אהבת ישראל פרק ד פסקה ה | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
אורות ישראל
פרק ד'

קטגוריה משנית

2276

7 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה.

להבנת המשפט, יש צורך להקדים ולהסביר את פירושה של שנאה לאיזה חלק מן האדם . הכוונה היא לשנאה מצד עצמה, כלומר אמירה בסגנון: "סתם, רק מפני שאני יהודי, אני שונא עם אחר או קבוצה של אנשים אחרים". לא מדובר על שנאה לאויבים, הנגרמת מפני שיש בינינו מלחמה, שכן זה דבר שיש לו בסיס מסוים. אפשר לאהוב את האויב במובן של "ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה.), גם זה ביטוי מסוים של אהבה, אבל ברור שיש פה תגובה ברורה למי שרוצה להרוג אותך (ועוד נרחיב מעט בהמשך בעניין השנאה לאויבים). השנאה שהרב מדבר עליה היא משהו מעבר לכך, מין שוביניזם 1 לאומי, או גזענות: "מכיוון שאני טוב, אז מי שדומה לי הוא בסדר. אבל מי שלא - הוא מבחינתי מיותר". חשוב להדגיש, שאין כאן תביעה להיות 'אסקופה נדרסת', ולומר שאנחנו אוהבים את כל מי שפוגע בנו ודורך עלינו. לא מדובר על איבוד השפיות, אלא על עמדה בסיסית, שהיא ללא ספק אהבת כל האנושות - כל האדם . אמנם "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא.), אבל 'ה אדם' כולל את האנושות על כל חלקיה (ע' עבודה זרה ג.).

אהבה זו איננה נובעת מרגש טבעי פשוט ואופי נחמד (אף שבהחלט ראוי שגם הם יתלוו אליה), אלא מפני ש אהבת ישראל מחייבת את זה, הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית. כבר ראינו במקומות אחרים, ש אהבת ישראל הינה אהבת הטוב, המוסר והבשורה האלוהית העיקרית לאנושות, של עולם מתוקן וטהור. הקשר ל כל האדם הוא עוד יותר חזק מרגש טבעי פשוט. הרב מבטא זאת על ידי מונח אחד שמצוי בסוף המשפט הזה: אהבת ישראל שלא נטהרה עדיין - אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה. כלומר, אהבת ישראל שאינה מחייבת את אהבת האדם, איננה מגיעה עדיין עד לשורשה בגן העדן , במעמדו של אדם הראשון שממנו הכל התחיל. כלומר, הקשר שבין ישראל לבין שאר בני האדם הוא קשר עצמי מהותי, אנחנו כולנו בני אדם הראשון. רק כאשר אדם חטא ויצא מגן העדן, נוצרה ההפרדה בין הבנים השונים שגם להם היו כמה בנים. אנחנו המשכנו רק אחד מהם, ועמים אחרים המשיכו בנים אחרים. ישראל נוצרו כדי לתקן את החטא ההוא. כל חזון אחרית הימים, הוא חזון ביטול העונש על ידי תיקון החטא, כאשר העונש העיקרי הוא, כמובן, עונש המוות (לא במובן הפלילי, אלא עצם העובדה שבא המוות לעולם). שיאו של חזון אחרית הימים הוא תחיית המתים - ביטול המוות, תיקון העולם המלא של חזרה למצב הראשוני של האדם. זהו, אם כן, תפקיד ישראל בעולם. אהבת ישראל המלאה, זו אהבת התפקיד הזה וההזדהות העמוקה והמלאה עם המשימה הזאת ועם הכישרון המאפשר את ביצועה. אהבה זו נוגעת לסגולת ישראל, שהיא הכישרון, העוצמה והכוח שמאפשרים לממש את התפקיד הזה, ולכן היא עמוקה מכדי להיות תלויה רק במעשים החיצוניים של בני ישראל. אבל צריך לזכור, שכל זה נועד כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון ולבטל את תוצאותיו: לחזור לעדן האהבה הראשונה, שהיא אהבת ד', אהבת אדם וחוה לפני שזוהמה על ידי הנחש. ממילא, שורש אהבת ישראל הוא ביחס העמוק והעצמי לכל סוג של תולדת האהבה שלהם - הבנים, כלומר האנושות כולה. ומכיוון ששורש כל האנושות באדם הראשון ואשתו, היחס הזה מחייב את אהבת כל האדם . לא יכול להיות אחרת.

