בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך ב' שיעור ד'

האיסלם

היווצרות האיסלם, התפשטותו ותקציר קורותיו, והשפעתו על הקהילות היהודיות בבבל ובארץ ישראל, ועל העולם כולו.

undefined

תשס"ה
16 דק' קריאה
האיסלם

ההיווצרות
המאבקים שתוארו בפרק הקודם קדמו לתקופה לה אף אחד לא ציפה, לא הביזנטים, לא הפרסים ולא היהודים. זהו כח חדש שתוך פרק זמן קצר מאד הפך את המציאות הגיאופוליטית בעולם המיושב לתמונה שונה לגמרי ממה שהכרנו עד כה. רוח חדשה נשבה מן הקצה המדברי של העולם הישן - סעודיה.

סעודיה, רובה מדבר, על כן לא רבים היו תושביה. ערים מעטות היו בסעודיה, בדרך כלל הן קמו בדרכן של שיירות שעברו מן המזרח התיכון המיושב והעשיר אל אסיה התיכונה והודו. האוכלוסיה המקומית היתה מורכבת מערבים בדואים, עובדי אלילים, נוודים ברובם הגדול, שהתפרנסו מליווי שיירות או משדידתן, ולעיתים משניהם ביחד. מכה היתה עיר-תחנה של שיירות, והיוותה אחד ממרכזי עבודת האלילים. הקעבא, אותה אבן שחורה, היתה מוקד הפולחן האלילי, מלא בפסליהם. כל שבט בדואי נהג להביא לשם את פסליו ומדי פעם היו מתכנסים לחגיגות במקום זה. לא ברור מאין באה אותה אבן. יש הטוענים שהיא מטאור שנפל משמים ועל כן זכתה להערצה.

בשנת 622 לספירה הנוצרית מתחילה ספירה חדשה, שכמיליארד אנשים כיום סופרים על פיה. זוהי ספירת החיג'רא המוסלמית, כלומר, ההגירה. האיש שהצליח להפוך מאורע פרטי של חייו לנקודת התחלה של ספירה חדשה היה מוחמד. אדם עני, ממשפחה מיוחסת במכה, שלא ידע קרוא וכתוב, והתעשר בזכות אחת מנשותיו שהיתה אלמנה עשירה, יצא למסעות מסחר והיכרות ברחבי המזרח התיכון, וכך פגש נוצרים ויהודים.

יש להניח שכפי שהיה מוחמד אדם בעל תכונות מנהיגותיות בולטות היה גם איש רוח, שהתרשם עמוקות מן הרעיון האדיר של א-ל אחד בלתי נראה, בעל עוצמה מוחלטת ואין-סופית. נראה שזה היה הרעיון המניע להגות דת חדשה. הוא מרד באלילות והטיף לרעיון חדש של א-ל אחד ויחיד בלתי נראה. על כן, בשנת 622, הוא נענש וגורש מעירו, מכה, לעיר הקטנה יתריב, הנקראת היום מדינה-אל-נביא, כלומר, עיר הנביא. שם שהה עשר שנים. מוחמד חשב שיוכל לגייס חברים לאמונתו מקרב הקהילה היהודית של יתריב, מפני שנדמה היה לו שהוא מציע אמונה דומה מאד לדת היהודית. היהודים סרבו. הוא נקם בהם עד מהרה, על ידי שדידת הרכוש היהודי וניצולו לצורך המאבק האידיאולוגי שניהל עם ראשי מכה. מלבד זאת הוא קיבץ סביבו "אנשים ריקים ופוחזים" ו"התרים" את בעלי השיירות בעל כורחם למען מאבק זה. כך ריכז כח צבאי חזק.

עשר שנים מאוחר יותר הוא שב למכה והגיע עד לחומות העיר. מוחמד השתייך לשבט המרכזי של מכה, שבט הכורייש. אנשי העיר חשבו שעתה יש לו כסף וכח, ועל כן היה יכול להשתלב באצולה המקומית. הם עשו עימו הסכם, בו ניתן לו היתר כניסה לעיר אם יתחייב שלא ימרוד. הוא הסכים, הבטיח, וכמובן לא קיים. הוא נכנס למכה, הרג את מי שראה לנכון להרוג והשתלט על העיר. תבונתו המדינית הביאה אותו להחלטה להשאיר את המקום הקדוש בעיני בני השבטים על מכונו. הוא, אמנם, הוריד את כל האלילים, אך האבן, הקעבא, נותרה על מקומה. מלכתחילה, ביתריב, הטיף מוחמד להתפלל לכיוון ירושלים, כי היא היתה מקודשת ליהודים ולנוצרים, מאמיני אמונת היחוד, אך לאחר שכבש את מכה, קידש מוחמד את העיר ואת הקעבא כמרכז העיקרי של הדת החדשה. קדושת ירושלים בטלה בעיניו 1 . המקום הקדוש היחיד שקדושתו המיוחדת מתבטאת במצוה הדתית של חאג', העליה לרגל, לה מחוייב כל מוסלמי לכל הפחות פעם בחייו, זו מכה בלבד. על ידי הכרעה זאת ניתק מוחמד את עצמו ואת דתו החדשה מן הדתות האחרות, ואף הכריז כי הבשורה שלו מבטלת את כל הבשורות הדתיות הקודמות מאותו הסוג. כלומר, התנ"ך והכתבים הנוצריים בטלים ומבוטלים. אמנם, טען, שכל קודמיו היו נביאים, אך היות והוא הנביא האחרון הרי שנבואתו היא הבשורה המחייבת היחידה. פעולתו הדתית העצמאית חוזקה על ידי הצלחת פעולתו המדינית - כיבוש כל ערב הסעודית והחזקת רסן השלטון בידיו.

