שם נותר על דבר בלוע מועט כזה... אבל כלי שבלע איסור גמור, לעולם אין נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן". עכ"ל.
עפ"ז מבוארת המחלוקת השנייה בין הרמב"ם לשו"ע. הרמב"ם לשיטתו, שחמץ לפני פסח מוגדר כהיתרא, ממילא שיפוד שצלו עליו חמץ סגי ליה בהגעלה, כמו שיפוד של קדשים, שהרי החמץ היתרא, וסגי ליה בהגעלה. ואילו השו"ע מגדיר חמץ לפני פסח כאיסורא, וממילא דינו כשאר איסורין שתשמישן ע"י האור, וצריך ליבון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