לעומת זאת, אם ישנה אהבה שבאופן עקרוני אינה כוללת חלק מן האנשים, סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה . מאותה הזוהמה שהוטלה על ידי הנחש (שבת קמו.), ששיבשה את האהבה והפכה אותה לתאווה, לסוג של מיון: הקרוב לי, ש"תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו) - כן; השאר - לא. הזוהמה יצרה תחרות ושנאה בין אדם לאלוהים, במקום אהבת אלוהים והקרבה הבסיסית הראשונית אליו. זה יסוד החטא והנפילה. אהבה אמיתית לא יכולה להיות יסוד לשום סוג של שנאה, זה סותר אותה מבפנים. אם ישנה תחושה כזאת, זו יכולה להיות תחושה קרובה ודומה לאהבה - תאווה, תשוקה, רכושנות, רצון הבעלות, קנאה או כל מיני דברים אחרים, אבל לא האהבה הגדולה, הטהורה והאמיתית. זה נכון לגבי כל סוג של אהבה, וממילא גם לגבי אהבת ישראל. אי אפשר לממש את התפקיד של ישראל בעולם ולבטא באופן מלא את הסגולה והכישרון הישראלי, אלא אם כן ישנו הרצון להיטיב לכל, לעולם ומלואו, לכל האנושות כולה. אמנם, צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות מעשיות מידיות. לא תמיד האוהב יודע מיד כיצד לבטא את האהבה: האם על ידי מעשה, מתנה, דיבור, קרבה או לפעמים דווקא ריחוק. יש המון אפשרויות, והשימוש בהן צריך להיעשות בהתאם להבדלים בין האנשים והמצבים, אבל הדבר הראשון הוא עצם הרצון להיטיב, וזוהי האהבה בטהרתה.

אין בדברים הללו כדי לומר שלא ניתן לדבר על שנאה שמתעוררת על ידי התנגשות, מאבק ומלחמה. אבל השאלה היא האם אהבת המולדת או אהבת העם שלך, שאתה עומד בשבילו במלחמה קשה מאד, בה מגייסים את כל הכוחות עד מסירות נפש כנגד האויב, מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם . האם השנאה הזאת הופכת להיות טבע? האם זה יימשך גם אם לא תהיה יותר מלחמה, לא יהיה יותר סכסוך, ולא יהיה יותר שום סוג של התנגשות מהסוג שיוצר עכשיו את הניגוד הזמני? זו השאלה הקשה. אם האהבה היא כזו שמטביעה שנאה, שהשנאה זה הטבע השני שלה, זאת אהבה לא טהורה. זה לא אומר שהיא חלשה, היא יכולה להיות חזקה מאד ולהביא את האדם לעשיית מעשים בעלי עוצמה רבה, אבל זאת לא אהבה טהורה.

בירור העיקרון הזה העסיק את הרב, מפני שכבר בזמנו היו הוגי דעות יהודים שהזהירו מפני התנועה הלאומית היהודית (שהוא, כמובן, תמך בה). האזהרות לא היו שבאופן מעשי זה לא ילך, אלא מפני איבוד העוצמה המוסרית והרוחנית שיש לעם ישראל כשהוא בגלות. עוצמה מוסרית רוחנית זו, התבטאה במיוחד במאה
ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהרמת הדגל של האוניברסליות, של ביטול המחיצות שבין העמים, של מאבק נחוש באפלייה משפטית, לאומית או לשונית, על ידי יהודים בכל העולם. הם היו נושאי הבשורה החדשה של עולם ללא מחיצות וללא אפלייה. מרקס רצה עולם בלי מחיצות לאומיות ומדיניות, וזמנהוף המציא שפה חדשה - 'אספרנטו', שכל בני האדם יוכלו לדבר בה. למה צריך לשונות שונים, ומדוע לקיים שפות שונות שמפרידות בין בני אדם? טוב יותר להיות במצב של "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א), מפעל אחד. היו כאלה שדיברו בשם המדע המאחד, אחרים בשם האומנות המאחדת, המוסר המאחד או החברה המאחדת. המון דגלים של איחוד כלל אנושי הונפו על ידי היהודים, שראו בכך בשורה של עולם מתוקן, כפי שנראה להם אותו עולם של אחרית הימים, של שלום עולמים. מבחינתם, לא היה זה רק שלום פוליטי בין מדינות. היתה לכך נגיעה ליסודות האהבה האנושית, וממילא המאבק באותם היסודות החברתיים והנפשיים שיוצרים את הניגודים: את השפות השונות והלאומים השונים צריך להסיר מסדר היום, לבטל אותם ולהפריכם כמין הזייה חולנית.