מוחמד סיפר שהוא היה במדבר ארבעים יום וארבעים לילה וקיבל את הבשורה מפי המלאך גבריאל. הוא דיבר על עצמו במושגים של נביא ולא כמשיח. ככלל משיחיות אינה אופיינית לתפיסה הדתית שבקוראן. משיחיות עניינה תיקון ושינוי רדיקאלי של ההוויה. מבחינת הקוראן דבר לא צריך להשתנות מלבד הפיכת כל האנשים למוסלמים, ואז הסדר צריך להשמר בתוקף. במשך השנים רשמו את בשורתו מפיו אנשים שונים. הנוסח הסופי של הקוראן התגבש רק לאחר מותו, לאחר שעבר כמה עריכות.

שאלה: האם באמת השבטים הבדואים הם צאצאי ישמעאל, כפי שמוחמד מציג אותם?

תשובה: כפי שישנה תקופה אפילה באירופה לגבי השבטים הברברים, כך ישנה גם עלטה לגבי התקופה הקדם-מוסלמית אצל הערבים. זהו דבר מופלא, כמעט ואין תעודות ברורות והחלטיות על המסורות הדתיות, למרות שהיה כבר כתב ערבי. היחוס שמופיע בקוראן המזהה את השבטים הבדואים כצאצאי ישמעאל נבע מהחלטה, שאולי הסתמכה על מסורות קודמות ואולי היתה גם פוליטית. יכול להיות שכך אכן חשבו האומות, אך אין לנו תעודות ברורות על כך. העם הערבי מתגלה רק עם הופעת האיסלם, כאשר הוא פורץ אל העולם התרבותי. ושוב צריך לזכור, שסעודיה לא היתה יותר מאשר מדבר גדול עם מספר נתיבים של דרכי שיירות. אין בסעודיה תנאים אקלימיים מספיקים כדי לאפשר חקלאות מפותחת וכדו'. החל מהתפשטות האיסלם יש הרבה מאד תעודות וכתבים שנחקרו באופן אינטנסיבי ונרחב. יתכן, ולמסורת היהודית הקדומה הקושרת את הערבים עם ישמעאל היתה השפעה מכרעת על קביעת הדעה הזאת גם בעולם הערבי עצמו.

ההתפשטות - כיבוש והתיישבות
תוך עשרות שנים בודדות נכבש חצי מן העולם הקדום: מן האוקיינוס האטלנטי עד הודו, מן המדבר הסעודי ועד צרפת. השינוי שהביא איתו הכיבוש המוסלמי לשטחים אלה היה עצום. תרבויות קדומות נהרסו. עמים ושבטים נעו ממקום למקום. הפגיעה המוסלמית ההרסנית נבעה מכך שהכובשים המוסלמים היו נוודים באופיים, שלא העריכו צורת ישוב מאורגן ותרבות עירונית. הם באו מן המדבר, הרסו ושרפו כל מה שהיה תחת רגלם. זהו השלב הראשון של הכיבוש. התרבות הפרסית, המצרית והרומית, שפעלה באזור זה, כולן קרסו. המוסלמים גרמו לאבדן של אוצרות התרבות שהיו לפני כן, אבדן שקשה לאמוד אותו. למשל, אחד ממרכזי התרבות ההלניסטית-רומית היה באלכסנדריה שבמצרים. שם היתה ספריה עצומה של מאות אלפי ספרים של ספרות העולם העתיק בכל התחומים ובכל העניינים. כאשר אלכסנדריה נכבשה על ידי המוסלמים נשאלה השאלה מה יהיה גורל ספריה זו. הכובש המוסלמי פסק את דינו באומרו: אם כתוב בספרים אלו את מה שנאמר בקוראן - הרי שהם מיותרים, ואם כתוב בהם דברים הנוגדים את הקוראן - הרי שאלו דברי כפירה. מכאן ומכאן שיש לשרוף ספריה זו. עד היום מנסים מלומדים מכל הסוגים ללקט קרעים קרעים, קטעים קטעים, שנותרו במנזרים שונים באירופה מאותה ספרות עצומה. זה היה היחס הכולל לכולם.

לאחר שהתייצבו גבולות שטח הכיבוש המוסלמי, שכללו את האמפריה הפרסית לשעבר במזרח, וצפון אפריקה במערב, התחיל השלב השני של התרבות המוסלמית, הוא שלב ההתיישבות והשלטון המסודר. נוצרה שושלת ראשונה של "חליפים", שהעתיקה את מושבה ממכה לדמשק שבסוריה, שכבר אז היתה עיר גדולה ומפורסמת, אף על פי שמכה היתה המרכז הקדוש ביותר לאיסלם, שהרי מוחמד עצמו היה ממכה. המעבר לדמשק סימל העדפת השלטון המדיני-פוליטי על השלטון הדתי, ואכן, נוצרו מתח ויריבות בין שושלת בית אומיה בדמשק לבין שליטי מכה, שהיו מבני משפחתו של מוחמד. למעשה, כבר החליפים הראשונים, עומאר ואבו באקר, לא היו ממש בניו של מוחמד. הם היו קרובי משפחה של מוחמד. למוחמד היו ארבע נשים ומסתבר שהיו לו גם בנים. דרך אגב, מאז כל מוסלמי ראוי שיהיו לו ארבע נשים. חליף, כמובן, שואף ליותר, כשלמה בשעתו...

ההתיישבות בשטחים החדשים גרמה, כמובן, לתהליכי התערות במקום ובאוכלוסיה הקיימת. זהו השלב של לימוד מן העמים האחרים וקליטת התרבויות הקדומות, ושילובן בתרבות המוסלמית ההולכת ומתגבשת. הכיבוש, מעבר לשליטה בשטח, היה הרס התשתית הקודמת, ונועד לאסלם בכח את האוכלוסיה המקומית. מטרה זו הושגה במידה רבה מאד ואפשרה התערות שלווה של השליטים החדשים - הערבים - בתוך התרבות המקומית.

שאלה: באיזו אמונה החזיקה אותה אוכלוסיה לפני שהפכה למוסלמית?

תשובה: הפרסים היו זורואסטרים, מאמיני השניות. חלק גדול מן האוכלוסיה היו עובדי אלילים פשוטים. בחלק הרומי שנכבש, מצרים, ארץ ישראל, סוריה ואסיה הקטנה היו כבר נוצרים לא מעטים. בצפון אפריקה היתה אוכלוסיה של שבטים קרובים לערבים, השבטים הבֶרברים, שהיו עובדי אלילים רגילים כפי שהיו הערבים לפני הופעת האיסלם.

לאחר כמה עשרות שנים נוצרת אוכלוסיה גדולה מאד של מוסלמים שאינם ערבים. המסמך העיקרי של האיסלם, הקוראן, החל להיות מופץ בכל רחבי האמפריה המוסלמית, וכך גם הכתב הערבי. השפה הערבית היא של ערבים שהתגוררו בעיקר בסעודיה ובקרבתה. העמים החדשים לא החליפו את שפתם, ולא הפכו לדוברי ערבית, כפי שהפרסים והתורכים אינם דוברי ערבית 2 , לעומת זאת, בלחץ השליטים החדשים הם אימצו את הכתב הערבי יחד עם הדת המוסלמית. אמנם, במצרים ובסוריה אימצו גם את השפה הערבית כלשון מדוברת, מפני שחלק נכבד מן האוכלוסיה שבהן היה ערבי.
כאמור, המסמך העיקרי של האיסלם הוא הקוראן. הוא הופץ בכל רחבי הממלכה החדשה בניסוחו הסופי החל מן השליש הראשון של המאה השמינית. הקוראן הינו אוסף של הדרכות, הטפות ודרשות בעניינים מוסריים ומעשיים ועל כן הוא סיפק את שבטי הנוודים, שרמתם התרבותית לא היתה גבוהה. אך לתרבויות העמוקות והמפותחות יותר לא היה הקוראן בעל עוצמה רוחנית מספקת. הגיע שלב בו יש צורך בהשלמה ובפרשנות מעמיקה יותר, נדרש משהו מעבר לקוראן עצמו. על כן מתפתחים בתי מדרש שונים. בקרב הערבים עצמם, בשטחי הכיבוש הקרובים לסעודיה, כגון, ארץ ישראל, מצרים ובבל - מקומות בהם התקיימו קהילות יהודיות עתיקות ומפותחות, והיהודים היו קרובים וזמינים לדו-שיח תרבותי ודתי - מתפתחת תורה הדומה לתורה שבעל פה של היהודים, שנקראת "סונה" (בדומה למושג העברי "משנה"). על כן ה"סונה" היא מכלול שיטות פרשניות משפטיות לטקסט הכתוב של הקוראן. הסונים - הם המוסלמים המחוייבים לשיטת פרשנות זו, וממילא דווקא בקירבם שיטה זו מתפתחת.

זמן רב מקובל היה לומר שה"שיעא" התפתחה בעיקר אצל דוברי הפרסית והושפעה בעיקר מן המסורות הפרסיות הטרום-איסלמיות. כיום, ישנם חוקרים הטוענים שיתכן שהיתה התפתחות עצמית בתוך האיסלם ולאו דווקא מהשפעה פרסית. בין כך ובין כך ברור לגמרי שהמרכז השיעי נמצא באירן, בין דוברי הפרסית. ה"שיעא" מסתמכת על אירוע טראומטי שקרה לחליף הרביעי, עלי, שנרצח או נעלם תוך כדי קרב. הוא היה בן משפחתו של מוחמד, ולכאורה צאצאיו היו צריכים להמשיך ולהחזיק בשלטון, אך דווקא אז השלטון נתפס על ידי שושלת חדשה - בית אומיה. חסידי עלי האשימו את השליטים החדשים בחתרנות ורצח מכוון של החליף החוקי והראוי. על כן נוצרה "שיעא" (סיעה, פלג) שאנשיה פרשו ונעשו כת נפרדת בתוך העולם המוסלמי. עד היום הם מציינים את יום הרצחו והעלמו של החליף עלי. זהו אחד הימים המוכרים יותר בעולם, בו המוני שיעים הולכים חשופי גב וחזה ברחובות, ומכים את עצמם בסכינים ובקרדומות עד זוב דם, כהשתתפות בצער מות החליף.

ההבדל בין הסונים לשיעים הוא הבדל פוליטי והבדל דתי: ההתנגדות והאופוזיציה לשושלת החדשה מהווה רקע פוליטי. הקרע הדתי הוא העלאתו של עוד אדם אחד לדרגה של מעין מוחמד. האיסלם מבוסס על מונותיאיזם חמור, אי-קבלת ההגשמה האלילית והנוצרית. הדבר מוזכר כמה וכמה פעמים בקוראן. מוחמד ראה עצמו כשליח ונביא, אך לא מעבר לכך. הוא ראה עצמו כחותם הנביאים. והנה באה דמות חדשה מאוחרת יותר, היא דמותו של עלי. יש כאן הבדל דתי לא קטן. ראשית כל, נוצרה שיטת פרשנות משפטית-דתית שונה מזו הסונית. עד כה היתה שיטת פרשנות רשמית שנתקבלה על ידי החליפים - זו הסונא. היא רווחה בין כל הערבים, במצרים, בצפון אפריקה ובחלקים מאסיה המרכזית. לעומת הפרשנות הרשמית הזאת נוצרה אופוזיציה דתית, היא השיעא, שמעלה על נס יסודות תיאולוגיים שונים, כגון, העלאת ערכה של מיסטיקה דתית. הבדל נוסף בין הסונים לשיעים הוא שלסונים אין שום חזון משיחי. מבחינת הסונים כל מה שהיה צריך להאמר כבר נאמר, עתה צריך רק לבצעו. לעומת זאת, השיעים, בדומה לנוצרים, מצפים ומחכים לתחייתו מן המתים של עלי וחזרתו, ואז יתוקן העוול ההיסטורי, שהוא כמובן סמל לעוול וליסורים בכלל. יש בכך מעין חזון משיחי, למרות שהם לא ניסחו אותו ככזה.

הרצחו של עלי הפך לאירוע מרכזי וצבע את האיסלם השיעי בצבע נוסף, צבע של סבל ויסורים. אין ספק שהדבר ביטא את עוצמת הסבל שנגרם לנכבשים על ידי הכובשים, ומכיוון שהם לא יכלו לשוב לסורם ולהסיר מעליהם את האיסלם, הם ביטאו, דרך האיסלם, את תחושתם על הכיבוש, על ההרס, על הדיכוי ועל הכפיה בקבלת האיסלם עצמו. מוטיב היסורים שלט גם בתרבויות הקדומות, והודגש ביותר כבר מאות שנים על ידי הנוצרים במקומות אלה 3 . סמל היסורים בא לידי ביטוי מודגש בעולם השיעי. לעומתו, האיסלם הסוני הוא חד-גוני, שומר על אופיו הראשוני, הערבי, אופיים של הכובשים הבטוחים בעצמם ובצדקתם, ומטילים את החוק והדין על כל שאר העולם. מבחינת קיום המצוות הרגילות של האיסלם, תפילה, צום הראמאדן, החאג', איסור אכילת חזיר ושתיית יין, בזה הם שווים. מן הראוי להוסיף, שאולי בעקבות ה"שיעא", ואולי כתנועה פנימית עצמית, גם בין הסונים נוצרו זרמים מיסטיים, כגון ה"צופיים" 4 ועוד כתות שונות שהיה בהן מיזוג של מסורות טרום-איסלמיות ואיסלמיות, כגון הדרוזים, העלווים ועוד.

הפילוג בעולם המוסלמי הלך והעמיק. הוא לווה גם על ידי פילוגים בתוך האמפריה המוסלמית עצומת המימדים. קשה ביותר להחזיק את כל רחבי האמפריה, מן האוקיינוס האטלנטי ועד גבולות הודו, תחת שליטה מרכזית אחת. ממילא הנטיה של כל המרחב העצום הזה היה להתפלג, להשתבר לכמה מדינות, שעדיין כל אחת יכלה להיות גדולה ועשירה דיה (כפי שהיה המצב, בדרך כלל, לפני הכיבוש המוסלמי). לאחר מכן נכבשת גם ספרד על ידי המוסלמים ונוסף עוד נתח אדיר של שטח ושל אוכלוסיה כבושה. כמו כן יש חדירה לתוככי הודו, וכך נוצרת אוכלוסיה הודית מבחינה אתנית, ומוסלמית בכפיה - מבחינה דתית. פקיסטן של היום בנויה מהודים שהתאסלמו.

שאלה: האם הפילוג למדינות שונות מהווה בעיה תיאולוגית מבחינת האיסלם?

