בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תשעה באב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

שיחה לימי בין המצרים

מסרים ורעיונות במגילת איכה

א. פתיחה ב. צדקותו ומותו של יאשיהו ב. יהויקים וצדקיהו ג. מהו הקו המחבר? ד. ישבה בדד ה. 'שתם תפילתי' או 'טוב ה' לקוויו'? ו. סיום המגילה - מדוע 'לקלקל' את הנחמה? ז. המפתח לצאת מהמיצר - אייכה?

undefined

הרב מאיר גולדויכט

11 דק' קריאה 52 דק' האזנה
פתיחה
במגילת איכה, בשונה משאר המגילות, קשה לראות רצף אחד של דבר ה'. יש בה חמישה פרקים, שכמעט כל אחד מהם בנוי באופן אחר. פרקים א', ב' וד' בנויים לפי סדר א"ב, ובכל אחד מהם עשרים ושנים פסוקים, פסוק לכל אות. גם הפרק השלישי בנוי לפי א"ב, אבל כל אות מופיעה בו שלש פעמים 1 . הפרק החמישי כלל אינו בנוי לפי א"ב, אבל גם בו יש עשרים ושנים פסוקים, כמנין האותיות. ההבדלים החיצוניים שבין הפרקים מביאים אותנו למחשבה - ומיד נראה שכך אומרים גם חז"ל - שהמגילה לא נכתבה בפרק זמן אחד. כך ניתן לראות במפורש גם בפסוקי המגילה עצמם.

צדקותו ומותו של יאשיהו
אחד ממלכי יהודה היה יאשיהו, עליו נאמר "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" 2 . בימיו שולטת אשור בעולם, בבל יוצאת כנגדה למלחמה שלא נראית בעלת סיכוי, אבל בסופו של דבר היא מנצחת. מיד לאחר הניצחון מתכנן מלך בבל לרדת לארץ ישראל ודרכה לכבוש את מצרים ואחר כך את כל העולם. כתגובה, מחליט מלך מצרים להקים קואליציה עם מלך אשור, וביחד להילחם נגד מלך בבל. אולם, כדי שמלך מצרים יוכל להילחם נגד מלך בבל שבצפון יחד עם מלך אשור, הוא חייב לעבור דרך ארץ ישראל, ולכן הוא פונה ליאשיהו מלך יהודה ומבקש ממנו שיתן לו לעבור. יאשיהו אינו מקבל את הבקשה, הוא רואה בה טריק של מלך מצרים להיכנס לארץ ולהילחם נגדו. וכך מתאר זאת הכתוב 3 :
אַחֲרֵי כָל זאת אֲשֶׁר הֵכִין יאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יאשִׁיָּהוּ: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: וְלֹא הֵסֵב יאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֶם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: וַיּרוּ הַיּרִים לַמֶּלֶךְ יאשִׁיָּהוּ וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאד: וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם מִתְאַבְּלִים עַל-יאשִׁיָּהוּ: וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יאשִׁיָּהוּ וַיּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת:

הקינה שאותה מקונן ירמיהו על מלכותו ומותו של יאשיהו היא פרק ד' במגילת איכה, וכשנעיין בו נראה שהוא עוסק בשאלה 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', שהרי לא היה מלך צדיק כיאשיהו ולמרות זאת קרה לו מה שקרה, וחז"ל אף אומרים "שעשו כל גופו ככברה" 4 . ומדוע באמת מת יאשיהו? ממשיכים חז"ל ללמד אותנו יסוד גדול מאוד בהשקפת היהדות:
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מפני מה נענש יאשיהו? מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. מאי דריש? וחרב לא תעבור בארצכם, מאי חרב? אילימא חרב שאינה של שלום - והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו של שלום. והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה.

כשמקבלים החלטות שנוגעות לכלל - והרבה פעמים גם לפרט - כדאי להתייעץ עם הנביאים. אולם יאשיהו לא פנה לירמיהו, כי הוא דרש מן הפסוקים שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארץ. יאשיהו היה ירא שמים גדול, ואמר - אני עושה את רצון ה' בצורה המקסימלית. מצד אחד הוא צדק, מצד שני הוא לא ידע שהכוונה בפסוק אינה רק על המלך אלא על כל העם, והעם אינו נמצא במדרגתו של יאשיהו.

הגמרא ממשיכה לתאר את רגעי חייו האחרונים של יאשיהו:
כי הוה ניחא נפשיה חזר ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן, אמר שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה, גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה, אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. פתח עליה ההיא שעתא רוח אפינו משיח ה'.

זהו יאשיהו הצדיק, ועליו קונן ירמיהו את הקינה שבפרק ד' של מגילת איכה.

יהויקים וצדקיהו
אחרי יאשיהו מלך יהויקים בנו, שעליו נאמר "ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבותיו" 5 . ה' מצווה את ירמיהו לכתוב מגילת ספר המיועדת לבית יהודה ולמלך יהויקים, כמו שמסופר בספר ירמיהו 6 :
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם: וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וַיִּכְתּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר:

ובהמשך הפרק:
וַיּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפה אַתֶּם: וַיָּבוֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה': וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמר:

המלך שורף את המגילה, ואז אומר ה' לירמיהו שיקח מגילה אחרת ויכתוב עליה את כל הדברים האלה "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה". ומבאר רש"י "דברים רבים כהמה - מתחלה היו שלש אלפא ביתין: איכה ישבה, איכה יעיב, איכה יועם. והוסיף עליה אני הגבר, שכל אות משולשת בה".
למדנו שפרק ג' במגילת איכה נכתב על תקופת יהויקים בנו של יאשיהו המלך.

אחרי יהויקים מלך בנו, המלך האחרון של מלכי יהודה - צדקיהו. זהו הפרק האחרון במגילה, שכבר אין בו סדר א"ב. הכל מבולבל, בדיוק כמו שהיה המצב בתקופת החורבן.

מהו הקו המחבר?
תקופת מלכותם של יהויקים ושל צדקיהו עד החורבן היתה כל אחת 11 שנים, ובנוסף לכך פרק שלם עוסק ביאשיהו, ומכאן שהמגילה נכתבה במשך 22 שנים לפחות, וקרוב לודאי שהרבה יותר.

השאלה שנעסוק בה היא - מהו הקו המחבר המחבר את כל המלכויות שעליהן ניבא ירמיהו - מלכות יאשיהו, יהויקים וצדקיהו?

ישבה בדד
הפרק הראשון פותח בפסוקים הבאים:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים:

בקריאת הפרק כולו, ניתן להבחין בביטוי אשר חוזר על עצמו חמש פעמים: "אֵין לָהּ מְנַחֵם".
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים: טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה ה' אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי ירְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל איְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמנִי: ירושלים מרגישה בזמן החורבן נבגדת על ידי כל העמים. לא די בכך שהיא סובלת מהחורבן, אלא אף אחד לא בא לנחם אותה, ולהיפך - היא מרגישה מנודה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם:

ובהמשך:
זָכְרָה יְרוּשָׁלַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כּל מַחֲמֻדֶּיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ :

בפסוקים אלו מתוארות שלש רמות של ריחוק: אין מנחם, לנידה היתה, שחקו על משבתה. מצב זה מזכיר לנו מצב דומה שהיה בימי איוב 7 . איוב היה עשיר גדול, כולם באו אליו ורצו בקרבתו, עד שהשטן ביקש לנסותו בניסיון מאוד קשה, שבא מכה אחר מכה: האתונות והנערים, הצאן, הגמלים והבנים. אולם איוב אינו נשבר: "ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את רשא ויפול ארצה וישתחו, ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך: בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים".

מה כן מביא את איוב לרגעים הקשים? מגלה זאת איוב עצמו 8 :
אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְידְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי: חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי: גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם: לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ: רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנּתִי לִבְנֵי בִטְנִי: גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי: תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי:

כל החברים נעלמים, אפילו גרי ביתו עבדיו ואף אשתו. "גם עוילים מאסו בי" - גם אלו שגרים ברחוב עוברים לצד השני כשהם רואים אותו, "וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה" 9 .

לא הצרות שוברות את איוב, אלא העובדה שהוא מוצא את עצמו לבד. באחד מפירושיו כותב רש"י שאוהבי העשיר רבים הם, אבל למעשה הם לא אוהבים את העשיר, אלא את הכסף... ולכן כשאין כסף, אין כלום. בליל הסדר אנחנו אוכלים לחם עוני, כי אדם עני הוא באמת בן חורין. אין לו חשבונות לכלום. כדי להרגיש חירות בליל החירות - צריך לחם עוני.

זה מה שקרה לאיוב, וזה מה שקרה לירושלים. אנחנו תמיד נהיה לבד, אלא שלנו ניתנת האפשרות לבחור באיזה 'לבד' אנחנו רוצים להיות: "איכה ישבה בדד", או "עם לבדד ישכון" 10 . וכך אומרת הגמרא 11 :
איכה ישבה בדד, אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן מפני מה לקו באל"ף בי"ת, מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת. ישבה בדד, אמר רבא אמר רבי יוחנן אמר הקב"ה אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל עכשיו יהיה בדד מושבם

הקב"ה אומר לישראל: אני אמרתי "וישכון ישראל בטח בדד", וזהו בדד עם כח ועוצמה, כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" 12 . אבל אתם לא ביקשתם מה שרציתי לתת לכם, אז קיבלתם בדד אחר.

על הפסוק 'הן עם לבדד ישכון' אומרים בשם הגר"א: כמעט לכל אות בא"ב יש בן זוג. בן הזוג של אל"ף הוא טי"ת, של ב' - ח', של ג - ז, של ד - ו, והאות ה"א נשארת בלי בן זוג. כך גם בעשרות - י' עם צ' וכו', והאות נו"ן נשארת לבד. האותיות הבאות הן המאות - קו"ף עד תי"ו - ואחריהן חמש אותיות סופיות, ואז יוצא שהאות שאין לה בן זוג היא כ"ף סופית. האותיות ה"א, נו"ן וכ"ף יוצרות את המילה הנך - " הנך יפה רעיתי". אומר הקב"ה לכנסת ישראל: מתי את יפה רעיתי? כשאת לבד, כשאת יודעת שהמיוחד שבך שאינך ככל העמים. אפשר להיות לבד מתוך עוצמה וחוזק ואפשר חלילה להיות לבד מתוך חולשה. הברירה בידינו.
בכך עוסק הפרק הראשון של מגילת איכה, שכותרתו "איכה ישבה בדד".

'שתם תפילתי' או 'טוב ה' לקוויו'?
מכאן אנו עוברים לפרק ג', שנכתב כאמור על תקופתו של יהויקים. הפרק מתחיל בהתבטאות מאוד קשה של ירמיהו כלפי הקב"ה:
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ: אוֹתִי נָהַג וַיּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם: בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי: בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף ראשׁ וּתְלָאָה: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם: גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי : גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבוֹתַי עִוָּה: י דּב ארֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים: דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שׁוֹמֵם: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ: הֵבִיא בְּכִלְיתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ: הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם: הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר: וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה: וָאמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה': זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָראשׁ: כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי:

אין עוד מקום בתנ"ך שיש בו ביטויים כה קשים כלפי הקב"ה , ודאי שלא מפי נביא - "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". הדברים חריפים במיוחד כשהם נאמרים מפי נביא.

והנה בהמשך הפרק מתחולל מהפך:
זאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל: חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ: טוֹב ה' לְקוָֹו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ: טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה': ... מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה': נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ:

כיצד מתיישב חלקו הראשון של הפרק עם חלקו השני? "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי", או "טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו"? "דוב אורב הוא לי" או "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"?

אומרים חז"ל במדרש 13 :
זאת אשוב אל לבי על כן אוחיל לו - רבי אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן אמר משל למה הוא דומה, למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה ואמר לה כך וכך חופות אני עושה לך, כך וכך ארגוונות (מתנות) טובות אני נותן לך. הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר שם. נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה - הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אלייך, והיתה בוכה ומתאנחת. וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה כך וכך חופות אני עושה כך וכך ארגוונות טובות אני נותן לך, מיד היתה מתנחמת.
לימים בא המלך אמר לה בתי אני תמה, איך המתנת כל אותן השנים? אמרה לו אדוני המלך, אלמלי כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר איבדוני שכנותי. כך עובדי כוכבים מונים את ישראל ואומרים להם אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם עוד אינו חוזר אליכם, והם בוכים ומתאנחים. כיון שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ומוצאים שכתוב ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והם מתנחמים. למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרים לפניו ריבונו של עולם, אילולי תורתך שנתת לנו כבר איבדונו האומות.
לכך נאמר זאת אשוב אל לבי, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. וכן דוד אמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, על כן אוחיל לו ומיחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד:

ירמיהו בא ללמד אותנו: מותר לשאול, אפילו שאלות קשות; אלא שדבר אחד צריך לזכור: במרכז נמצא הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא צריכים לראות את הדברים שקורים מהצד, כי אז נראה "אותי ניהג ויוליכוני", "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי", "דוב אורב הוא לי". ירושלים נחרבת, בית המקדש חרב, לפחות שש מליון יהודים יוצאים לגלות 14 . אבל כשמסתכלים על הכל כמהלך אחד, כשמחזיקים את הכתובה - נכנסים לבתי כנסיות - ורואים ש"אתה בחרתנו", "המבדיל בין ישראל לעמים", אז יש את הכח לשרוד ולהגיע לישועה. חכמים אומרים שכל הברכות שבירך בלעם את ישראל כולם חזרו לקללה, חוץ מ"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" 15 , שם אפשר לראות את הכתובה, לפתוח ולעיין בה, והיא זו שנותנת את הכח לעבור את כל הקשיים.

סיום המגילה - מדוע 'לקלקל' את הנחמה?
כך מסתיימת המגילה:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדר וָדוֹר: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְארֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאד:

בדרך כלל, אנו רגילים לסיים בדבר טוב של נחמה; והנה, מגילת איכה כולה היא מגילה של פורענות וצער, בסוף יש מספר פסוקי נחמה "אתה ה' לעולם תשב... השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", אך הפסוק האחרון הוא שוב פסוק של פורענות "כי אם מאס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד". מדוע 'לקלקל', ולא לסיים בנחמה? הפסוק האחרון כל כך 'מפריע' לנו עד שאנחנו נוהגים לחזור בבית הכנסת שוב על הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה".

מסבירים חז"ל שירמיהו אינו מתכוין חלילה לסיים את המגילה בטעם רע. "כי אם מאוס מאסתנו, אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאתרצייה" 16 . אם הקב"ה היה מואס בנו לא היה תיקון, אבל אם הקב"ה רק כועס יש תיקון, כי כל מי שכועס - נרגע בסוף. את הפסוק יש לקרוא כך: הקב"ה, כי אם מאס מאסתנו? וכי מאסת בנו, סגרת את הדלת לגמרי? חלילה! רק "קצפת עלינו עד מאוד", ואם כך זה לא נורא, הכעס עוד יעבור, ולכן אנו מוסיפים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

המפתח לצאת מהמיצר - אייכה?
חז"ל 17 אומרים ששלשה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיהו וירמיהו. משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', וירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. למעשה, סוגיית 'איכה' מתחילה הרבה לפני כן - בשאלת הקב"ה לאדם הראשון "איכה" - איפה אתה? אם רוצים לצאת מ"איכה ישבה בדד", כל אדם צריך לדעת לשאול את עצמו: אייכה? האם אתה מסתתר מאחורי העץ, או יודע לעמוד מול הקב"ה ישר?

פרק ג' מתחיל ב" אני הגבר". כשאדם מתחיל בהרגשה הזו באות כל השאלות הקשות, ומגיע הריחוק. אבל כשאדם יודע להעמיד את הקב"ה באמצע, ובמקום לשאול ולומר 'אני הגבר' הוא יודע לשאול את עצמו 'אייכה', היכן אני נמצא ומה אני יכות לעשות יותר, הוא זוכה ל"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" 18 .

כאשר אנו נכנסים לימי בין המצרים, תמיד נזכור שהדרך לצאת מהמיצר היא לדעת לעמוד ולשאול: אייכה.


^ 1 כל האותיות מופיעות בו לפי הסדר, למעט האות עי"ן שמופיעה לפני האות פ"ה.
^ 2 מלכים ב כג, כה.
^ 3 דברי הימים ב, לה כ-כה.
^ 4 תענית כב ע"ב.
^ 5 מלכים ב, כג, לז.
^ 6 פרק ל"ו.
^ 7 פרק א.
^ 8 פרק יט, יג-יח.
^ 9 ל, ט.
^ 10 במדבר כג, ט.
^ 11 סנהדרים קד ע"א.
^ 12 דברים כח, י.
^ 13 איכה רבה, ג, ז.
^ 14 לפי הגמרא בגיטין ולפי דברי יוספוס פלביוס.
^ 15 סנהדרין קה ע"ב.
^ 16 איכה רבה ה, כב.
^ 17 בתחילת איכה רבה.
^ 18 ישעיה נא, ג.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il