דיברנו על חשיבות הדרשה וסיכמנו את תוכנה, הוספנו על מקורותיו של הרמב"ן ועל סדר כתיבת חיבוריו ומקומה החשוב של הדרשה ביניהם, ועל המרכזיות של הסברת ענייני האמונה והגאולה בתורת הרמב"ן כבתורת ריה"ל וחשיבות הדברים בדורנו ובבית מדרשנו.
תחילה תמצתנו את תוכן התוספת שהוסיף הרמב"ן לדרשה במהדורתו האחרונה ועמדנו על מהלך הדרשה ומשמעות חתימתה לפי שתי מהדורותיה, ואחר סיכמנו את תוכן הדרשה כולה ומהלכה וחתמנו בתפילתו של הרמב"ן לחזרת השכינה ולגאולה שלימה.
הרמב"ן לימד על עניינם של רמזי הגימטריא ועל אופן השימוש הנכון בהם דווקא לקיים מסורות ולא לסתור, והביא כמה רמזים כאלו למועד הגאולה מן התורה. מלבד רמזי הגימטריא הוסיף הרמב"ן עוד כמה רמזים ברורים יותר גם מלשונות מפורשות יותר בתורה שעוסקות באורך הגלות ושניתן ללמוד מהם גם על אורכה ומועד קיצה.
הרמב"ן הראה שפרשת התשובה שבפרשת ניצבים (פרק ל, א-י) מדברת באופן מובהק על גאולתנו האחרונה, ודן האם גאולה זו תלויה בתשובתנו בלבד או שיש לה קץ בו היא תבוא על כל פנים. לאחר שהרמב"ן מסיק שכן הוא – הוא מוסיף ומלמד מהו המועד האחרון לקץ הגאולה שהתפרש בספר דניאל.
מפרשת ברית בין הבתרים וממסקנת הרמב"ן שהגאולה האחרונה השלמה העתידה מוכרחת ממנה הוא מתגלגל למנות ולפרש פרשיות נוספות מן התורה שהגאולה האחרונה מוכרחת בהם כגון פרשת ערי מקלט, נבואות בלעם ופרשיות הברכות והקללות שבמשנה תורה (בהקשר זה הרמב"ן מרחיב ועורך השוואה בין הברכות והקללות שבבחוקותי המתאימות לגלות בבל לבין אלו שבכי תבוא התואמות את הגלות והגאולה האחרונות).
הרמב"ן הראה שפעמים גם נבואות שנאמרו לטובה היו מותנות בתנאי שהמוטבים יהיו ראויים לזה ושהיו דברים מעולם שמעשיהם הרעים של המובטחים גרמו לאיבוד הטובה המיועדת. בהמשך לזה מלמד הרמב"ן את משמעותה העצומה של ברית בין הבתרים שהיוותה ברית ושבועה לירושת הארץ וגאולת זרעו של אברהם שיבואו על כל פנים ובלא תנאי. כמו כן הראה הרמב"ן כיצד נרמזו הגלויות והגאולות העתידות כולן במחזה הברית שראה אברהם בין הבתרים.
למדנו את פירוש הרמב"ן לפס' "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" בתוספת לדרשתנו ובפירושו לתורה, ואחר החלנו ללמוד את פירושו ל"במה אדע כי אירשנה" ולמדנו מתוך הדברים על סדר כתיבתו של הרמב"ן ומהות חיבוריו.
למדנו על כמה מניסיונותיו של אברהם אבינו וכמה יסודות אמונה ועבודת ה' שיש ללמוד מהם, ועל היסוד הגדול שלמד הרמב"ן מחז"ל ש"מעשה אבות – סימן לבנים", שלפיו באר את אריכות התורה בסיפור לקיחת שרה ע"י פרעה - כרמז לגלות מצריים, בבארות יצחק - כרמז לגלות בבל, ובמאבקיהם של יעקב ועשיו - כרמז לגלות ולגאולה האחרונה. עוד למדנו על ענייני השכר בעוה"ז והשכר לעולם הנשמות אותם כלל הרמב"ן הן במה"ק והן בתוספת שהוסיף במה"ב.
פתחנו בביאור הזמן המדויק בו התחיל הרמב"ן להשתמש במטבע הלשון "על דרך האמת", ובמשמעותה. הרמב"ן באר כיצד נרמזו דברי חז"ל על אודות ויכוחי אברהם אבינו באור כשדים והצלתו מכבשן האש בכתובי התורה עצמם, מעבר לעצם המסורת המפורסמת שהייתה להם בדבר, ודחה את פירוש הפשטנים שלא מצאו את הרמזים שהיו גלויים לחז"ל. בשולי הדברים התבוננו והראינו שמתוך הדברים עצמם מוכח שנכתבו מאוחר יותר מכתיבת הדרשה במה"ק.
פתחנו בהסברת עניינה של התוספת שהוסיף הרמב"ן לדרשה במהדורה שנייה, וסקרנו את המהדורות שבהם היא נדפסה ואת מעלותיהן וחסרונותיהן. כמו כן, הוכחנו שמדובר בתוספת ושינוי שנעשה לדרשה בשלב מאוחר יותר ולא בזמן כתיבתה הראשון, ושאף זה היה עוד לפני כתיבת פירושו הגדול של הרמב"ן לתורה. אחר מבוא נרחב זה לתוספת החלנו בלימודה, ותחילה למדנו על ביאורו החדש של הרמב"ן לחטאם של דור הפלגה, והוא ביאורו "על דרך האמת".
למדנו על המסרים והתועלות הגדולות הנלמדות מסיפורי המבול, נח ובניו, דור הפלגה ומעשי האבות שבספר בראשית, ומסריהם החשובים ביסודי האמונה והבנת דרך ההשגחה האלוקית והשכר והעונש, ובזה השלמנו את המעלה השמינית ואת לימוד הדרשה שנדפסה במהדורת מוסד הרב קוק. בשולי הדברים הראינו שמהדורה זו היא המה"ק השלימה שיצאה כצורתה מהרמב"ן עצמו, ואינה תוצר של חסרונות העתקה ממהדורה שלימה (והתוספות שנמצאו אח"כ הם עריכה חדשה שעשה הרמב"ן לדרשה מאוחר יותר, ושתיהן מתחת ידו יצאו).
תחילה השלמנו את ביאור הרמב"ן לפרשת חטא העגל, ולמדנו מהו הסוד שרמז ראב"ע בעניין, ואחר דיברנו על התגליות האחרונות של כתבי היד של הדרשה שנמצאו בדורנו, וחידשנו שהם משקפים שתי מהדורות של הדרשה שיצאו מידו של הרמב"ן עצמו, ואין להבינם כהשמטות מעתיקים בלבד, כפי שסברו עד כה.
הרמב"ן לימד שמעשה העגל לא היה ע"ז שבאה להחליף את הקב"ה חלילה, אלא חיפוש אמצעי חילופי למשה שיעמוד בינם לבין ה'. כן פרשו עוד לפניו הכוזרי והראב"ע בעניין, אלא שהרמב"ן מרחיב בביאור הפרשה ובביסוס הפירוש מהכתובים ומדברי חז"ל.
הרמב"ן לימד על שלושת סוגי הע"ז המצויות בתנ"ך, ואילו היו בדור אנוש ובחטא העגל (לשדים, למזלות ובקשת עבודה ודבקות בה' דרך מלאכים), וחכך במנהגי התפילות באמצעות המלאכים, כגון תפילת 'מיכאל שרא רבא' ו'מכניסי רחמים'.
החלנו בלימוד המעלה השמינית שהיא העניין האחרון בו משבח הרמב"ן את התורה בדרשתנו, והוא ביאור המעלות העולות מסיפורי התורה. בפתח העניין הצגנו התלבטות האם הדברים הם המשך המעלה הקודמת שלימדה על העתידות מתוך ששת ימי הבריאה או שהוא עניין לעצמו, ואחר, החלנו ללמוד על התועלות העולות מתיאור ייחוסי בני האדם וטעם התפרדות הלשונות, ועל התועלת בהזכרת מלכי אדום ומסעי בני ישראל, להרמב"ם ולרמב"ן.
הרמב"ן פרט כיצד קורות ההיסטוריה המשמעותיים שבכל אלף ואלף מששת אלפי שנות העולם נרמזו בכתובי התורה בעניין ששת ימי בראשית. [בתוך הדברים לימדנו על סדר כתיבתו של הרמב"ן, וכיצד למדנו שהוא כתב את פירושו לתורה מאוחר יותר מאשר את דרשתנו].
הרמב"ן החל לבאר כיצד כל מהלך ימות עולם וקורותיהם נרמזו בתורה, ובאר בכלל העניין את סודם של ששת ימי בראשית ושבת בראשית, את סודם של השמיטה והיובל ואת סוד מהלכם של ימות העולם כולם. בשולי דבריו דיברנו על מחלוקת המקובלים בדבר סוד היובלות.
הרמב"ן לימד על הבדלי התכונות שישנן בין בעלי החיים הטהורים לטמאים שאסרה תורה וביאר את התועלות הגופניות, הנפשיות והרוחניות שיש בהישמרות מהמאכלות האסורות שבתורה, ואחר הוא הרחיב את הדיבור גם בתועלות הגדולות שיש בשמירת איסור הנידה.
הרמב"ן לימדנו את שיטת הראב"ע במהות הקרבנות כ"כפר נפש" וכחלק של תהליך תשובה ותיקון שלם, והוסיף רמיזות לטעם הנוסף העמוק והיסודי יותר לסוד הקרבנות וכיצד הם גורמים את הופעת האש מגבוה ולהשראת השכינה בעולם.