תשובה: מבחינה מסויימת זו בעיה, מפני שהתפיסה המוסלמית המדינית בעיקרה הושפעה מדמותו של מוחמד מאחד השבטים ומנהיגם. החליף והמנהיג הם היינו הך. העולם צריך להיות "עולם של איסלם" (דאר אל איסלם). בעולם של איסלם אין הגיון בחלוקת הגבולות. המושל הוא מחליפו של הנביא. הוא המנהיג הראוי ביותר מבחינה דתית וסמכותית. לכן, בהחלט יש נטיה דתית תיאולוגית לבטל את הגבולות בין המדינות המוסלמיות, אלא אם כן יש מדינה לא מוסלמית שחוצצת ומפריעה למרחב המוסלמי, ואז היא יעד למלחמת קודש - ג'יהד. מדינת ישראל, למשל, נתפסת ככזאת, כמדינה שמפריעה לאחדות העולם המוסלמי. באופן פרדוקסלי מדינת ישראל היא אולי היחידה שמאחדת את העולם המוסלמי של היום על כל פלגיו, שהרי כל מוסלמי מסכים שמדינת ישראל היא המפריעה לאחדות העולם המוסלמי... התנועה הפנאיסלמית, כלומר, הכל-איסלמית, שביטוייה הם ארגונים כג'יהד, האחים המוסלמים, החיזבאללה וכו', פועלים במדינותיהם בשם עולם האיסלם.

הם מוכנים אפילו להתעלם מן ההבדל העמוק שבין הסונים לשיעים, למרות שההבדל קיים והוא מתסיס את העולם המוסלמי. יש חילוקי דעות חריפים ואיבה עזה בין הפלגים. לדוגמא, פקיסטן היא סונית. יש בה קבוצה גדולה מאד, רצחנית בקנאותה נגד השיעים. הם היו אלה שבפומביות שרפו ורמסו את ספריו של חומייני, שלכאורה הוא הדוגמא למנהיג מוסלמי למופת, שהצליח להפוך מדינה גדולה לרפובליקה מוסלמית. הם לא קבלו אותו מכל וכל. כל שיעי הוא כופר שהם לא מסוגלים לקבל. הם גם עושים מעשים, כלומר, הם מתנכלים גופנית לשיעים. באזורנו, לא מעט בגלל מדינת ישראל, המחלוקות האלו ירדו מתחת לפני השטח, אך הן קיימות והן עמוקות מאד. זו טינה ואיבה של דורות רבים בין שני חלקי האיסלם הללו 5 .

מצבם של היהודים
כפי שהדת הנוצרית, היתה לאויבת ומצירה ליהודים יותר מאשר היו עובדי האלילים שלפניה, בדומה לכך עוצבה גם עמדת האיסלם. בתקופה הטרום-מוסלמית במחוזות המזרחיים, במיוחד ברחבי האמפריה הפרסית, היה מעמדם של היהודים טוב בדרך כלל. ארץ ישראל ירדה מגדולתה והמרכז הגדול של תורת ישראל עבר לפרס, ובעיקר לשטח בבל הקדומה. למרכז זה לא היתה שום מקבילה בעולם הנוצרי, שהרחיב את גבולו, וכלל את כל אירופה והמזרח התיכון. הכיבוש המוסלמי במחצית הראשונה של המאה השביעית וסיום השלטון הפרסי פגעו בישוב היהודי במחוזות אלו. הישוב היהודי בארץ ישראל נפגע קשה ביותר.

למרות כל גזרות הביזנטים ולמרות שארץ ישראל עברה מיד ליד, ולמרות שהאוכלוסיה היהודית הדלדלה במשך השנים, עדיין היה הישוב היהודי גדול ורב השפעה. הכיבוש המוסלמי הפך את ארץ ישראל מארץ נושבת לארץ הרוסה ומדברית, ולמעשה הוציא את היהודים מן הארץ. האמת היא, שהמוסלמים גרשו גם את הגויים מן הארץ. כלל אוכלוסיית הארץ נדלדלה ביותר. הכיבוש המוסלמי פגע גם בשרידי הקהילות היהודיות שבמצרים ובצפון אפריקה. כיבוש זה הטביע חותם על התקוה היהודית לחזור ארצה ולחדש את העצמאות היהודית בה. ההשלכה העיקרית מן ההצלחה של המוסלמים במלחמתם היתה הרחקת הציפיה המשיחית מן הלב, בגלל העוצמה האדירה של הדת החדשה וגרימת פיזור יתר של היהודים בעולם. יחד עם זאת, עצם עלייתו של כח חדש, מפתיע, שהכריע במהירות בזק את האמפריות הקדומות, נתפרשה לעיתים כנקמה באדום וסיכוי מסוים לקירוב ימות המשיח בדרך מפתיעה ופלאית.