עבור אנשים אלה, התנועה הלאומית היהודית היתה אסון ממש - הרי זהו הדבר הנורא והמפריד ביותר, זה שיותר מכל דבר אחר יוצר שנאות, התנגשויות, מלחמות ומאבקים. לא זו בלבד שהעולם עוד לא מתוקן - עכשיו גם היהודים יהפכו להיות כאחד העמים?! הרי הם יאבדו את כל היתרון העצום שהם צברו כאשר הם עצמם סבלו מכל הדברים האלה, וישכחו את כל התודעה של הפיכת העולם למקום טוב יותר, מאוחד, כולל. דעות אלו, שחזו גורל מר לאלה שפנו לדרך הלאומיות, נשמעו מכל מיני עברים. חלקן בשם היהדות, חלקן ללא קשר ליהדות וחלקן בשם חלק מן היהדות או מסורת יהודית כלשהי. והרב, כאן כמו במקומות אחרים בהם הוא מתמודד עם טענות, מבין את טענתם לעומק, ואינו מזלזל בה. הוא מודע לכך שעוצמת האהבה הפרטית, הקבוצתית, השבטית והלאומית, יכולה להוות מכשול ומחיצה כלפי כל השאר. אכן, הדברים הם מעשים שבכל יום: אדם מקנא לקבוצה שלו, לקרוביו, לילדיו, לאחיו, לעצמו. אפילו סוג של הזדהות קבוצתית מטומטמת לגמרי מצד עצמה, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט, יכולה לייצר רגשות של שנאה עמוקה כלפי האחר, עד כדי רצח, וזה ודאי לא דבר של מה בכך. וכל כך למה? מפני שאני אוהב (או אוהד) את הצד השני.

הרב ידע שמציאות כזאת אפשרית, ולכן הבין שההתייחסות לבירור מושג אהבת ישראל צריכה להיות מאד מעמיקה, והיא חשובה ונחוצה ביותר, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית. יש להבין מהו המושג מצד עצמו, ולעמול על יישומו. בלי ההבנה המושגית, יכול להיות סוג של צביעות, אמירה כמו "טוב, בלית ברירה כמובן צריך להסתדר עם אחרים. עלינו להיראות יפה ולהגיד שאנחנו אוהבים את כולם, אף שבאמת, לכל הפחות לא אכפת לנו מהם". לכן הכרח הוא לברר את המושג בעצמיותו, ואחר כך לראות, לבדוק ולבחון כיצד ובאיזה אופן המושג הזה מתיישם בפועל. יש לכך השלכות גם בחיי היחיד המקיים מצווה מתוך התכוונות לתיקון ולאחדות העולם, לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה במציאות, לביטול המחיצות הכביכול-יסודיות שבין העולם החומרי שיש בו חלקים נפרדים וריבוי, לבין עולם האחדות השלמה שמעליו. כל זה נעשה בשם אהבת ישראל, ויש צורך, אם כן, להעמיק במשמעותה של האהבה הזאת.

אגואיזם פשוט ובריא הוא לא פסול. אדרבא, נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "כָּמוֹךָ" - כי אם אתה לא אוהב את עצמך, גם לא סביר שתוכל לאהוב את הרֵע, שכן אין לך קנה מידה לאהבה. יש אגואיזם בריא, סביר, שאינו פסול, אבל האדם לא מסתכם בזה. ישנם יסודות עמוקים יותר, ראשוניים יותר, שנוגעים לעצם קיומו של האדם, לשאלה כיצד ועל ידי מה הוא התהווה. זו המשימה הכלל אנושית ועולמית של תיקון נפילת האדם וגירושו מגן עדן, עד להגעה למצב של האהבה הטהורה הראשונית של האדם לעולם, לאלוהים, לעצמו ולאשתו.
ההתמודדות עם הבעיה שמציבה הלאומיות, לא נעשית על ידי התנכרות והקלשה של היסודות הלאומיים או של משמעות המושג יהודי, במין אמירה ש"אני לא רק יהודי, אני גם פולני וגם וגם". ההתמודדות עם הבעיה היא דווקא על ידי העמקה ביסוד היהדותי ביותר שבאדם, זה שהוא הסיבה לעצם קיומו. ומן היסוד הזה, ההעמקה הזאת, העיון הזה, צריכה להתפתח תפישת עולם שלמה, שיש בה תשתית מושגית-תיאורטית ויישומית-מעשית, שתתן מענה לשאלה כיצד אנחנו מקדמים את המשימה הגדולה הזאת, ומבטאים את כל עוצמת הקשר והאהבה לכל האדם כולו. זה לא דבר פשוט בכלל, כי הרי קל לדבר על האדם כולו באופן כללי, אבל האנשים הם גם קונקרטיים: פרצופים, תרבויות, עמים ומנהגים. לעתים, את חלקם קשה יותר לאהוב, וקשה יותר להתייחס אליהם. מציאת מענה לשאלות מה מרחקים ומה מקרבים, איך ובאיזו עוצמה, זו עבודה קשה מאוד, אבל כך גם כל עבודה: למשל, מביאים אדם ואומרים לו "זה לחם. מייצרים אותו מחיטה". הרי הוא יענה "אלו בסך הכל שיבולים בשדה! איך זה קשור למה שאני רואה בחלון הראווה של המאפייה?" התשובה היא, כמובן, שצריך לעשות עבודה גדולה, להבין איך ומתי אוספים וקוצרים, מייבשים וטוחנים, ואחר כך צריכים לערבב את זה עם עוד דברים. יש תהליך, שהתוצר הסופי שלו הוא הלחם, אבל הוא צריך להיווצר מן הנקודה הראשונה. המוטיבציה לייצר בכלל תהליך כזה, היא היסוד הראשון של האהבה, של הרצון. כאשר הדבר נעשה מנקודה כזאת, העמל לייצר תהליך, מערכת, הוא עמל כדאי ורצוי למי שעמל, שכן הוא יודע מה הוא עושה ושאינו יגע לריק.

כאן, נחשף לפנינו עוד פן אחד במורכבות העצומה של החיים הלאומיים היהודיים בפועל, עם כל תסבוכת הרגשות, הנטיות, המאוויים והמכשולים. הרב מודע לה, והוא מתייחס אליה לא בדחייה בקש מחד, ולא בכניעה ללא-תנאי מאידך, אלא בחתירה למציאת נקודת היסוד, הרֵאשִית, ולאחר מכן גם ליצירת המערכת המושגית והמעשית להתמודדות הנכונה עמה.

^ 1. משום מה, גם בעולם וגם בישראל מתפרשת המילה שוביניזים כמבטאת יחס של גברים נגד נשים. אין לזה שחר מבחינת מקור המילה, שהוא בחייל צרפתי מעריצו של נפוליאון, מר שוֹבִינֶה, שהיה אחר כך גם גנרל. הוא היה פטריוט צרפתי כל כך מובהק, ששיבח כל מה שהיה צרפתי ונפוליאוני, וגינה כל מה שלא היה כזה. הדבר היה בולט עד כדי כך שקראו לתופעה הזאת על שמו.

פרק ד'

הרב זאב סולטנוביץ'

ר"מ בישיבת הר ברכה.

יתרו
מתן תורה
כרך א' שיעור ט'
תשס"ה
לך לך
אלפיים שנות תוהו
כרך א' שיעור ג'
תשס"ה
ישראל ויוון
הגוף והרוח בשתי תפישות העולם
כרך א' שיעור כ"ז
תשס"ה
כרך ב'
האיסלם
כרך ב' שיעור ד'
תשס"ה

פרק ד'

פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד סעיף י
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פסקה ג
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פסקה ד
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד סעיף ט
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח

פרק ד'

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

שו"ת "במראה הבזק"
אכילה ושתייה פחות מכשיעור ביום כיפור
רבנים שונים | תשרי תשע"ג
שו"ת "במראה הבזק"
אכילה ושתיה אחרי סעודת מפסקת בערב יום הכיפורים
רבנים שונים | תשרי תשע"ז
הלכות תשעה באב
הלכות ערב תשעה באב
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
שו"ת "במראה הבזק"
אכילה ושתיה אחרי סעודת מפסקת בערב יום הכיפורים
רבנים שונים | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
57 דק'
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת האזינו תשפז – יום כיפור - עבודת הכהן הגדול בקודש הקדשים
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב דוד חי הכהן
הרה"ג דוב ליאור
הרב יעקב שפירא
הרה"ג חיים שטיינר
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרב נחשון רבינשטיין
הרב מרדכי הוכמן
הרב שלמה שושן
הרב חנן פורת ז"ל

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
40 דק'
שמונה פרקים לרמב"ם
מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
הרב יהודה מלמד | ו' תשרי תשפ"ז
57 דק'
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת האזינו תשפז – יום כיפור - עבודת הכהן הגדול בקודש הקדשים
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
36 דק'
עשרת ימי תשובה
מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
הסוכה והלכותיה
חוברת הלכות סוכה
הרב אביחי קצין | תשרי תשפ"ז
30 דק'
אור החיים על הפרשה
ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
הרב חיים כץ | ו' תשרי תשפ"ז
30 דק'
אור החיים על הפרשה
סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
הרב חיים כץ | ז' תשרי תשפ"ז
יום כיפור
מאמר כיפור פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
שו"ת "במראה הבזק"
חזרה ליהדות של בני משומדים ר"ל
מתוך העלון חמדת ימים | אייר ה'תשנ"ח
27 דק'
האזינו
האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
30 דק'
חולין
חולין דף קל"ט
הרב אלי סטפנסקי | ה' תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
הרב הראל כהן | ד' תשרי תשפ"ז
תשובה
תשובה: האומנות שבמציאת הדרך חזרה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
צום גדליה
צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
הרב יוסף אפריון | ג' תשרי תשפ"ז
26 דק'
חולין
חולין דף קל"ח
הרב אלי סטפנסקי | ד' תשרי תשפ"ז
4 דק'
האזינו
האזינו - זכור ימות עולם: מה עלינו לזכור כדי להצליח?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז