ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגוף והרוח בשתי תפישות העולם ;">

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה ישראל ויוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

הגוף והרוח בשתי תפישות העולם

כרך א' שיעור כ"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה הכ"מ

הגוף והרוח בשתי תפישות העולם
בשיעורים הקודמים דיברנו על הבחנות שונות בין התרבות היהודית לתרבות ההלניסטית. אפשר לומר שמוקד ההבדל הוא ביחס של כל תרבות אל הסוגיה המורכבת של הגוף והרוח. נוהגים לומר, במידה לא מבוטלת של צדק, שהתרבות ההלניסטית-רומית ייצגה את התפישה הגופנית החומרית, ואילו התרבות היהודית מייצגת את התפישה הרוחנית. אבל אמירה זו איננה מספיקה מפני שמיד עולה השאלה - הרי ישנה פילוסופיה יוונית ידועה? האם האמנות היוונית והרומאית היו רק ענין של גופניות וחומריות? ומאידך גיסא, הגוף והחומר בתחום התרבות היהודית תופש מקום חשוב מאוד.

אין ביהדות זלזול בחומר או בגוף. אין נטייה לפרישות קיצונית, התנזרות מהחיים, ממשפחה, מאכילה, מבריאות הגוף ומתענוגות הגוף, כפי שאנו מכירים אצל הנצרות והבודהיזם, שם כל המסגף עצמו יותר הרי זה משובח. אדרבה, היו שהאשימו את היהדות בחומריות יתר. וחומריות פירושה למשל, התפישה הכלכלית היהודית. מבין מצוות התורה השונות, הן החיוביות והן האיסוריות, עוסקות רבות מהן בשאלת חלוקת רכוש בין שותפים או בין בני זוג כשיש צורך בכך, בירושה של אבות ובנים, אחים ואחיות, במריבות ודיני דינים לאנשים שפגעו ברכוש האחרים. אדם רוחני יכול היה לומר 'מה אכפת לי מחומריות זו, ומהמידה המדוקדקת של כל פרוטה'. אדם רוחני לכאורה אינו שייך לכסף, לרכוש ולשטח. ולכן היתה ביקורת מובהקת של הנצרות על היהדות בטענה שהיא דת חומרית מדי. כך שהחלוקה בין הגוף לרוח אינה כה פשוטה.

הטבע כמקור ההשראה
סוגיה נוספת ומורכבת יותר מן החלוקה הפשטנית של גוף בצד האחד ורוח בצד השני, היא עצם מערכת היחסים שבין החומר והרוח. שני דברים אלו הם מציאות אחת, והשאלה הגדולה היא: האם אנחנו יוצרים בתחום הרוח מתוך תבניות חשיבה של תפישה חומרית, או שאנחנו יוצרים בתחום החומר מתוך תבניות חשיבה של תפישה רוחנית? נתייחס לשלושה ענפים מרכזיים בפעילות האנושית: מדע, אומנות ומוסר.

מדע הטבע עוסק כולו בחומר , בחומר הדומם ובחומר האורגני החי, כגון צמחים ובעלי חיים. במילים אחרות: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה. כל הבחינות השונות של החומר הן ענין למדעי הטבע. לעומת זאת, המדע כשלעצמו הוא חשיבה טהורה של עיסוק בנוסחאות וחוקים. אם כן, האם המדע הוא ענין רוחני או חומרי? זו השאלה שצריכה לענין אותנו. שהרי מוקד העיון הוא בחומר כתופעה, על כל ריבוי פניה של התופעה הזו: חומר כמינראל, נוזל, גז וכן כל סוגי התרכובות והצורות השונות של החומר.

ולא רק המדע, אלא גם האמנות . מאין נלמד את מושג היופי? אנו לומדים אותו מהחומר שבטבע. מזריחת החמה, מסידור העלים על העץ, מהסימטריה שיש בטבע, מהיופי שבסידור האטום או סידור המולקולה. הגוף האוירונאוטי של הדולפין הוא מושג של יופי, של גמישות, של דינאמיות ושל כושר תנועה. כל זה יוצר מושג של יופי. גם בכתיבת נוסחה מתמטית-מדעית מאוזנת וקצרה יש צד של יופי ואלגנטיות, כעין אותה הצורה הסימטרית הנאה הנתפשת בחושים. ידוע שאדם יכול לשבת ולהסתכל באש המתלקחת מפני שהיא מאוד דינאמית ומתחלפת בגווניה, ואם כן גם היא מושג של יופי. כל זה נלמד מהחומר שבטבע.

וכך לגבי המוסר: האם ניתן ללמוד את המוסר מן הטבע? האדם שואל את עצמו, האם היחס בין החלש והחזק הוא מוסרי או איננו מוסרי? אריה הטורף איילה או צבי - האם הדבר מוסרי או לא? בעלי חיים האוכלים צמחים יפהפיים - מוסרי או לא? כלומר, גם שאלות המוסר יכולות להעמיד במוקד העיון את הטבע ואת ההתנהגות החומרית. ואכן, נעשה נסיון לפתור את שאלות המוסר על ידי הסתכלות בלתי אמצעית בטבע עצמו, מהמתרחש בשדה וביער, מבעלי חיים גדולים הדומים לאדם מבחינה ביולוגית ואפילו מבעלי חיים קטנים מאוד, מעולם החרקים, ואולי אפילו מעולם המיקרובים החד תאיים. בימים קדומים ובימינו נעשה נסיון לגבש תורת מוסר שנובעת מן הטבע, המשבחת ומהללת את החזק והטורף, ומצדיקה את יחסי טורף ונטרף גם בחברה האנושית, כגון מה שנקרא "הדרוויניזם החברתי". לעומת זאת נעשה נסיון ללמוד את הצד המוסרי מן היופי, מן ההרמוניה ומאותו איזון פנימי שקיים בטבע, כדוגמת האסכולה ה'סטואית' ביוון וברומי, וכן המשכילים שלפני כשלוש מאות שנה באירופה המערבית.

נמצא אם כן, שלחומר צדדים מרובים מאוד הנוגעים לעולם הרוח. הרוח, התבונה, המוסר והאמנות יכולים להתפש בחומר, למצוא בו את מבוקשם ולפתח את עצמם על ידי תבניות החשיבה השקועות בחומר. מעין זה אנו מוצאים בתרבות ההלניסטית. טבע העולם העסיק את התרבות ההלניסטית ועמד במרכזה. כמובן, גם התרבות ההלניסטית היא רבת פנים, וגם בה יש זרמים שונים ודעות שונות, אבל התשתית הכוללת והמשותפת לכל הדעות, גם אלה המנוגדות בעניינים שונים, היא הטבע החומרי של העולם ושל האדם. לכן התרבות ההלניסטית היא יסוד חשוב בתרבות האירופית החדשה והמודרנית. במידה רבה ירשנו את התפישה המדעית והאומנותית מן התרבות ההלניסטית, עם שינויים שמתחייבים כמובן מהזמן שעבר מאז ועד היום.

עד היום קיים הנסיון למצוא בטבע את המבוע והפתרון לכל השאלות ולכל המצוקות ששואל האדם את עצמו, ולבנות את הרוח על ידי חשיפת המבנה הבסיסי של הטבע, אם בצד המדעי, אם בצד האסתטי-אומנותי ואם בצד המוסרי. על כן אנו מוצאים בתרבות היוונית-הלניסטית-רומית את השאלה הבסיסית, האם הדבר הוא טבעי או בלתי טבעי? גם אנחנו ירשנו סגנון התבטאות זה. אפילו בשיחות אנשים ללא קשר לפילוסופיה גבוהה, אחד הטיעונים שאדם עשוי לטעון בקשר להבעת דעה כזו או אחרת הוא ש'זה לא טבעי', אחר יאמר 'זה טבעי, זה חשוב, זה מתאים'. טבעי - פירושו של דבר, האם תופעה מסויימת נמצאה כתואמת את ההתנהגות הכוללת של עולם החומר שנקרא הטבע, ואם כן - התופעה היא לגיטימית, חוקית וקבילה, ואם היא איננה מתאימה להתנהגות הכוללת בטבע - אז זו סטיה, שגיאה, וזו התנהגות הפוגעת בטבע. מכאן שאפשר לבנות תפישות עמוקות, מרהיבות וגאוניות מבחינת המאמץ התבוני וכושר הרגישות הנפשית והאומנותית על בסיס החומר. הטבע יכול להיות הבסיס היחיד להבנת האדם את קיומו, הווייתו ושאיפותיו.

התורה כמקור ראשון
לעומת זאת עומדת היהדות, שכל כולה מתייחסת אל הטבע, אבל היא נוסדה מתוך מציאות שמחוץ לטבע. מעמד הר סיני, כלומר ההתגלות האלוקית לאדם, הוא מעמד שמסכם את ההתנסויות הדומות של האבות ושל נח, שם ועבר והאדם הראשון. מעמד הר סיני מסכם וחוזר על ההתנסויות הקודמות בעוצמה ציבורית מוחלטת, ויוצר נקודת כובד שונה מן ההתגלויות הקודמות. אכן האדם חי בטבע, בתוך העולם החומרי. כשם שהוא חי בגופו, שהרי גם גופו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו. כדי לבסס תפישה שונה מזאת, קרה האירוע הייחודי ביותר בהיסטוריה האנושית - וזו ההתגלות האלוקית בהר סיני. מוקד האמירה לא היה מתוך הטבע, אלא מחוצה לו. מאז, במוקד התרבות היהודית עומדת התורה, שהיא ההתגלות האלוקית במילים ובתכנים, המקיפים את כל הוויית האדם וקיומו, בין אם הקיום הוא של יחיד או של ציבור, של מוריש או יורש, הגבר והאישה, המשפחה, האדון או העבד, בעל הרכוש וזה שנזקק לבעל הרכוש וכו'. כל המצבים השונים. הריבוי העצום של המצוות ופרטי המצוות, ופרטי הפרטים של המצוות שיש בתורה, מקביל לריבוי העצום הקיים בטבע בפועל. מקביל לו - ויוצר את הקוטב השני. על כן הפעולה היא בטבע, הפעולה היא על הטבע, אבל לא מתוך הטבע נובעת הסמכות המוחלטת, כי אם מעליו.

יתכן שלאכול בעל חיים מסויים זה טבעי, כי האדם כיצור ביולוגי שייך לטורפים המגוונים, כלומר לאלו שיכולים להיות ניזונים גם מן הצומח וגם מן החי. ומבחינה זו אין הבדל בין עוף כזה לעוף אחר, בין בעל חיים זה או אחר, דג מסוג מסויים או בעל חיים ימי אחר. מבחינה טבעית - טבעי לו לאדם לאכול את כל החי על פני האדמה. והנה באה התורה ועושה חלוקה "בלתי-טבעית" מבחינה זו, ואומרת שאת העוף הזה תאכל ואת ההוא לא, את הדג הזה מותר לאכול ואילו את הדג ההוא לא, את בעל החיים הזה מותר ואת האחר אסור. השאלה האם דבר זה טבעי או בלתי טבעי - אינה רלוונטית, מכיוון שהתורה קבעה מה מותר ומה אסור, ולא הטבע! אין צורך ללכת למעבדה ולבדוק האם אסרה התורה מאכלים מסויימים מפני ריכוז השומן הגבוה שבהם או מפני רמת הכולסטרול הגבוהה שבהם. אין זה הדבר שקובע. על ידי חקירה כזו מנסה האדם להחזיר מהדלת האחורית את ציווי הקב"ה לענין הטבע, ולומר שבעצם יש פה משהו טבעי.