אולם בשלב השני של הכיבוש המוסלמי - לאחר ההסתערות וההתבססות - מתחילה השתלבות וקליטה של תרבויות קדומות, במיוחד יסודות עירוניים, וגורמת לשיפור של מצב היהודים. לא כך היה מצבם של הנוצרים. הנוצרים ממשיכים להיות האויב הגדול ששוכן מעבר לים. מהמאה השביעית אלו הם שני האויבים הגדולים: הנצרות אל מול האיסלם. היהודים לא נחשבו לאויב, משום שהיו מיעוט קטן, מדולדל, ללא אחיזה גיאופוליטית בארץ כלשהיא. קהילות יהודיות גדולות נותרו, בדרך כלל, רק במקומות מחוץ לארץ ישראל, מפני ששם לא היתה ליהודים שום תביעה פוליטית. שני יתרונות עמדו ליהודים: הכשרון היהודי, והיותם מיעוט מבוטל ומדולדל. יתרונות אלו נוצלו על ידי השליטים המוסלמים שקרבו את היהודים כיועצים, עוזרים, רופאים, שרים וכו'. במקביל, היהודים המעטים שבאירופה נאבקים על עצם זכות קיומם. השליטים הברברים של הממלכות החדשות באירופה הנוצרית, מכבידים ידם על היהודים, משום שלא היה להם צורך בהם. היהודים מגורשים ממקום למקום, נגזרות עליהם גזרות שונות ומשונות, בעיקר שמד. קשה לאמוד, אך אלפים ואולי עשרות אלפים מתנצרים בכפיה. במצבים כאלה רוב היהודים מעדיפים לגלות למקום חדש, אפילו פחות מיושב ומסודר. המעטים, שמסיבה זו או אחרת לא הספיקו לברוח או לקנות את חירותם בשוחד, והתנגדו לשמד - הוצאו להורג. זהו מצב היהודים באירופה.

לא כן בממלכה המוסלמית החדשה. החל מן המאה השמינית, לאחר שהכיבוש העיקרי הושלם, החלה תקופת ניצול העושר האדיר שנפל לידיהם של הכובשים. התחילה להתפתח תרבות חדשה מוסלמית, דוברת ערבית, אבל לאו דווקא ערבית, ובמקרים רבים דווקא לא-ערבית (כך ביטאו העמים הכבושים, כמו הפרסים למשל, את התנגדותם הפנימית לשליטה הערבית בהם). כעת, ליהודים נוצר מקום בחברה הרב-לאומית החדשה. הישיבות הקדומות בארם נהריים מחדשות את לימודיהן. תפקידם של היהודים זוכה לטיפוח על ידי השלטונות המוסלמיים. עם התפתחות הפרשנות הדתית המוסלמית לדיניהם הושאלו דברים רבים מן היהדות. וכשמתחילה פרשנות תיאולוגית ופילוסופית, גם היהודים ממלאים בה תפקיד חשוב, חלקם יהודים שהתאסלמו וחלקם יהודים שנשארו ביהדותם. מה שלא עמד ליהודי אירופה באותו הזמן ועמד ליהודי בבל ופרס הוא המרכז התורני של תלמידי החכמים. אותם יהודים שהחזיקו מעמד באירופה הברברית, עשו זאת תוך קושי רוחני רב. לא ידוע לנו על רבנים ומנהיגים רוחניים דגולים באשכנז של אותה תקופה. הצורך לשרוד ולקיים מערכת חיים מינימאלית הביא להתיידדות יתרה עם הברברים הנוצרים, נישואי תערובת והתרופפות המסגרת היהודית.

היהודים ברחבי האמפריה המוסלמית היו בעלי מרכז תורני גדול וחשוב, ולכן נשארו ברובם יהודים. התרחבות האמפריה המוסלמית יצרה אפשרות להפצת חכמת התורה מן המרכז בבבל גם לצפון אפריקה. מיד צומחים מרכזים חשובים בפיום שבמצרים, בפס שבמרוקו. רב סעדיה גאון, שהוא יליד צפון אפריקה, הופך להיות גאון בארם נהריים. את היצירה הגדולה של קבוץ כל הלכות הגמרא כתב ר' יצחק אלפסי שבא מפס. המסגרת המדינית המוסלמית יוצרת תנאים נוחים לקיום המרכז היהודי, להתפשטות התורה ולחיזוק הקהילות היהודיות במקומות שלפני כן היה קשה לעשות זאת. זהו פרק זמן, שלמרות תהפוכותיו ולמרות היחס המפלה כלפי היהודים, היווה מרכיב חשוב בהתפשטות התורה. כמובן, צריך לזכור שהיחס המפלה כלפי היהודים היה מובנה בחוק המוסלמי. למרות שהשליטים המוסלמים ניצלו את היהודים עדיין היה מעמדם החוקי שונה ממעמדם של המוסלמים. האפליות באו לידי ביטוי הן בדברים סמליים והן בדברים משמעותיים. ליהודי אסור היה ללבוש בגד בצבעי האיסלם, כחול וירוק. אסור היה ליהודי לבנות בית גבוה יותר מביתו של מוסלמי. אסור היה לרכוב על סוס, מפני שזהו בעל-החיים שסימל את האצולה המוסלמית הערבית. היהודים סבלו מהגבלות שונות, אך לא היו אלה קשיים נוראיים. הגבלות אלו פגעו יותר בתדמית היהודים. אמנם, היו גם תקופות קשות יותר, כאשר האיסלם נכפה בכח, במיוחד בעת החלפת השושלות. המושלים החדשים רצו להראות שהם ממשיכים את תפקיד המושל המוסלמי, שפירושו לאסלם את כל הלא-מוסלמים. היו גם גלים כאלה, אך באופן עקרוני התרבות היהודית באמפריה המוסלמית המשיכה להתפתח ולפרוח, הוקמו מרכזי תורה חדשים, דבר שהגיע רק לאחר זמן רב אל אירופה הנוצרית.

