ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסיקת הלכה אינה משחק ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

פסיקת הלכה אינה משחק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מדינה היא לא תנועת נוער
אנחנו צריכים לקבוע לגבינו אמות מידה של כפיית חשיבה והתייחסות לדברים. לגבינו התורה צריכה לקבוע, ולא שיקולים הומניים שהם לא מעולמה של תורה. הציבור הזה, שנאבק למען ארץ-ישראל, שהתנגד לעקירה - היתה לו השראה רוחנית מטעם איחוד הרבנים למען ארץ-ישראל, ברשותם של הגאונים הרב שפירא שליט"א והרב אליהו שליט"א, והדברים מבוססים על דבריו של הרמב"ן שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. זו גישתה של תורה על בסיס הלכתי, שעבירה היא לגרש יהודים, להחריב יישובים ולהסגיר את הארץ לידי מחבלים. מי שחושב אחרת צריך לנמק את דבריו ולא להעלות סברות כרס ומליצות - בנוסח דברים שנאמרים בוועידת מדריכים של בני-עקיבא - כגון "למען אחדות ארץ-ישראל", או "למען צבא ישראל". האם בגלל דברים אלה נעשה עבירה?! זו לא גישה של הלכה, זו גישה של חברה, של בני נוער הדנים על נושא כלשהו. בעניין זה כופים את ההלכה.

מכיוון שחלק גדול מן הציבור לא מודע לצורך לקבל את הסמכות ההלכתית של אנשי תורה, לא מבין את ההיררכיה של הרבנים וחושב שכל מי שיש לו זקן - דבריו כמו תורה מסיני, זה גורם לבלבול הזה. לצערנו הרב, אין מספיק יחס לגדולי תורה אמיתיים. גם בהלכה יש מצב שנחלקו, אפילו בדבר תורה, והכלל הוא שהולכים לפי הגדול בחכמה ובמניין. יש כללים, יש כללי פיסקה. איך ייתכן שימציאו נימוק כזה, שבגלל אחדות עם ישראל, או כל מיני מליצות, מותר לעבור על איסור - להוציא יהודי מביתו ולזרוק אותו כמו שזורקים בעל-חיים, ואף גרוע מזה? עד היום אנשים זרוקים - וכל זה, בגלל מה? בגלל האחדות?! איזו אחדות? בשביל מה עושים את הדבר הזה בכלל? זו חולשה בתוך הציבור שלנו.

צריכים לתגבר את הפן התורני, בייחוד בקרב בני-הנוער. אני חושב שהנוער בריא, בני תורה בדרך-כלל יודעים להעריך את זה, להבין את זה. בספר "קול התור" וכן בדברי הרב חרל"פ נאמר, שבעידנא דעיקבתא דמשיחא סטרא אחרא נושא בקרבו גם אנשים גדולים, כדי שהמונים ינהרו אחריהם. זה חלק מהמאבק הכללי נגד גילוי האמת. ומה היה לפני למעלה מ-10 שנים? האם לא היו רבנים שנתנו לגיטימציה לתמוך בהסכמי אוסלו, כי זה יביא את השלום? רבנים אמרו את זה. לכן, עד שאנו שואלים מה יש היום, נביט מה היה לפני 10 שנים. אצלנו זה דבר פשוט, שעל ארץ-ישראל צריך להילחם. אומר הרמב"ן, נצטווינו לכבוש בכל הדורות, ולכן כל מי שלומד תורה ופועל על-פי ההלכה יודע בפשטות, שלא שייך להכניס פה שיקול של פיקוח-נפש. מלחמה דוחה פיקוח-נפש. את זה כותב הרב זצ"ל ב"משפט כהן", וכותב ה"מנחת חינוך", למרות שכל כניסה למערכות המלחמה כרוכה בסיכון. יש רבנים שאמרו שצריך לוותר, והתוצאה היא שנהרגו יותר מאלף חיילים ואזרחים, אלפים נפצעו והמצב הביטחוני הולך ומידרדר. האם הם פקחו את העיניים? יש דברים שקשה להבין.

הכיבוש משחית (את איומי הגויים)

אני זוכר שביקרתי בעבר בישיבה תיכונית ובאולפנה, והתלמידים והתלמידות שאלו: אתה הרב אומר כך, רבנים אחרים אומרים אחרת, איך נדע באיזו דרך ישכון אור? זו שאלה כבדת משקל. השבתי להם: ראשית, אם רב אומר משהו, זכותכם וחובתכם לשאול על סמך מה הרב אומר את הדברים, שיביא מקורות. גם בעל דין שעניינו נדון בבית-דין ויש לו חשד שמשהו לא בסדר, זכותו לדרוש שינמקו לו. כך כתוב ברמב"ן, כך כתוב בשו"ע. גדולי ישראל במשך הדורות לא ידעו איך להתייחס לארץ-ישראל, זה לא דבר חדש שנוצר היום. הרמב"ן כותב "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", והוא מסביר שנצטווינו בכיבוש, לכן אם יש לנו כוח אנחנו חייבים לכבוש, אנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק באדמה למרות שהגויים מאיימים. זה ציווי של תורה. אם רב אחר אומר משהו אחר, בסדר. אם התלמיד יגיד שהוא לא בר הכי שיודע להכריע, אגיד לו להתייעץ עם הרבנים שלו. שאל אותי אחד התלמידים: ומה אם הרבנים שלי טועים? השבתי לו שאם הוא בטוח שהם טועים, שיעבור ללמוד במקום אחר, יש מספיק מוסדות תורה בארץ.

אנחנו מוכרחים לעשות אסיפות ולהסביר למה הדרך הזאת היא דרכה של תורה. אני מדבר על אלו שרוצים דרכה של תורה. אלו שלא רוצים דרכה של תורה אלא רק מה שברחוב, בא מת אי-אפשר להתחיל לדבר אתם מנקודה זו. צריך להתחיל לדבר על מציאות ה' ועל אחדותו ובכלל על כך שיש תורה שצריכים ללכת לפי ערכיה, ולא שכל אדם יחיה כרצונו. הרי אנחנו מדברים על ציבור שיש לו יסודות של אמונה, השאלה מהי הדרך הנכונה. לכן אפשר להסביר לו למה אנחנו אומרים כך ולמה הדרך האחרת מוטעית. אני חושב שכל אחד יכול להבין, גם אם לא בעמקות, אלא באופן כללי. הדבר דומה למה שהיה בזמנו של הרב קוק, שראה חשיבות גדולה בעלייה לארץ, ונימק את דבריו, והיו רבנים שאמרו שלא לעלות ארצה, מכל מיני נימוקים. הרב הסביר, וכתב על כך ספרים, שיש לנו מצווה לעלות לארץ ולהתיישב בה, והרמב"ן אומר שזו מצווה גם בתקופת הגלות. היו שהתנגדו לזה אז, וגם היום יש שמתנגדים לזה, אבל אתה לפחות אומר מהי האמת ועל סמך מה אתה אומר את הדברים. מי שלא רוצה לקבל את האמת - לא יעזור שום דבר. אבל מי שרוצה לקבל הסבר, צריך לומר לו שבעבור ארץ-ישראל יש חיוב מלחמה, יש מצווה ליישב את הארץ. הרי גם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אמרו שאם ייתנו למחבלים משהו, זה ייתן להם רוח גבית, זה ייתן להם מוטיבציה להמשיך. ואנחנו רואים היום שזה בדיוק כך, שהרשעים מחבל קטיף מגבירים כל הזמן את ההתפרעויות שלהם, את הפגיעות, ואם לא תהיה תשובה הולמת לא ירחק היום שהם ישיגו מן הסתם תותחים שיורים לטווח יותר גדול ויכולים להגיע גם לאשדוד או לבאר-שבע, חלילה. ודאי שיש לחשוש לזה. צריכים להסביר להם גם את הנקודה הזאת, למרות שענייננו הוא לא הצד הביטחוני, אבל זה גם בטחוני. חז"ל אומרים שנכרים שבאו בשבת, על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בשבת, והרי לכאורה אין זה פיקוח נפש. אלא הם יודעים שאם היום אתה נותן להם לגנוב את המתבן, מחר הוא יבוא על נפש.

הלכות כרס
היו כל מיני דעות בתוך עולם התורה של רבנים חשובים, שדיברו על הצורך למלא פקודה, בגלל חששות שונים. על סמך מה? מהו הבסיס ההלכתי שמתיר לאדם לעבור עבירה בעקבות כל מיני שיקולים? הרי בתורה יש לנו כלל שאין מצות "עשה" דוחה "לא תעשה", אלא אם זה עומד בקריטריונים מסוימים שקבעו חז"ל, שבהם מותר לך לעשות עבירה לצורך מטרה נעלה. יש כלל שאומר "עשה דוחה לא תעשה". אבל חז"ל קבעו קריטריונים, זה לא פועל כך בכל מקום.

ומה אם יבוא רב ויגיד שכדי להפיג את המתיחות אנחנו צריכים להתקפל מן המדינה ולהגר לאוגנדה? יש לנו סכנה מאיראן, ושום דבר לא יספק את כוונתם של האיראנים אלא אם כן אנחנו נלך מכאן. הרי הם הציעו שנלך לאוסטריה, לצרפת. אומנם אנחנו נמצאים במצב של איום מתמיד מסכנת המחבלים. כל יום יש 40-50 התראות על פיגועים, ואנחנו צריכים להתגונן. גם איראן מאיימת עלינו, אבל בגלל זה נתאבד? מותר לנו לעבור עבירה בגלל החשש הזה? איפה נשמע דבר כזה? האם אותו רב מודה שלהגלות יהודים ולהחריב את ביתם ולהסגיר את השטח לידי אויב זו עבירה, או שהוא חושב שאין זו עבירה? אם הוא לא חושב שזו עבירה, יש בינינו מחלוקת, כשם שאחד יגיד שעכשיו יום ואחר יגיד שעכשיו לילה.

הלכה היא כמו הרמב"ן, וגם מה שהרמב"ם לא מונה כמצווה עדיין לא אומר שהוא חולק. אם זו הלכה מדרבנן, כמו שהאחרונים רוצים לומר, אז מדובר בכך שזה דרבנן לגמרי. ובענייני דאורייתא לא צריכים לחשוש לאלה שסוברים שזה מדאורייתא גם לשיטתו. העובדה שהרמב"ם לא מונה היא בגלל סיבה אחרת, לא מפני שהוא לא סובר כך. גם לפני 10 שנים בהסכמי אוסלו הם טעו בהערכת המצב ונתנו להם אוטונומיה. האם הם השיגו את מבוקשם? אולי יש אנשים שאומרים שהגיע השלום, יכול להיות. אבל מה הערובה לכך שאם נחזיר להם מקומות נוספים יהיה שלום? אין לכך שום הוכחות בשטח. להיפך, ככל שמחזירים, תיאבונם של המחבלים הולך וגובר. אז להמציא המצאות מהכרס, על סמך דברים באוויר, זה סתם. עד כמה נתקפל? מלבד זה, יש על זה חיוב מלחמה. הרמב"ן אומר שנצטווינו בכיבוש ובמלחמה, בכניסה לסיכון. איך אנחנו יכולים סתם על סברות כרס לבנות הלכות? מאיפה לקחו דבר כזה? אין דבר כזה בהלכה.

בעניין מי שהקשיב לרבניו ופינה בפועל, אני חושב שיש להתייחס אליו בתור שוגג, לא מזיד. שאלו אותי איך להתייחס לחיילים המפנים, והשבתי שאני חושב שרובם לא מזידים אך גם לא אנוסים, שהרי הם ידעו שיש רבנים שאומרים שיש לסרב פקודה, אם כך מדוע לא חששו לאותן דעות? אלא שהם ישיבו על כך שהם סמכו על רבנים. לכן הם בגדר שוגגים. פשיעה היא מהממשלה, מהכנסת וממערכת המשפט, שנתנו לגיטימציה חוקית לדברים האלה. הם לא קיבלו הוראה ממישהו, הם יזמו אותה, ולכן הם פושעים. אם בית הדין או סנהדרין היו מורים הוראה כזאת, זה כלל ישראל. אבל כל מי שקורא אפילו קצת עיתון ויש לו קצת אינטליגנציה יודע שלא מדובר בדבר שמוסכם על כולם, ולא רק אנשים שומרי תורה ומצוות, גם אנשים חילוניים יגידו שזה נגד הציונות, נגד המוסר, נגד ההומניזם. הרבה אנשים אמרו את זה, האם אלו שביצעו את הפקודה לא ידעו שיש כאן בעיה?! זה לא כמו הוראה בבית-דין, שאז הוא אנוס. במקרה הזה הוא ידע שזה דבר שנתון בוויכוח בין אנשים, והוא היה צריך לדעת שיש רבנים גדולים כמו הרב שפירא, כמו הרב אליהו ואיחוד הרבנים שאמרו שאסור לעשות דבר כזה. האם הרבנים של אותו אדם שהתעלם מהקריאה הזאת יותר גדולים מאלה? לפחות מינימום אינטליגנציה הייתה צריכה להיות לו לאותו אדם. אני לא אומר שהוא מזיד, אבל הוא שוגג.

גם אם מציעים לבחורה בשידוך בחור שפינה, מוגזם לפסול את הבחור, אבל לפחות שיכיר בעובדה שהוא עשה טעות. אם הבחורה חושבת שהוא אכן עשה טעות ואילו הוא אינו מכיר בטעותו, הרי השידוך לא יעלה כל כך יפה. אם הוא יכיר באמת שזאת היתה טעות, נראה שאין מניעה בשידוך.

--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il