התורה איננה רק מקור נוסף על הטבע, וניתן לשקול בין זה לזה, אלא גם מקור מועדף על הטבע. מדוע המקור הזה עדיף מן הטבע? מכיוון שהתורה לא רואה את הטבע כמכלול הרמוני מוגמר, עשוי ומושלם. הקב"ה, הא-ל היוצר את הטבע ואת האדם ונותן התורה, רואה את האדם ואת העולם בתהליך של השתלמות ולא כמשהו מושלם ומוגמר. גם הטבע צריך להשתפר. יש בטבע עצמו, ללא קשר לאדם, הרבה מאוד בעיות שונות של בזבוז, השחתה לריק, יש בו הרבה פעולות בלתי סבירות, אכזריות. אמנם לא נוכל להעניש את האריה על אכזריותו, אך אי אפשר לומר שאין זה אכזרי לטרוף.

יש הבדל בין האחריות המוסרית למעשה, לבין המשקל המוסרי של המעשה עצמו. את האחריות לא נדרוש מן הטורף, אלא אם כן הוא בעל בחירה חופשית, תבונה, יכולת שיפוט ויכולת איפוק, וניתנת לו דרך אלטרנטיבית לקיום. אם התנאים הללו אינם קיימים לא נדרוש ממנו אחריות מוסרית, אבל איננו יכולים להתעלם מן הפגם המוסרי. על פי זה אפשר להבין את משמעות נבואת ישעיהו על תיקון העולם והטבע "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" 1 .

מה פירושו של פגם מוסרי? מאין למדנו שיש כאן פגם מוסרי? הרי על פי התפישה דלעיל גם את המוסר אפשר ללמוד מן הטבע, וכי יש לנו מקור אחר? דבר זה אנחנו לומדים מן העיקרון האלטרנטיבי לטבע, מכך שהיחס שלנו אל הקב"ה אינו כיחס האדם לבורא העולם הנובע מתוך "עולם/טבע" בלבד, אלא מתוך יחס אליו כנותן התורה, שהיא מסמך שלא נבע מן הטבע. כל שיטה פילוסופית היא מסמך הנובע מן הטבע, מהאדם החושב, ההוגה, המתמודד עם בעיותיו, ספקותיו ושאלותיו ומעלה פתרונות כאלה ואחרים. אך כל זה עדיין מסמך שנובע מן הטבע, מטבעו של האדם וממילא מטבעו של עולם, כי האדם מחובר בכל נימיו אל הטבע העולמי ובתוכו הוא מנסה למצוא את המקור לסיפוק צרכיו הגופניים וסקרנותו הרוחנית-תרבותית. התורה לעומת זאת, איננה נובעת מן הטבע אף שכל עניינה לחול על הטבע, לדבר אל בני האדם ולגאול אותם. התורה קובעת את החזון, את המטרה שאליה האדם והטבע עדיין לא הגיעו אבל צריכים לשאוף להגיע. והטבע יגיע לכך תוך מאבק פנימי לא קל, מאבק מוסרי שכולל בתוכו ריסון רב, התגברות על מכשולים וגם יצירה וחידוש.

כלומר, הטבע צריך להיות מעוצב על פי תבנית הרוח המוחלטת, שהיא התורה כדבר אלוקים. בתחילת בריאתו של האדם הועמד בפניו הציווי "לעבדה ולשמרה" 2 . יש לשמור על הטבע, במובן זה שלא יהיה גרוע יותר, שלא יתדרדר יותר. ויש גם "לעבדה" - העיבוד, השיפור, העשיה, היצירה בטבע, לא רק הלימוד ממנו וחיקויו. יש הרבה דברים נפלאים בטבע שהלב רוצה לחקות אותם, אך קשה מאוד לחקותם. קשה מאוד לחקות תכונות נפלאות כל כך של בעלי חיים. אף על פי כן אסור שהטבע יסנוור אותנו, כי התורה היא שקובעת מטרה וחזון, ולא הטבע.

דרך ארץ קדמה לתורה
שאלה: ישנם מאמרים תורניים רבים שמדברים על ההתייחסות לטבע. כמו "למה לי קרא - סברא הוא" 3 , כלומר, למה אני צריך פסוק הרי אני יודע דבר זה גם בלי פסוק, התורה אינה צריכה לומר לי רעיון זה, מפני שהוא נובע מהתפישה הטבעית. או למשל "דיברה תורה כלשון בני אדם" 4 , ודרך ארץ קדמה לתורה 5 , כלומר יש איזשהו יחס לטבע כבסיס.

תשובה: זהו הדבר הנוסף שיש ביהדות. את הרעיון של היהדות כאלטרנטיבה לתפישה הטבעית ההלניסטית הרומית אימצה לעצמה הנצרות, אך באופן קיצוני ביותר. היא הבינה את הציווי האלוקי לא כמוקד נוסף לטבע, אלא כניגוד מוחלט לטבע, כמלחמה בטבע, מלחמה שבה צריך להכריע: או הרוח או החומר. זאת איננה התפישה היהודית. וודאי שיש חלקים מסויימים בהם צריך ריסון ואי היגררות אחרי הטבע. אבל יחד עם זאת ראיית הטבע היא ראייה חיובית, כבסיס הווייתי שיש לשפרו ולתקנו. "דרך ארץ קדמה לתורה" זו התייחסות מסויימת לתפישה הטבעית הקודמת עליה דיברנו.

דרך ארץ קדמה לתורה במובן הזה שאין אדם יכול להתנכר לטבעו, כי על ידי ההתנכרות לטבע הוא גם לא יבין מה שכתוב בתורה. התורה ניתנה כחזון, כקביעה מוסרית רוחנית, אבל ביחס ישיר ובקשר מתמיד אל הטבע. כל הנטיות, השאלות והספקות, כל מה שיוצר את התפישה הפילוסופית, המדעית והאומנותית צריך להישמר ולהתקיים - אבל לא כבסיס קובע אלא כבסיס להתמודדות, לבירור ולתיקון. יש כאלו המבינים את "דרך ארץ קדמה לתורה" כאילו שיש "דרך ארץ", שיש איזה מכלול של התנהגויות ומעשים שהוא ברור ומוחלט, ומעבר לכך יש איסור או היתר של התורה. זוהי כמובן טעות. משום שאם נבדוק את הדרך ארץ של התקופה המצרית, או של התקופה הפרסית או ההלניסטית עצמה, נמצא שהתורה בשום פנים ואופן אינה מסכימה עם הדרך ארץ הזו כמכלול. אם כן, מה פירוש "דרך ארץ קדמה לתורה"? נראה שהכוונה היא שכל דבר אנושי, כל תכונה אנושית, כל התפעלות מכל סוג של קיום והוויה, כל אלו צריכים להיות נלקחים בחשבון כאשר אנחנו באים לברר את עמדת התורה. אנחנו צריכים להבין את ההוויה הקודמת שלנו, הטבעית, כדי לדעת מה לתקן ומה לשפר, וכדי לקבוע מה מקומנו בציר הזה מן הנחות ביותר ועד הנעלה ביותר. זוהי ה"דרך ארץ". הנסיון להתנכר ולהתעלם מן הטבע מוביל בדרך כלל לכישלון מעשי וגם לכישלון בהבנת דברי התורה שאותם התכוונו לקיים.

יש גם טבע מוסרי של מצפון, למרות שהוא קשה מאוד לבירור. נשאל את עצמנו מה זה מצפון? זו תחושה פנימית, נטייה. ישנם אנשים החושבים שצריך להתעלם ממצפונם, כי נדמה להם שהתורה מתעלמת ממנו, ומצווה אותם משהו הנוגד אותו. הם נקלעים לבעיה קשה מאוד. אין ספק שכאן בא הצד השני והוא ההיעזרות בטבע, בטבע הנפש ובטבע העולם כדי לקרוא נכון את דברי התורה ולהבינם היטב.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il