השפעת היהדות על האיסלם
מעמדם של היהודים בתהליך ההתיישבות של המוסלמים היה חשוב בכמה וכמה תחומים:
דת האיסלם צריכה היתה להפוך לחוק ששופטים על פיו, לדת שיוצרת השראה לתרבות כתובה, למנהגים ולמעמדות. ההשפעה היהודית על התהליך הזה היתה רבה מאד. ראשית כל, עצם העובדה שברחבי האמפריה המוסלמית נמצא רוב העם היהודי ומרכזי החכמה התורנית שלו, גרמה לכך שהמוסלמים למדו, ולו באופן עקיף, משיטת המשפט היהודית, שכללה את פרשנות המקרא על פי מסורת, מנהגים ושיטות לוגיות בלמדנות ההלכתית. מעבר לכך, היתה גם השפעה ישירה על ידי יהודים שהתאסלמו. אמנם, הכפיה להתאסלם היתה רק לפרקים ולא לאורך כל התקופה, אך תמיד הורגש לחץ מסויים להתאסלם. המשפט המוסלמי התמודד עם מציאותם של הלא-מוסלמים על ידי הגדרת מעמדם הכלכלי והחברתי. ליהודים ולנוצרים היה מעמד עדיף על פני עובדי האלילים, מפני שסוף סוף גם הם מונותיאיסטים. היהודים הועדפו אף על הנוצרים, מכיוון שהנוצרים תמיד נחשדו בתמיכה באויב הפוליטי והצבאי, ואילו היהודים לא היוו גורם פוליטי או צבאי כזה. ואכן, קיומם של יהודים שהתאסלמו מוזכר בספרי ההיסטוריונים המוסלמים, ומהם היו ממניחי היסוד לשיטת המשפט המוסלמי הסוני.

השפעת היהודים היתה ניכרת לא רק ברובד המשפטי והדתי אלא גם ברובד הכלכלי. האוכלוסיה היהודית היתה בעלת סגולות מועילות מאד לשלטון המוסלמי בעיקר בשלב ההתבססות. היהודים הכירו היטב את כל שיטות עיבוד הקרקע, שיטות המיסוי ושיטות המסחר שנהגו בתרבויות שקדמו למוסלמים. הידע הרב הזה נשמר בידי אוכלוסיה בעלת אחוז גבוה מאד של אנשים משכילים, יודעי קרוא וכתוב, חשבון וכדו', והוא נוצל על ידי המוסלמים. היהודים היוו אוכלוסיה, שמצד אחד לא היוותה איום על השלטון, ומצד שני היו באמתחתה כל הסגולות הדרושות לשלטון כדי לבסס את עצמו וכדי לצבור כסף רב יותר בצורה מסודרת. האוכלוסיה היהודית היתה מפוזרת ברחבי האמפריה, ובזכות הקשרים הבין-קהילתיים יכלה לבסס רשת מסחרית עניפה ורבת-ערך. בזכות הניידות מקהילה לקהילה הכירה האוכלוסיה היהודית מספר רב של שפות. למשל, בכתבי הגאונים יש עדיין שימוש נרחב בשפה הארמית, שהשתמשו בה לפני הכיבוש המוסלמי, וגם שימוש נרחב מאד בשפה הערבית.

היוזמה של השליטים החדשים היתה לקבוע מרכזי שלטון. שושלת בית אומיה, השושלת הראשונה, קבעה את מקומה בעיר דמשק, אך השושלת שהחליפה אותה, שושלת בית עבאס, קבעה את מקומה בעיר חדשה, סמוכה לבבל הקדומה, בבגדד, שנבנתה על ידי הערבים. במקביל, סמוך לישוב קדום יותר במצרים נבנית עיר חדשה, היא קהיר. השלטון החדש מבסס את השליטה במקומות חדשים. יוזמה זו חייבה שימוש במומחים, והיהודים היו האוכלוסיה הנוחה ביותר, והמתאימה ביותר למשימה. דווקא משום שהם לא היו אוכלוסיה מקומית, דווקא משום שלא היו להם תביעות פוליטיות, ולא מרדו בדרך כלל - זכו למעמד זה. החולשה היתה ליתרון גדול שאפשר התפתחות ותפיסת מקום נכבד במוסדות השלטון המוסלמי.

בד בבד עם התבססות השלטון המוסלמי, האמפריה מתפלגת. הזכרנו את הפילוג המשמעותי ביותר בין הסונים לשיעים. זהו פילוג דתי שלבש גם צורות פוליטיות. לאט לאט התפלג העולם המוסלמי לכמה מדינות: שארית שושלת בית אומיה שלטו בספרד, כי הם אלו שכבשו אותה. ולאחר שבית עבאס העמידו שליטים במרכז המעצמה - בגדד - צאצאי בית אומיה בספרד היוו מוקד לתחרות ויריבות במשך מאות שנים. לאחר מכן קמה שושלת נוספת במצרים, שושלת הפטימידים. בכל מדינה ומדינה הזדקק השליט לעזרת המומחים, שבאו בעיקר מקרב היהודים. היהודים היו היחידים שקיימו מערכת יחסים סבירה עם אחיהם היהודים שמעבר לגבול, ויכלו לייבא ולייצא ידע וסחורות. בגלל ניידותם החלו היהודים לשמש כשגרירים מטעם השליטים. מאוחר יותר תופעה זו תהיה נפוצה גם בין השליטים הנוצרים של אירופה אל השליטים המוסלמים שבמזרח. ואף אם היהודי לא כיהן בתפקיד הרישמי של "שגריר", אלא היה "רק" מתורגמן, בהיותו היחיד שידע היטב את שתי השפות, תפקידו זה העניק לו יחודיות וחשיבות עיקרית בכל מגע ומסע דיפלומטי. מהר מאד אנו מוצאים יהודים המשמשים כשרי אוצר ואפילו כשרי צבא.

ישנו רובד נוסף מעבר לרובד הדתי-משפטי ומעבר לרובד הכלכלי-חברתי והוא הרובד התרבותי הכולל. ההשפעה היהודית על עיצוב הפילוסופיה בארצות האיסלם היתה השפעה מכרעת. היהודים היו אלה שהכירו לעומק את מסורת העולם ההלניסטי. הם ידעו את השפה היוונית ואת השפה הרומית. הם יכלו ללמד את הערבים ולהביא אליהם את אוצרות העולם העתיק, ולכן הפכו למורים חשובים ביותר. התהליך הזה חוזר על עצמו קצת יותר מאוחר גם בארצות אירופה הנוצריות. היהודים הם אלה שמלמדים את אוצרות התרבות ההלניסטית-רומית את השבטים הברברים, שהיו רחוקים מאד מן המורשת הזו. היהודים הם המתרגמים והמלמדים במזרח המוסלמי וגם במערב הנוצרי. אם כן אנו רואים שיש קשר הדוק מאד בין היהודים לבין התפתחות הפילוסופיה הדתית במחנה המוסלמי.


^ 1. לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, בשנת 639, הוקם מבנה קטן מעץ על הר הבית, תוך הריסת המבנים הביזנטיים שהיו שם קודם לכן. את מבנה הקבע בנה הח'ליף עומר משושלת אומיה, בתור מעשה בעל ערך פוליטי כנגד שליטי מכה שהתנגדו לשושלת אומיה, שהעבירו את מרכז הממלכה המוסלמית ממכה לדמשק. כלומר, כבר מראשית המאה השמינית, הזמן בו הקומו מבני הקבע, כיפת הסלע ואל אקצא, בשטח הר הבית, הדבר נעשה לא מסיבות דתיות טהורות, ולא על פי מסורת קדומה על קדושת הר הבית, אלא תוך ניצול פוליטי של מסורות יהודיות ונוצריות לצורך חיזוק השושלת השולטת וכמשקל נגד למכה ולשליטיה. גם היום ירושלים חשובה למוסלמים מסיבות פוליטיות ולא משום סיבה אחרת. מבחינת ההלכה המוסלמית המסגד בירושלים דומה בקדושתו לכל מסגד אחר ברחבי העולם ולא יותר. אמנם, יש מסורות מוסלמיות מאוחרות המקשרות את מוחמד להר הבית, אך אין זה מעניק קדושה יתרה למקום.
2. עד שבתחילת המאה העשרים הוחלף הכתב הערבי בתורכיה לכתב לטיני, עקב רפורמה גדולה שהתחוללה שם בניסיון להדגיש את השתייכותה של תורכיה לעולם האירופי ולא לעולם המוסלמי.
3. הנצרות התפשטה גם לתוך האמפריה הפרסית, אך לא זכתה שם למעמד של דת מדינה.
4.
5. יש הרואים את המלחמה בין אירן לעירק כהמשך האיבה בין הסונים (השולטים בעירק) לבין השיעים שבאירן. ואכן, זהו המצב העובדתי, אך כפי הנראה אין זה המניע העיקרי למלחמה. גם חומייני וגם סדאם לא פירשו את המלחמה כמלחמה בין הסונים לשיעים. שנים רבות נתן סאדם לחומייני מחסה לאחר שברח מאירן בקרב האוכלוסיה השיעית המתגוררת בעירק בסמוך לגבול הפרסי. כידוע, אנשים אוהבים לנטור דווקא על מעשים טובים. סאדם גרש אותו מעירק, אך לא עשה לו שום דבר רע. סאדם לא השכיל לחשוב שאיש-דת מוסלמי נרדף יכול לעשות לו צרות כל כך גדולות. על כן נתן לו אפשרות לצאת לאירופה. בפריז המשכילה, המתקדמת וההומאנית נתנו מחסה לחומייני וכנופייתו במשך שנים רבות, מפני שהוא היה פליט של השלטון האירני. כמובן, שחומייני גמל אחר כך לצרפתים באותו אופן בו גמל לסאדם. (אמנם לצרפת אין כמובן גבול משותף עם אירן ועל כן אי אפשר היה לתבוע תביעה טריטוריאלית מצרפת…)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il