פרשני:בבלי:שבועות טו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות טו ב

חברותא[edit]

וכי תימא, שמא תאמר, לא יביא מנחת חמץ ויקדש בשייריה, אלא יביא מנחה שאינה חמץ, אלא דמחמיץ להו לאחר הקמיצה לשירים לבדם, ומקדש בהו, ותאמר שעיקר קפידת התורה היא שלא יקריב שאור על גבי המזבח, וכדכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", והוא הקומץ שמקטירים אותו על המזבח, אבל על השיריים הנאכלים לכהנים, לא הקפידה תורה -
כך אי אפשר לומר - כי, והכתיב " (כל המנחה אשר תקריבו לה') לא תאפה חמץ - חלקם נתתי אותה מאשי". ואמר ריש לקיש ללמוד מסמיכות זו: אפילו חלקם (חלק הכהנים בשיירי המנחה) גם היא לא תאפה חמץ. ואם כן, הרי לא יתכן לקדש בשיירי מנחות של חמץ.
ומקשינן עלה: אלמה לא משכחת לה קידוש בחמץ!? והרי אפשר דמקדש את העזרה בשתי הלחם בעצרת, שהן באות חמץ, ואף הן, משיצאו חוץ לעזרה נפסלו.
ומשנינן: משום דלא אפשר לקדש בהן, כי היכי ניעביד (איך נעשה) -
שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול (בערב עצרת), וניקדשיה עם בנייתה מאתמול (באותו יום), כך אי אפשר לומר, כי שתי הלחם, בשחיטת כבשים שהיתה ביום טוב עצמו הוא דקדשי, ובערב עצרת אינם קדושים כלל.
שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול (בערב יום טוב), וניקדשיה האידנא (ונקדש את העזרה ביום טוב אחר שיתקדש הלחם). אף כך אי אפשר, כי בעינן קידוש בשעת הבנין, ולא למחרתו.  1 

 1.  פירש הריטב"א: "בו ביום, מדכתיב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו".
שמא תאמר: נבנייה ביום טוב ונקדשיה ביום טוב. אף כך אי אפשר, כי אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב.  2  ומאחר שלא שייך לקדש את העזרה בחמץ, מקדשים אותה בשיירי מנחות שהם מצה.

 2.  פירש רש"י: כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (ו א): יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה"', כולכם חייבין בכבודי אתם והמקדש חייבין בכבודי שהזהרתי על השבת; וימים טובים נמי "שבתות" איקרו.
שמא תאמר: נשבקה לבתר הכי, (נשאיר את הלחם שנתקדש ביום טוב, עד לאחר יום טוב), ולמחרת יום טוב נבנייה לעזרה וניקדשיה בשתי הלחם שנותרו מאתמול; אף כך אי אפשר לומר, שהרי איפסילא ליה בלינה (נפסל הלחם בלינה). כי משעבר עליו הלילה, נעשה נותר, שאין הלחם נאכל אלא באותו היום ובלילה שלאחריו, ואם נשאר ממנו, פסול, שהרי "נותר" הוא.
שמא תאמר: נבנייה לעיקר חומת העזרה ממעלי יומא (מערב יום טוב) ונשייר ביה בבנין החומה פורתא (מעט), דעד דקדיש יומא - לאלתר ניגמריה וניקדשיה (מיד עם סיום קדושת היום יבנו את מה שנותר לבנות, ובאותו לילה קודם חצות כשעדיין זמן אכילתו הוא יקדש את העזרה). אף כך אי אפשר.
אין בנין בית המקדש בלילה, משום דאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן", ולמדנו: ביום מקימו, בלילה אין מקימו  3  -

 3.  כתבו התוספות: אם כי בנין מקדש אינו בלילה, מכל מקום בנין בית המקדש לעתיד לבא הוא אפילו בלילה, כדמוכח בראש השנה ל א, דאמר גבי בית המקדש דלעתיד לבא "דאיבני בלילה", ומשום שהוא עשוי מאליו בידי שמים, כדכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", וכן מפרש במדרש תנחומא. והאחרונים כתבו, דלכאורה דבר זה תלוי במה שיש לחקור: אם הוא איסור להקימו בלילה, או שהוא פסול, כי אם פסול הוא בהקמת לילה, מה לי בידי אדם מה לי בידי שמים; ראה בזה ב"מקדש דוד" סימן א. וב"קהלות יעקב" (סימן י בנדמ"ח) כתב בזה, דהא דהקמת לילה פסול אינו משום שעצם הקמת לילה פוסלתו, אלא הפסול הוא משום דלילה לאו זמן הקמה היא, ומה שעשה בלילה לא חשיב הקמה בידי אדם כיון שהוא שלא בזמנה, וכשיגיע זמן הקמה דהיינו ביום, הא ליכא הקמה והוה ליה ביום כהוקם מאיליו, וכדאמרינן ביומא דף כט, היכא דסידר את לחם הפנים על השולחן לפני שבת "נעשה כמו שסדרו הקוף", כיון שהסידור דשלא בזמנו לאו כלום, וכשהגיע זמנו ליכא סידור; והכא נמי דכוותה, כיון דהקמת לילה לאו כלום, ומה שהוא מוקם וקיים ביום אין בו מעשה בידי אדם, הוה ליה כמוקם מאיליו, ומשום הכי פסול, דהא התורה אמרה להקים את המשכן, ובעינן הקמה בידים ולא שהוקם ממילא; ועל כל פנים עיקר הפסול דהקמת לילה הוא ביסודו מפני שחסר הקמה על ידי לויים בזמנו, וכל זה במשכן, וכן בבית המקדש ראשון ושני; אבל בבית המקדש דלעתיד לבא, כיון שגילתה תורה שיהא עשוי בידי שמים, דכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", ממילא אפילו יהא מוקם ביום אין כאן הקמה בידי אדם, ורחמנא אכשריה, וממילא אין נפקא מינה אם יהא מוקם ביום או בלילה. וראה לשון הריטב"א שכתב כעין דברי התוספות: דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים כדכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך", וכדאיתא במדרש רבי תנחומא; ומשמע לכאורה דבאמת אם היה נבנה המקדש בידי שמים בלילה אף בזה היה פסול, אלא דלא מיקרי בנין בלילה כיון שקודם הקמתו בארץ כבר הוא בנוי בשמים.
הלכך, לא אפשר לקדש בשיירי מנחות של חמץ אלא בשל מצה; וכל דלא אפשר לא מעכב.
שנינו במשנתנו: שאין מוסיפין על העיר, ובשתי תודות ובשיר:
תנו רבנן: השיר שהיו אומרים שם: הוא שיר של תודה, היינו פרק "מזמור לתודה". והיו מלווים את השירים בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה, ועל כל אבן גדולה שבירושלים.
ואומר, כלומר, ועוד היו שרים שם מן הפרק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד": "ארוממך ה' כי דליתני" עד סוף הפרק, ושיר של פגעים כלומר, פרק "יושב בסתר עליון"  4  הנקרא "שיר של פגעים" דהיינו שיר על המזיקים הפוגעים בבני אדם להזיק, ויש אומרין שהוא נקרא "שיר של נגעים".

 4.  פירש רש"י: לפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתיב "ויברך אותם משה", ומה בירכן : יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו; והכי איתא בתורת כהנים; והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מ"תפלה למשה" עד סוף "מזמור לתודה"; ובהגהות הב"ח הביא בשם גליון להקשות, אם זה טעם אמירת פרק זה, היה להם להתחיל מ"ויהי נעם" שהוא סוף הפרק הקודם.
ומפרשת הגמרא את טעם השמות האלו:
מאן דאמר שיר דנגעים, משום דכתיב באותו פרק "ונגע לא יקרב באהלך".
ומאן דאמר "פגעים", משום דכתיב באותו פרק "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש".
ומה היו שרים מתוך אותו פרק?
ואומר: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", עד "כי אתה ה' מחסי".  5 

 5.  נכתב על פי גירסת הגר"א, והיינו שהיו פוסקים באמצע הפסוק.
וחוזר ואומר מן הפרק "מזמור לדוד בברחו", מ"ה' מה רבו צרי" "עד לה' הישועה".  6 

 6.  נכתב על פי גירסת הגר"א, והיינו שהיו פוסקים באמצע הפסוק.
רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי (היה קורא לפני השינה את פסוקי "שיר של פגעים"), וגאני, אז היה ישן, ועשה זאת כדי להגן על עצמו.
ומקשינן: היכי עביד הכי (איך עשה כן רבי יהושע בן לוי)? והאמר רבי יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה!?
ומשנינן: אדם בריא שאומר פסוקים כדי להגן על עצמו מן הפגעים שלא יבואו עליו, שאני.
ומקשינן עלה: ואלא, ממילא משמע, דכי אמר רבי יהושע בן לוי "אסור", היינו בכגון דאיכא כבר מכה!? והרי אי דאיכא כבר מכה, האם רק "אסור" אמר, ותו לא!?
והתנן: הלוחש על המכה ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" אין לו חלק לעולם הבא!
ובהכרח כי מה שאמר "אסור", הוא בכגון שעדיין אין לו מכה, ורק כדי להגן מפניה הוא אומר את הפסוקים. ואם כן, אכתי תיקשי: האיך אמר רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו, ואפילו שלא באו אלא להגן!?
ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא משנה, האומרת שאין לו חלק לעולם הבא: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו! וחומרת העונש היא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. והרי הוא לוחש ואומר "כי אני ה' רופאך".
שנינו במשנה: בית דין מהלכין ושתי תודות  7  וכל ישראל אחריהם:

 7.  נכתב על פי הגר"א שלא גרס כאן תיבת "אחריהן".
ומקשינן: למימרא, וכי אכן הוא כאשר משמע מלשון המשנה, דבית דין קמי תודה אזלי (בית דין היו מהלכים לפני התודות)!? והכתיב בנחמיה שם:
"ואעמידה שתי תודות גדולות, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה". הרי שבית הדין היה הולך אחר התודות!?
ומשנינן: הכי קאמר במשנתנו: בית דין מהלכין, ושתי תודות מהלכות, וכל ישראל אחריהם". כלומר, "ושתי תודות" אינו מצטרף למה ששנינו בסוף "אחריהם", דזה אינו עולה אלא על כל ישראל; "ושתי תודות" ששנינו, מצטרף למה ששנינו "ובית דין מהלכין". כלומר, בית דין היו מהלכין, ואף שתי תודות היו מהלכות, ואין התנא מתיחס לסדר הליכתם. ולעולם בית הדין היה הולך אחר התודות, ואחר בית הדין היו כל ישראל מהלכין.
וממשיכה הגמרא לבאר: כיצד היו שתי התודות מהלכות?
רבי חייא ורבי שמעון ברבי, נחלקו בדבר:
חד מהם אמר: זו כנגד זו, כלומר, זו ליד זו.
וחד מהם אמר: זו אחר זו היו מהלכות.
ומפרשינן לפי שיטותיהם את לשון משנתנו "הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת":
למאן דאמר: זו כנגד זו היו מהלכות, "הפנימית" היינו הך דמקרבא לחומה החדשה של העיר.
ולמאן דאמר זו אחר זו היו מהלכות, "הפנימית" היינו הך דמקרב לבית דין שהיו מהלכים אחר שתי התודות, דהיינו התודה שהיתה מהלכת אחרונה.
ומקשינן: הא תנן, הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת. והניחה הגמרא שהטעם שנשרפת הוא משום פסול "יוצא". ולכן מקשה הגמרא:
בשלמא למאן דאמר זו אחר זו היו מהלכות, אמטו להכי (לפיכך) הפנימית - דהיינו האחרונה - נאכלת, כי לא נפסלה ביוצא ואף שהילכו עמה מחוץ לירושלים, משום דכבר אתיא חיצונה, קמה וקדשה לה. (כבר הלכה הראשונה לפניה, וקידשה) למקום, והאחרונה מהלכת במקום קדוש, ולא יצאה מעולם.  8 

 8.  א. ראה מה שכתב ב"חזון איש" סימן כד ליקוטים לדף זה לבאר את דברי הגמרא, ומשום דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו דחלקה קדוש, דאי אפשר לקדש אלא את כולה כאחד. ב. מכאן קשה - ראה תוספות כאן - על שיטת רש"י לעיל טו א ד"ה ואעמידה, שהיו התודות מהלכות חוץ לחומה; דאם כן האיך אמרינן שנתקדש המקום על ידי הראשונה, והרי אותו מקום שחוץ לחומה לא היה מקודש כלל! ? ג. מבואר מדברי הגמרא שלא הוקשה לה אלא למה היא נאכלת, ולפיכך על הראשונה שבאמת אינה נאכלת לא קשיא לגמרא; ובפשוטו צריך ביאור: כיון שנפסלה הראשונה ביוצא אם כן האיך היא מקדשת! ? ומיהו ראה בלשון רש"י ד"ה כי הדדי נינהו, שכתב לבאר את קושיית הגמרא למאן דאמר זו כנגד זו: "או שתיהן יאכלו, או שתיהן ישרפו", ומבואר דלא קשיא לגמרא כלל על עיקר הדין ואף שנפסלה ביוצא, אלא עיקר קושית הגמרא היא משום דסברה הגמרא דהטעם שהפנימית שונה מן החיצונה הוא משום שזו נפסלה ביוצא וזו אינה פסולה ביוצא, ומשום הכי מקשינן, דלמאן דאמר שהיו מהלכות זו אחר זו שפיר יש מקום לחלק ביניהם, אבל למאן דאמר זו כנגד זו, מה טעם יש לחלק ביניהם; ולפי זה ניחא שלא מקשה הגמרא על גוף הדין; ועל דרך זה נתבארה הגמרא בפנים. ד. הקשו התוספות: אדרבה ראשונה נמי תאכל, דכל זמן שלא קידשה העיר, אף על פי שקדשה העזרה, (הרי) נאכלים קדשים בכל הרואה, כדתנן בפרק בתרא דזבחים: בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה, לפי שאין חומת העיר קדושה! ? ויש לומר: דמכיון שהלכה התודה כל שהוא, הויא לה יוצא במקום שמהלכת.
אלא למאן דאמר: זו כנגד זו היו מהלכות, ולא היתה האחת מהלכת אחר השניה, אם כן, הרי תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי (שתיהן כאחת הן מקדשות), ומה טעם יש לחלק בין הפנימית לחיצונה שזו נאכלת וזו נשרפת!?
תמהה הגמרא על קושיית המקשה:
וליטעמיך (ולשיטתך וכי ניחא), והרי למאן דאמר זו אחר זו, חדא לבדה מי מיקדשא!? עד שאתה אומר הראשונה אכן "יוצא" היא, והשניה אינה "יוצא" שכבר נתקדשה על ידי הראשונה -
הא "כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה", תנן במשנתנו, ואם כן לא נתקדשה העיר עד שהילכו שתי תודות כשרות, והרי הראשונה "יוצא" היא ופסולה.
ואפילו למאן דאמר לקמן טז א "כל שלא נעשית באחת מכל אלו - השנויים במשנתנו - הנכנס לשם אין חייבים עליה" תנן, ולשיטתו תאמר: כיון שהשניה כשרה נתקדשה, שהרי באחת מכל אלו שנשנו במשנתנו לבד היא מתקדשת; אף כך אי אפשר לומר, כי:
הני תרוייהו תודות (שתי תודות האלו) חדא מצוה היא, ואין האחת מקדשת בלי השניה, ונמצאו שניהם נפסלים ביוצא.
אלא אמר רבי יוחנן:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |