פרשני:בבלי:שבועות כד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות כד ב

חברותא[edit]

התם, בקונם של המשנה, כיון דמעיקרא לפני שנדר אכל את הנבילה והדר אשתבע ליה, לאחר מכן הוא אמר בלשונו "אם אכלתי היום",  חשובי אחשביה, הרי החשיב את הנבילה באכילתו והוכיח שהוא אינו קץ בה.
אלא הכא, שקודם הוא נשבע סתם "שלא אוכל", מי אחשביה את הנבילה בשעת שבועתו? ולכן, אם הוא יאכל לאחר מכן נבילה, אפשר שהוא פטור כאילו אכל אוכלין שאינן ראויין.  92 

 92.  צריך ביאור מה ההבדל אם אכל לפני השבועה או אחריה שהרי גם באכילה שלאחר השבועה הוא מחשיב את הנבילה? ומתוך דברי הריטב"א משמע שבקונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, כיון שלא אכל דבר אחר מלבד הנבילה, ודאי כוונתו בשעת הנדר על אותה אכילה ובכך החשיבה, מה שאין כן כשנשבע "שלא אוכל" כוונתו מן הסתם רק על אוכלין הראויין ולא על נבילות וטריפות.
אמר רבא: מאי טעמא דמאן דאית ליה "איסור כולל"? מה טעם של רבנן שסוברים שלמרות שאין איסור חל על איסור, אם האיסור הנוסף כולל גם דברים מותרים הנאסרים עתה יחד עם האיסור הנוסף, חל האיסור השני?
מידי דהוה א"איסור מוסיף". שאם האיסור הנוסף מוסיף חומרה שלא היתה באיסור הראשון, כולם מודים שהוא חל על האיסור הקודם, הוא הדין אם האיסור הנוסף כולל עמו דברים המותרים, הרי הוא חל על האיסור הראשון.
(ההבדל בין "איסור מוסיף" ל"איסור כולל", הוא בכך שאיסור מוסיף - מוסיף על החפץ עצמו איסור חדש שלא היה בו עד עתה. כגון חלב של קרבן שנעשה "נותר", נקרא איסור מוסיף, לפי שעד שנעשה נותר, היה החלב אסור באכילה רק לישראל, אך היה מותר להקרבה לגבוה, ועל ידי שנעשה נותר, נוסף עליו איסור שאפילו למזבח הוא נאסר בהקרבה, ומתוך שחל עליו שם נותר לגבי איסור הקרבה, שהוא איסור חדש, ואינו איסור על איסור, חל עליו גם שם נותר לגבי אכילת אדם, שיתחייב עליו גם משום נותר למרות שלגביו הדבר אסור כבר משום חלב.
איסור כולל - אינו מוסיף איסור על החפץ עצמו, אלא על האדם, שהוא נאסר עתה בדברים שהיה מותר עד עתה. כגון נבילה ביום הכפורים, שאיסור יום הכפורים אינו מוסיף כלום על הנבילה, שגם עתה היא אסורה רק באכילה כמו מקודם, אלא הוא מוסיף ומרבה על האדם שיאסר בכל המאכלים, ומיגו שיום הכפורים חל על האדם לאוסרו בשאר מאכלים, חל גם על הנבילה שתיאסר עליו גם משום יום הכפורים).
ומאן דפטר, דלית ליה איסור כולל, על אף שהוא מודה באיסור מוסיף,  93  משום דסבר - כי אמר איסור חל על איסור, היינו דוקא באיסור מוסיף משום שהוא בחדא חתיכה, שהאיסור השני מוסיף איסור על החתיכה עצמה שהיתה אסורה. אבל באיסור כולל, שהוא בשתי חתיכות, שהאיסור השני מוסיף רק על חתיכה אחרת, לא אמרינן מתוך שהאיסור הנוסף חל על האדם לגבי חתיכה זו, יחול גם לגבי חתיכה זו.

 93.  אין הכוונה לרבי שמעון, שהוא אינו סובר אפילו איסור מוסיף, אלא על שאר התנאים שסוברים רק איסור מוסיף ולא איסור כולל. תוס' ד"ה ומאן.
ואמר רבא: למאן דאית ליה איסור כולל חל על איסור, הרי אם אמר "שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תאנים וענבים"  94  - מיגו דחייל שבועתו השניה אענבים, שלא היה מושבע עליהם עד עתה, חייל נמי אתאנים, משום שכלל בשבועתו השניה גם את הענבים המותרים, ולכן אם אכל תאנים חייב משום שתי שבועות.  95 

 94.  כלומר אפילו כל אחד בנפרד.   95.  כתבו תוס': לכאורה איך משכחת לה ב"הן" שאיך ישבע לאכול תאנים וענבים שהרי התאנים אסורים עליו בשבועה? ולפי רש"י שלמסקנת הגמרא לעיל, מדובר כשנשבע סתם "שלא אוכל", ואף על פי כן חלה שבועתו על נבילות וטריפות, אם כן אפשר לומר גם כאן שלאו דוקא נקט רבא "שלא אוכל תאנים וענבים" אלא שאמר סתם "שלא אוכל" ובכל זאת חלה שבועתו גם על התאנים האסורים, ואם כן משכחת לה ב"הן" שישבע שיאכל סתם כדלעיל. אץ לפי שיטת התוס' בהערה 91 שגם לפי המסקנא צריך לפרש בשבועתו את הדברים האסורים, אם כן גם כאן צריך לומר שרבא נקט דוקא "שלא אוכל תאנים וענבים" ויקשה לפי זה איך משכחת לה ב"הן"? ותירצו התוס' שגם כאן אפשר לומר שמשכחת לה ב"הן" שישבע לאכול תאנים וענבים, ויקיים שבועתו באכילת "תאנים השוערים" היינו תאנים שאינם ראויים לאכילה, שאינם בכלל שבועתו הראשונה שנשבע שלא לאכול תאנים, כי באותה שבועה מן הסתם לא נתכוין אלא לתאנים הראויים לאכילה (כמו בכל שבועה "שלא אוכל" שאין בכלל זה דברים שאינן ראויין לאכילה). אבל בשבועתו השניה שגם תאנים טובים נחשבים לאינם ראויים לאכילה מצד איסור השבועה הראשונה שעליהם, אם כן אין הבדל, וגם תאנים שוערים בכלל שבועתו. תוס' ד"ה אלא על פי מהרש"א ורע"א. ובתוס' הרא"ש תירץ שכאן שהתאנים אסורים רק בגלל שהוא נשבע עליהם יש לומר שמשכחת לה ב"הן" שישאל על שבועתו הקודמת ויוכל לישבע עליהם לאכלם.
ותמהינן: פשיטא שהרי זהו איסור כולל!?
ומתרצינן: מהו דתימא שרק איסור כולל הבא מאליו אמרינן שהוא חל על איסור, וכגון יום הכפורים שחל על נבילה, אבל איסור הבא על ידי האדם מעצמו, לא אמרינן שיחול על איסור.
קא משמע לן רבא שהמאן דאמר שסובר איסור כולל, סובר כן גם באיסור שאוסר האדם את עצמו.
מתיב רבא בריה דרבה על רבא שאפילו באיסור הבא מעצמו אומרים איסור כולל, מהא דתנן במסכת כריתות (יג ב):
יש אדם שאוכל אכילה אחת כזית אחד וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד.
ואלו הן: אדם טמא שאכל חלב. והוא חלב של קרבן שנותר מן המוקדשין, שעבר זמן אכילתו של הקרבן. ואכלו ביום הכפורים. הרי יש כאן ארבע חטאות: על אכילת חלב, ועל אכילת נותר, ועל אכילה ביום הכפורים, ועל אכילת קדשים בטומאת הגוף. ובנוסף הוא חייב קרבן אשם מעילות על שנהנה מן ההקדש.  96 

 96.  שכולם חל בהם איסור על איסור על ידי "כולל" או על ידי "מוסיף" - כי בשעה שנולדה הבהמה חל על החלב שלה איסור אכילת חלב. הקדיש את הבהמה נאסרה כל הבהמה על האדם באיסור מעילה. ומיגו שחל איסור מעילה על יתר הבהמה, חל גם על חלבה, וזהו איסור כולל. (ברש"י ביבמות לד א כתב שהוא איסור מוסיף, שהרי ההקדש אוסרו אף בהנאה. וראה תוס' כאן ד"ה יש). נעשה הקרבן נותר, נוסף על החלב עצמו איסור הקרבה על גבי המזבח, ומכח זה חל איסור הנותר גם על האדם, וזהו איסור מוסיף. נטמא האדם הוא נאסר על ידי כן באכילת כל הקדשים, ולכן הוא נאסר באיסור כולל גם באכילת החלב הזה משום טומאת הגוף. הגיע יום הכפורים ונאסר האדם בכל המאכלים שבעולם, חל עליו איסור יום הכפורים גם על החלב הזה משום איסור כולל. רש"י.
רבי מאיר אומר: לפעמים אף יש עוד חטאת אחת, כגון שהיה זה ביום שבת, והוציאו לאותו כזית חלב בפיו מרשות היחיד לרשות הרבים תוך כדי אכילה, שאז חייב חטאת נוספת, משום איסור הוצאה בשבת.  97 

 97.  אבל ביום הכפורים אין איסור הוצאה לדעת רבי מאיר. רש"י. ותוס' הקשו עליו שבתחילה סברה אמנם הגמרא בכריתות (יד א) כן, אך בסוף מסיקה הגמרא שאמנם רבי מאיר סובר שגם ביום הכפורים יש איסור הוצאה, ומה שנקט שבת כדי להוסיף עוד חטאת משום שבת, מלבד החטאת של יום הכפורים. תוס' ד"ה אם.
אמרו לו חכמים לרבי מאיר: חיוב החטאת על ההוצאה אינו מן השם. אין אותה חטאת באה על האכילה אלא על מלאכת ההוצאה, ואנו מונים רק את החטאות הבאות על עצם האכילה בלבד.  98 

 98.  ורבי מאיר מונה את ההוצאה כעבירה של אכילה משום שבמקרה הזה היא דומה לאכילה בכך שהעבירה נעשית ברגע הבליעה, שאז נעשית ההנחה שהיא גמר מלאכת ההוצאה. וכמו שאמרו לענין מלאכת כתיבה שהמוציא דיו בקולמוס וכתב בו שתי אותיות כשהוא מהלך, חייב, שכתיבתן זו היא הנחתן, וגם כאן בליעתו זו היא הנחתו. תוס' ד"ה אמרו.
ואם איתא, שאפילו איסור כולל הבא על ידי האדם עצמו חל על איסור, אם כן משכחת לה שיתחייב על אותו כזית אפילו חמש חטאות, כגון שאמר "שבועה שלא אוכל תמרים וחלב", שלדברי רבא חלה השבועה על החלב למרות שהוא איסור על איסור, משום שהשבועה הזאת כוללת גם את התמרים של היתר. ומיגו דחייל שבועתו אתמרים, חיילא נמי אחלב.  99  נמצא שהוא חייב עוד חטאת על שעבר על שבועתו ואכל את החלב!?  100  ומתרצינן: אמנם יש איסור כולל אפילו באיסור הבא מעצמו, אך כי קתני, התנא של המשנה אינו מונה אלא איסור כולל הבא מאליו. ואילו איסור כולל הבא מעצמו, לא קתני.

 99.  ואף על גב שלכאורה חלב חמור משבועה שיש בו כרת, ואין איסור קל יכול לחול על איסור חמור אפילו בכולל, מכל מקום חלב נחשב לאיסור קל, הואיל "והותר מכללו" (כלשון הגמרא בחולין קג א) שהוא מותר בחיה ורק בבהמה הוא נאסר. תוס' ד"ה מיגו. עוד כתבו התוס' שלכאורה גם שבועה זו לא משכחת לה ב"הן" שאיך יכול לישבע שיאכל חלב? (הקושיא רק לפי שיטת התוס' אך לפי רש"י אפשר שגם כאן מדובר שאמר "שלא אוכל סתם כבהערה 95). אלא שחלב משמע גם חלב מותר כגון חלב שעל גבי הקיבה, ואם כן יכול לישבע שיאכל חלב ותחול שבועתו על החלב המותר. (ואף על פי כן צריך לישבע דוקא בכולל שלא יאכל תמרים וחלב, שאם היה נשבע רק שלא יאכל חלב לא היתה חלה השבועה בגלל שהיא כוללת גם את החלב המותר, כי רק כשהוא מזכיר בשבועתו גם דברים המותרים אנו אומרים שכוונתו גם לחלב מותר. אבל בלאו הכי, חלב משמע רק חלב האסור שהוא עיקר החלב וכמו בהערה 91). תוס' ד"ה שלא.   100.  לכאורה היה יכול להקשות כן גם על רבי יוחנן שסובר איסור כולל אפילו באיסור הבא מעצמו. אלא שרבי יוחנן אפשר שהוא סובר שיש איזה שהוא תנא הסובר איסור כולל רק בבא מאליו ולא בבא מעצמו, ואין הלכה כמותו. אבל מדברי רבא משמע שאין שום חילוק ביניהם, ומי שסובר איסור כולל סובר גם באיסור הבא מעצמו. ובזה ניחא שלכאורה מה בא רבא לחדש יותר מרבי יוחנן, אלא שהוא בא לומר שאין חילוק ביניהם. אולם אפשר לומר שהוא בא לחדש שאפילו כששני האיסורים באים מחמת עצמו כגון בשבועה על שבועה, גם כן חלים זה על זה, ואילו רבי יוחנן דיבר רק כשהשבועה חלה על איסור הבא מאליו. תוס' ד"ה שלא. בתוס' הרא"ש כתב שהיה יכול לומר לו "וליטעמיך", שגם בלא כולל אפשר לישבע על חלב, כגון שנשבע על חצי כזית שאינו מושבע עליו, שאף אם יאכל כזית שלם הוא עובר על שבועתו, שהרי בכלל כזית גם חצי כזית. (מדבריו משמע שאינו סובר כדעת רע"א שהוכיח מהרמב"ם שאם אוכל כזית שלם אינו עובר על שבועתו, ראה הערה 85, וגם משמע מדבריו שאף אם יאכל את הכזית בבת אחת יעבור על שבועתו, שאם לא כן אינו דומה לשאר החטאות שעובר עליהם רק בסוף הכזית, ואילו על השבועה הוא עובר מיד כשאכל חצי כזית). בתוס' הקשו: לפי דעת המקשן שאין איסור כולל באיסור הבא מעצמו, איך יפרש את הברייתא שאיסור מעילה חל על איסור חלב, והרי כל הטעם משום איסור כולל, והקדש הלא הוא איסור הבא מעצמו? (ועדיין לא ידענו מהתירוץ שהקדש מדובר בבכור). ותירצו שהמקשן סבר שרק באיסור הבא מעצמו על עצמו כגון שבועה שאדם אוסר רק על עצמו, לא חל. אבל הקדש שהאדם אוסר על כל העולם אינו נחשב איסור הבא מעצמו. וראה שם שביארו את קושית הגמרא לקמן "והרי הקדש", שלכאורה לפי זה לא קשיא. תוס' ד"ה באיסור בעמוד א על פי מהרש"א.
ומקשינן: והרי הקדש, שהוא איסור הבא מעצמו, שהאדם עושה בדיבורו את ההקדש, ובכל זאת התנא מונה אותו, שהרי אשם מעילות בא על איסור הנאה מן ההקדש!?  101 

 101.  רש"י. ולכאורה גם בחטאות של הנותר והטומאה הם משום הקדש, וכך אכן מפרש רבינו חננאל שהקושיא על זה שהתנא נקט "מוקדשין", משמע על כל האיסורים שבאים בגלל ההקדש ולא רק אשם מעילות.
ומתרצינן: המשנה מדברת בקרבן בכור דקדושתו מרחם מאליו, ולא על ידי הקדש האדם.
איבעית אימא: כי קתני מתניתין, רק מידי דלית ליה שאלה איסורים כאלה שאי אפשר להתירם על ידי שאלה לחכם, ולכן שבועה דאית ליה שאלה שהחכם יכול להתיר את השבועה לא קתני!
ומקשינן: והרי הקדש שאפשר לישאל עליו ככל נדר, וקתני אשם מעילות!?  102 

 102.  היה יכול לתרץ שמדובר שכבר בא ההקדש ליד כהן (ומן הסתם כך הוא, שהרי מדובר כאן בנותר) שאז כבר אי אפשר לישאל, אלא שעדיפא מיניה מתרץ. ריטב"א.
ומתרצינן: הא אוקמינן בבכור שאי אפשר לישאל עליו, שהרי קדושתו לא באה מכח נדר של אדם אלא הוא קדוש מעצמו.
איבעית אימא: כי קתני דוקא קרבן קבוע שכל החטאות והאשם המנויים במשנה הם קרבן קבוע שאין בהם הבדל בין עשיר לעני, ואילו קרבן עולה ויורד הבא על שבועה שהעני מביא קרבן אחר מהעשיר לא קתני.
ומקשינן: הרי טמא שאכל את הקדש, דקרבן עולה ויורד הוא, וקתני!?
ומתרצינן: המשנה מדברת בנשיא שאכל מן הקדש בטומאה שהוא אינו מביא קרבן עולה ויורד אלא קרבן קבוע.
ורבי אליעזר היא, דאמר: נשיא מביא שעיר לחטאת על חטאו בטומאת מקדש וקדשיו, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני.  103  רב אשי אמר: כי קתני, מידי דחיילא כשיעור. רק איסורים שחייבים עליהם רק על שיעור כזית. ואילו שבועה, דחיילא אפילו אפחות מכשיעור, שאם נשבע במפורש על פחות משיעור הוא חייב עליו, לא קתני!

 103.  נשיא הוא המלך, ודינו שונה מכל אדם בישראל לגבי קרבן חטאת, שכל אחד מביא כבשה או שעירה לחטאתו ואילו הנשיא מביא רק שעיר לחטאתו. במסכת הוריות נחלקו תנאים בדין הנשיא לגבי קרבן עולה ויורד. יש שפוטרים לגמרי את הנשיא מקרבן באותם חטאים שמביאים עליהם קרבן עולה ויורד (שבועת ביטוי, שבועת הפקדון וטומאת מקדש וקדשיו) ויש שמחייבים אותו בקרבן, אלא שנחלקו תנאים איזה קרבן הוא מביא, שלדעת תנא קמא הוא מביא קרבן עולה ויורד ככל אדם, שרק בחטאת קבועה שונה הנשיא מכל אדם ולא בקרבן עולה ויורד, ולדעת רבי אליעזר גם בקרבן עולה ויורד הוא מביא רק שעיר בין אם הוא עשיר בין אם הוא עני.
ומקשינן: הרי הקדש שחייבים אשם מעילות גם על אכילה של פחות מכזית וקתני!?
ומתרצינן: הא בעינן שתהא המעילה לפחות בשוה פרוטה שזהו שיעור מעילה. מה שאין כן בשבועה שאין בה שיעור כלל.
ורב אשי מאויריא אמר רבי זירא: כי קתני רק דבר שחייבים על זדונו כרת. אבל שבועה שהיא דבר שזדונו לאו בלבד, לא קתני!
ומקשינן: והרי אשם מעילות, דזדונו לאו בלבד,  104  וקתני?

 104.  רש"י מפרש שהלאו של מעילה נלמד בגזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, ובתרומה נאמר לאו "וכל זר לא יאכל קדש" (רבי וחכמים נחלקו בסנהדרין (פד א) בילפותא הזאת, שלדעת רבי לומדים ממנה חיוב מיתה במעילה, ולדעת חכמים מיעטה התורה בתרומה "ומתו בו כי יחללוהו" משמע דוקא "בו" ולא במעילה, שבמעילה אין חיוב מיתה, אך לענין אזהרת הלאו מודים חכמים שלומדים מעילה מתרומה בגזירה שוה הזו). ועוד כתב רש"י שיש אומרים שהלאו של מעילה נלמד מ"וזר לא יאכל כי קדש הם". ודחה רש"י שלא יתכן שהלאו הזה נאמר לענין איסור מעילה, שהרי מעילה לא שייך רק בדבר האסור אפילו לכהנים, ו"כל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה", ואילו הכתוב הזה מדבר בקדשים שמותריסלכהנים ורק לזר הם אסורים. וראה תוס' ד"ה והרי.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |