פרשני:בבלי:שבועות כא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות כא א

חברותא[עריכה]

קא משמע לן הברייתא כדשני ליה אביי לרב פפא, שמכך שנאמר "לא ינקה ה'" ולא נאמר "לא ינקה" משמע שרק ה' לא מנקה אבל בית דין של מטה מנקין אותו.  24 .

 24.  לכאורה לפי זה אין צריך להא דבדיבור אחד נאמרו. שהרי מ"לא ינקה" אנו דורשים מלקות בשבועת שוא, אלא כתב הריטב"א שלולי שבדיבור אחד נאמרו לא היינו דורשים מהייתור של ה' לענין מלקות אלא היינו דורשים אותו לדרשא אחרת. אך כתב הריטב"א שרש"י גורס "אלא אימא כשם שלוקה על שקר" משמע שעתה חוזרת בה הגמרא מהא דבדיבור אחד נאמרו, והברייתא מתכוונת רק לומר שכשם שלוקין על זה כך לוקין על זה. וכן כתבו התוס', אך הקשו שבירושלמי וספרי מבואר להדיא ששוא ושקר בדיבור אחד נאמרו? וכתבו שיש ליישבו על פי הגמרא דלהלן שאמר רבא "בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא", דהיינו שבדיבור אחד נאמרו כמבואר שם בהערה 29. תוס' ד"ה קמ"ל. מהר"ץ חיות מביא ירושלמי שמונה הרבה ענינים שנאמרו בדיבור אחד. שוא - ושקר. זכור - ושמור. מחלליה מותיומת - וביום השבתשני כבשים. ערות אשת אחיך לא תגלה - יבמה יבא עליה. לא תסוב נחלה - וכל בת יורשת יורשת נחלה. לא תלבש שעטנז - גדילים תעשה לך. והביא מרב האי גאון שמפרש שבכל הענינים הללו האחד סותר את השני, שהעשה עומדת נגד הלא תעשה, ואם כן כיצד ידחה העשה את הלא תעשה, והרי לא תעשה חמור מעשה, אלא שבדיבור אחד נאמרו דהיינו שבשעה שנאמרה הלא תעשה לא היתה המצוה בכלל האיסור. וכתב מהר"ץ חיות שגם בזכור ושמור יש לפרש ענין ההתנגדות זה לזה, ש"שמור" דרשו בגמרא ביומא (פה ב) על "ושמרו בני ישראל את השבת" חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומזה נלמד שפקוח נפש דוחה שבת, ולכן נאמרו בדיבור אחד, שבשעה שהוזהרו על השבת לא היה פיקוח נפש בכלל. אך בשוא ושקר אין שום סתירה ביניהם, ולכן יש לומר שהגמרא חזרה בה מהא דבדיבור אחד נאמרו.
ואיבעית אימא: לכך באה הברייתא לומר ששוא ושקר אחד הן: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר שנשבע לעתיד, כך מביא קרבן על שבועת שוא שנשבע לשעבר.
ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועה לשעבר כשבועה להבא (לקמן במשנה כה א) וחולק על רבי ישמעאל שמחייב קרבן רק על שבועה להבא, כמשמעות הכתוב בפרשת קרבן שבועה "להרע או להיטיב" דהיינו לעתיד.
מיתיבי לרב דימי אמר רבי יוחנן, האומר ששבועת שקר היינו כשנשבע לעתיד מהא דתניא:
אי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם, כגון שנשבע על איש שהוא אשה, שהכל יודעים שאין זה אמת, ולכן שבועתו לשוא היא.
ואיזו היא שבועת שקר? נשבע להחליף ולשנות את האמת שאינה ידועה לכל אדם, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי והוא לא אכל, או שלא אכלתי ואכל.
הרי ששבועת שקר היא כשנשבע לשעבר, וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן!?
ומתרצינן: אימא הכי - שבועת שקר היא כאשר האדם נשבע על העתיד, ומחליף, משנה לאחר מכן את דיבורו, שעובר על שבועתו בכך שאינו עומד בהתחייבותו לעשות או שלא לעשות.
כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הנשבע על לשעבר, כגון אכלתי ולא אכלתי ולא היה הדבר אמת - זוהי שבועת שקר.
ואזהרתיה מ"לא תשבעו בשמי לשקר", שמשמעותו היא לשעבר, שבשעה שנשבע, כבר הוא שקר.
ואם נשבע להבא, כגון אוכל ולא אוכל ולא קיים את דברו עובר ב"לא יחל דברו" שמשמעותו שלאחר שאמר את דברו לא יחללנו, שאילו בשבועה לשעבר הרי הוא מחולל כבר בשעת השבועה.
ואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם!
אמר רב פפא: הא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן, שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, לאו בפירוש איתמר. רבי אבהו לא אמר זאת בפירוש בשם רבי יוחנן, אלא מכללא איתמר. רבי ירמיה שמע מרבי אבהו כיצד הוא מעמיד את דברי רבי יוחנן בענין מסויים הנוגע לדין שבועת שקר, ומתוך כך למד רבי ירמיה שרבי אבהו סובר בדעת רבי יוחנן ששבועת שקר היא לשעבר.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה, לוקין עליו. ואם הוא לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.
חוץ מנשבע (כפי שיבואר לקמן), ומימר, שהמיר קרבן בבהמת חולין, ועבר בכך על לאו של "לא ימירנו". ומקלל את חבירו בשם המיוחד של הקדוש ברוך הוא.  25  שאלו, אף על פי שאין מעשה בלאו שלהם, בכל זאת לוקין עליהם.  26 

 25.  רש"י. וראה רש"ש למה דוקא שם המיוחד.   26.  הקשו תוס': הרי רבי יוחנן סובר בבבא מציעא (צ ב) שעקימת פיו הוי מעשה, ומדוע נחשבים כל אלו כלאו שאין בו מעשה? ותירצו שרק לענין חסימת שור בדישו הוי מעשה כיון שעל ידי דיבורו שגוער בבהמה מלאכול היא נמנעת מלאכול ונעשה מעשה על ידו. אבל בעלמא דיבור לא הוי מעשה. ועוד כתבו שישנם עוד לאוין שלוקין עליהם למרות שאין בהם מעשה, והם עדים זוממים ומוציא שם רע, אלא שלא חש לשנותם לפי שהמלקות כתוב בהם בפירוש. ועוד שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ. תוס' ד"ה חוץ.
(ובמסכת תמורה מבארת הגמרא הטעם במימר ומקלל, וכאן מבארת הגמרא רק את הטעם של נשבע).
נשבע, מנלן שהוא לוקה למרות שאין בו מעשה?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אמר קרא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה'" את אשר ישא את שמו לשוא". ודרשינן - רק בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ובכך הם מנקין אותו.  27 

 27.  כתב הרמב"ם בהלכות שבועות (יב א): אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר אין מתכפר להן עון השבועה כולו, שנאמר "לא ינקה ה"' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנאמר "וחללת את שם אלהיך אני ה"'. והשיג עליו הראב"ד מהגמרא כאן שבית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו בכך? ותירץ הכסף משנה שאף על פי שבית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, מכל מקום אינו נקיון גמור שהרי נאמר "לא ינקה", ואילו היה נקיון גמור היה צריך לכתוב "ינקו אותו". והרדב"ז כתב שבשבועת שקר יש שתי עבירות, עצם השבועה וגם חילול השם, והבית דין של מטה מנקין אותו רק מעבירת השבועה. אבל על עבירת חילול השם אינם יכולים לנקות אותו אלא הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו. וגם בתורת חיים כתב שעל כרחך צריך לומר שהבית דין של מטה אין מנקין אותו לגמרי, שאם כן מה ההבדל בין שבועת שקר לכל הלאוין שבתורה, שאם הלקוהו הבית דין ניקו אותו, ואם לא הלקוהו כגון שאין עדים או בזמן הזה, הבית דין של מעלה אין מנקין אותו אלא מקבל עונש מהשמים, ומדוע כתבה התורה דוקא גבי שבועה "לא ינקה ה"'. וביאר שהחילוק בין כל חייבי לאוין לשבועת שקר, שבכל חייבי לאוין אין להם רק עונש אחד, או בבית דין של מטה על ידי מלקות, או בבית דין של מעלה כשלא הלקוהו בית דין של מטה, ואילו בשבועת שקר החמורה נענשים גם בבית דין של מטה וגם בבית דין של מעלה, ולכן נאמר "לא ינקה ה"' שאף שכבר לקה מכל מקום אינו נקי מבית דין של מעלה, ואם לא לקה בבית דין הוא נענש בבית דין של מעלה כפליים. ומה שאמרו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו היינו שעל ידי המלקות הוא מנוקה מהעונש הכפול שהיה מקבל אילו לא היה לוקה.
אמר ליה רב פפא לאביי: דלמא הכי קאמר רחמנא - לא ינקה כלל! לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה?
אמר ליה אביי: אי הוה כתיב "כי לא ינקה" בלבד, אכן היה משמע כדקאמרת שלא ינקה כלל, אבל השתא דכתיב "כי לא ינקה ה"', משמע כי רק ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ומנקין אותו.
אשכחן שבועת שוא שלוקין עליה על אף שאין בה מעשה, שבועת שקר מנלן שאף עליה לוקין?
רבי יוחנן דידיה (בעצמו ולא בשם רבי שמעון בר יוחאי כדלעיל) אמר: נאמר בפסוק של "לא תשא", "לשוא" "לשוא" שתי פעמים. ודרשינן: אם ה"שוא" השני אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר, ללמד שאף עליה ילקו.
והוי בה רבי אבהו: האי שבועת שקר שלמדה רבי יוחנן באם אינו ענין משבועת שוא, היכי דמי?
אילימא שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, למה לי ללימוד משבועת שוא, והרי לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי אכל ועשה בכך מעשה, ופשיטא שלוקין עליה?
ואלא, שמא תאמר שרבי יוחנן מדבר בכגון דאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל שאין בו מעשה?
וכי האי, מי לוקה?
והא איתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה:
רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר -
רבי יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום דהוה התראת ספק, כי בשעה שמתרים בו העדים שיאכל, כדי שלא יעבור על השבועה, עדיין יש ספק אם אכן הוא יעבור עליה, שהרי עדיין יש לו זמן לאוכלו אחר כך.  28  והתראת ספק לא שמה התראה.

 28.  שהמתרה אינו יכול לדייק להתרות בו ברגע האחרון של היום, שתוך כדי דיבור של ההתראה יסתיים היום. רש"י. ובתמורה (ג ב) ד"ה משום פירש רש"י שבמשך כל היום יכול לומר המותרה שיש לו עוד זמן לאכול, ולאחר שעבר היום הוא יכול לומר שבסוף שכח מהשבועה ומההתראה.
הרי שבשבועה שאוכל ולא אכל, סובר רבי יוחנן שאין לוקין, ואם כן, אי אפשר לומר שעל זה נתכוין רבי יוחנן לומר ששבועת שקר לוקין עליה?
ואמר רבי אבהו: תהא אותה שבועת שקר שרבי יוחנן דיבר עליה, בנשבע על לשעבר, "אכלתי" או "ולא אכלתי", שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא, ובכל זאת לוקין עליה בגלל הילפותא שנאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים.
וזו כוונת רב פפא, שרבי אבהו לא שמע בפירוש מרבי יוחנן שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, אלא למדה מכלל דבריו של רבי יוחנן, שאי אפשר להעמידם רק בשבועה דלשעבר.
והוינן בה: ומאי שנא שבועה לשעבר, שרבי יוחנן אמר לוקין עליה, משבועה לעתיד באוכל ולא אוכל, שאין לוקין עליה לרבי יוחנן, והרי שניהם אין בהם מעשה?
ומתרצינן: אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה מ"לשוא" לשוא" רק שבועת שקר כזו שהיא דומה לשבועת שוא, שלכן כתבה התורה את הריבוי בלשון "שוא" -  29 

 29.  רש"י. ותוס' מפרשים שהלימוד הוא מזה ששוא ושקר נאמרו בדיבור אחד, לדרוש שרק שבועת שקר הדומה לשוא לוקין עליה. ומכל מקום צריך גם את הדרשא "לשוא לשוא" שתי פעמים, משום שלא נאמרו שוא ושקר בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות שקר, שבדברות ראשונות נאמר "לא תענה ברעך עד שקר" ובדברות האחרונות נאמר "לא תענה ברעך עד שוא", ורק לאחר שנאמר לשוא לשוא שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות, שוב אנו לומדים מזה ששוא ושקר נאמרו בדיבור אחד, שהריבוי בא רק לענין שבועה דלשעבר. תוס' ד"ה קמ"ל.
מה שבועת שוא, שנשבע לשנות את הידוע לכל, היא לשעבר, שהרי בשעה שהוא נשבע הוא עובר על שבועת שוא, אף שבועת שקר נמי, דוקא לשעבר. ואילו שבועה דלהבא אינה בכלל הריבוי הזה, אלא דינה ככל לאו שאין בו מעשה, שאין לוקין עליו.  30 

 30.  כתב הר"י מיגש שהטעם לחלק בין שבועה לשעבר לשבועה דלהבא, משום שבשבועה לשעבר שהוא עובר בשעה שנשבע, יש לפחות מעשה זוטא בעבירתו, והוא עקימת שפתים, מה שאין כן בשבועה להבא שבשעה שהוא עובר על שבועתו ונמנע מלאכול אינו עושה שום מעשה ואפילו לא מעשה זוטא, לכן בזה לא ריבתה התורה לחייבו מלקות.
איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: שנינו במשנה לקמן (כז ב): האומר "שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה" את הככר הזה, ושוב חזר על דבריו בפעם השלישית  31  ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה, אינו חייב אלא אחת, משום שאין שבועה חלה על שבועה. כי מאחר שהדבר כבר נאסר עליו בשבועה ראשונה, שוב הוי השבועה השניה כנשבע לקיים את המצוה, שפטור עליה אף אם לא קיים את המצוה.

 31.  הגמרא לקמן (כז ב) מבארת מדוע נקטה המשנה שהוא נשבע שלשה פעמים ולא די בשתי פעמים.
שבועה זו, היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
ומדייק רבי ירמיה: "זו היא", למעוטי מאי?
מאי לאו, האם אין כוונת המשנה למעוטי נשבע "אכלתי" או "ולא אכלתי" דלא לקי. משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולא דרשינן "לשוא" "לשוא" שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות.
וקשיא לרבי אבהו?
ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט את הנשבע במזיד ממלקות, אלא למעוטי את הנשבע בשוגג "אכלתי ולא אכלתי", מקרבן!
וכך אמרה המשנה: שבועה שלא אוכל ואכל, זו היא השבועה דעל שגגתה חייבין קרבן עולה ויורד. אבל אם נשבע על העבר "אכלתי ולא אכלתי", לא חייב קרבן.
ורבי ישמעאל היא דאמר: אינו חייב קרבן אלא כשנשבע על העתיד לבא ולא כשנשבע על לשעבר.
אבל לעולם מילקא לקי אף על שבועה דלשעבר.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |