ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עשרה בטבת
- יום הקדיש הכללי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
גם כאשר אנו מתאבלים על חורבן ירושלים, אין הטעם כדי להרבות בכי על ההרוגים בעת ההיא. כך מחנך אותנו הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח בדרכי תשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם, הל' תעניות, פ"ה ה"א). ותמוה, הרי הרמב"ם כתב ספר הלכה למעשה. בשביל מה לערב כאן דברי מוסר? [כי דרכו לכתוב מוסר רק בסוף כל ספר וספר שבארבעה עשרה חלקיו]. אלא רצה להציל משגיאה נפוצה. אין לבכות על מה שכבר עבר. ואם לא היתה תועלת כדי לעורר אותנו לתיקון מעשינו, לא היו חז"ל מנהיגים צומות אלו.
גם מרן הרב אברהם קוק מגנה מי שמגזים בבכיה על מתים שכבר עברו מזמן, אלא אם כן יש תועלת מעשית לבכיה זו. כאשר התנגד לפעולותיהם של ציונים חילוניים בתקופתו, שרצו להקים מדינה בלי כל קשר לתורה, וטענו לשחזר תפארת עצמאותינו מתקופת העבר הרחוק, לעג להם הרב. זו לשונו: "באפס (תעודה) [ייעוד] נכונה ונצחית וכו' אין ואפס הוא אצל השכל הטהור, רגש הצער הנפרז הזה. יעשה הדבר רק רושם של בוז, כמו הרושם שעושה אֵם פתיה שעשרות שנים אחרי שמת אחד מילדיה תעיק לכל הבא עמה בדברים, עם דמעותיה ויללותיה. וכו' כי המות הוא גלגל החוזר בעולם, והחיים חיים הם, וצריכים לחיות. 'אל תבכו למת יותר מכשיעור' וכו'" (מאמר אפיקים בנגב, מובא ב"אוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ב עמ' 118-119). הרב קוק מלמד במשל שתיאר כי אין ערך לשאיפה להקים מדינה רק מפני שבתקופת ימי קדם היתה לנו כזאת, אלא אם כן מפני שאנו רוצים לממש אידיאליים תורניים. המעורר על כך אבלות ישנה דומה למעורר תוגה מפני זכרון מת ישן נושן, ויש בכך פתיות.
אבל יש לשאול, האמנם? האם אין טעם לעורר זכרם של הקדושים, וללמוד את הלקחים התורניים הראויים? ודאי שכן. וכאן ההבדל בין המגונה והמשובח. אם האדם מתאונן על מר גורלם של הרוגי השואה, ואיננו לומד משם שום לימוד, שום תיקון, הרי זה בכי של פתיות. ויכול להיות שגם יגיע לכפירה בה'. יכול להיות שמרוב צער יגיע למסקנא של "אין דין ואין דיין". ויגיע למבוכה של: הנה עוד דוגמא של "צדיק ורע לו", ומי אומר שיש השגחה פרטית של ה'? אדרבה, מרוב סיפורי תלאות עמנו בתקופה חשוכה ההיא, יש ויגיע מקצת העם לדכאון ואף לעצבות כה עמוקה עד שיכחישו מעלתנו כיהודים. אבל דרכה של תורה היא דוקא לרומם ולהלל את דרגתם של קדושי השואה שנהרגו על קידוש השם, שעינו אותו וייסרו אותם מפני שהם יהודים. והללו זכו אל מעלה הנשגבה ביותר. "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב). הללו הם יושבים בגן עדן סמוך לרבי עקיבא וחבריו! ואם סגנון הדברים הם כך, הרי טוב ומשובח לעורר זכרונם.
כן כאשר אנו מתאבלים על חללי צה"ל (ביום שהוקבע לזכרונם, שבוע לפני יום עצמאות) בשום אופן אין לראות אותם כ"מסכנים". ברור שהללו שחירפו נפשם למען הצלת עמם, הללו שנתנו את המקסימום למען בנין ארצנו, הם הם המוצלחים בחיים. וגם כל עוונותיהם נמחקו ונמחלו ("כיון דלאו כי אורחיה מיית, הויא ליה כפרה", סנהדרין מז ע"א). הללו זוכים לאושר נצחי, למדריגה רוממה. והכל תלוי אם השיחה על ענינם בנויה על יסוד תורני, או אם מבוססת על דברי שוא ותוהו, כמנהג הכופרים שבין האומות, ביום זכרון שלהם.
כך בענין הזכרון לקדושי השואה חייבים להעמיד על נס את מדריגתם הנפלאה, שהמשיכו במסורת ישראל לכל הדורות שמסרו נפשם על יהדותם. כי בכל נוראות מצוקותיהם, לא המירו דתם ולא כפרו ביהדותם. רבים מהם הלכו לכבשנים ובשפתותיהם שיר "אני מאמין באמונה שלימה" או בהכרזת "שמע ישראל". ולכן לנהוג מנהג סרק של קריאה בקול של רשימת שמותיהם ("לכל מת יש שם"), או בארגון נסיעותיהם של בני הנוער לראות את מחנות ההשמדה; ובלי לצרף לכך את הלימוד והחינוך המתבקש ממה שאירע, הרי אלו פעולות שלא ע"פ התורה. התוצאה למעשה מזכרון השואה צריכה להיות: "תראו מה שהאומות עוללו לנו! תראו שאין להגרר אחרי תרבותם. גם כאשר מתעורר בקהל יצר ה"לינץ'", רובם של אלו שהיו בעבר מכרים וידידים של יהודים, הצטרפו אל הרודפים והמציקים. [וכן גם אירע בפרעות חברון, בשנת תרפ"ט, משכינינו הערבים]. צריכים להחדיר בתלמידינו סלידה מהגוים, לבל ירצו לבקר בחו"ל, וכל שכן לא לגור שם.
כל שכן כאשר יש מאיתנו המארגנים נוער ארץ ישראלי לצאת מהארץ ולנסוע למקומות שהיו שם מחנות השמדה, כלום זה מותר ע"פ ההלכה? יעיינו בדברי רמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט). לא יכולה להיות מצוה אם היא נובעת מתוך דבר עבירה. אנו צריכים לצעוד בכיוון הפוך, לשתול בתוך תודעת תלמידינו "יותר לא חוזרים לאירופה!"
נחזור לשיטת הרמב"ם. כל מה שחז"ל הנהיגו לנו עניני תעניות לזכר חורבן המקדש, היה למען נתקן את מוסריותינו, ולתקן את מעשינו. מורנו ר' צבי יהודה קוק זצ"ל הציע כהסבר אחד (מתוך כמה הסברים) למה ה' עולל לישראל שואה איומה זו. כך רושם דבריו ר"ש אבינר ("עיטורי כהנים", גליון 64, שנת תש"ן, עמ' 3-4): "עם ישראל קשור לגלות, בנפשו ובנשמתו. עד היום מתקשה הוא להנתק ממנה. גם גדולי ישראל התרגלו אליה. בא הרגע הגדול להנתק מן הגלות ולחסלה. הופיע ניתוח אלוקי, אכזרי ביותר, אך הוא היה הדרך היחידה לפתח את העם ממוסרותיו. השואה אינה עונש! איננו יכולים ורשאים להבין ולבדוק עונשים של אנשים שמתו על קידוש השם. אלא יש להתיחס לשואה כאל תהליך היסטורי, ולבחון עובדות. עם ישראל אהב את הגלות והתחבר אליה, כאותו עבד המכריז 'אהבתי את אדוני', ואי אפשר לנתקו. הניתוח האלוהי הזה ענינו להשמיט את קרקע הגלות מתחת רגלי העם. מטרת זוועות הגלות היתה לזעזע ולעורר את העם ולעזוב את הגלות, ולעלות לארץ ישראל" עכ"ל. קדם אותו בזה הרב יהודה אלקלעי שבשנת תר"ח כתב: "כיון שלא התעוררו ישראל לשוב לארצנו ולנחלת אבותינו, התחילו הגזירות הגירושין והשמדות, מפני שהדבר תלוי בתשובה, שישובו ישראל לארץ" ("כתבי הרב יהודה אלקלעי", הוצ' מוסד הרב קוק, ח"א עמ' 277). וכן סבור המקובל הגאון ר' מרדכי עטייה זצ"ל (בחוברתו "סוד השבועה") והארכתי בזה ב"אוצרות התורה", מהד' תשס"ה, עמ' 1002. במלים אחרות, הסבל האיום של השואה היה מכוון מלמעלה כדי שיתעוררו היהודים בחו"ל ויבינו: "נמאס לנו כאן!" ואם נאמנים אנו להדרכה זו, מה שוה "מצעד החיים" אם לא מדגישים זאת שוב ושוב, לעצמנו ולאחרים, כי "אין לנו חלק עם אומות העולם". אמנם קשרי מסחר, כן. יחסים בינלאומיים מנומסים ומתוקנים, כן. אבל לא לבקר שם משום חמדת התיירות. [וגם בזה עוברים על "לא תחנם", לא תתן להם חן, עיין שו"ע יו"ד סי' קנא ס"ק יד].
חוששני שיש גם איזה אלמנט של "תיירות" כאשר בני נוער שלנו נוסעים לפולין, ובדרך נסיעתם מבקרים בעוד מדינות אירופה. במקום שתתעורר סלידה נפשית בהיותנו בארצות בם המיתו באכזריות נוראה את אבותינו [וה"טובים" שבאומות עמדו מנגד, ולא נתנו מחסה ומפלט ליהודים], יצר הרע עוד מעורר בנוער רגשי נועם מנימוסיהם החיצונים של אוה"ע שבימינו. אמנם אלו שהם בעד הביקור במחנות ההשמדה טוענים טעמי "חינוך". אבל באמת החינוך האמתי צריך להיות דוקא בכיוון אחר, שאין לעזוב את הארץ, ושיש לגנות מי שבוחר לגור בחו"ל.
אבות אבותינו גורשו מספרד. מסורת ביד הדורות שאין לבקר שוב בספרד. ושמעתי מפי מו"ר ר' שמואל טולידנו זצ"ל כי מסורת במשפחתו מהו הבסיס לשם המשפחה? כאילו שאלה ותשובה. "לחזור לטולידו? (עיר מוצאם שבספרד) לא ולא!" (בלשונם "נו" הוא מתורגם בעברית "לא"). טולידנו.
אין לעסוק במעשים ללא תנובה מחשבתית. וכך ניכר מי הוא בן תורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
בחירות תשפ"ז משמעות הבחירות לאור שלבי הגאולה
השיעור עוסק במשמעות יום הבחירות והקמת המדינה כשלב מתקדם בתהליך הגאולה, שבו עם ישראל עובר מקיבוץ גלויות פיזי לבירור רוחני ומוסרי. הדובר מדגיש כי הנהגת המדינה והחוקים צריכים לצמוח מתוך הרוח והזהות הישראלית-תורנית, ולא רק מתוך ניסיון להשתלב בין האומות
עין אי"ה - הרב משה גנץ מדרגות היראה, הענווה והלימוד האמיתי
שבת א, קס"ח
השיעור עוסק במהותה של יראת שמיים כבסיס הכרחי המשמר את לימוד התורה ומעניק לו עומק ומשמעות, גם כאשר בראשיתה היא מצומצמת ומעורבת בדמיון. בהמשך לכך מבאר הרב את חשיבות מידת הענווה ככלי המאפשר לאדם לפנות מקום לה' ולחוות שמחה ורוממות רוח בעולמו.
