פרשני:בבלי:שבועות לב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות לב ב

חברותא[edit]

ג. ומחלוקת בעדי סוטה - בעדי סתירה, שראו את סתירת האשה לאחר שקינא לה בעלה. ונחלקו בכך חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון, כשם שנחלקו בעד אחד לממון:
מר, רבי אלעזר, המחייב עד אחד בממון בקרבן שבועה, סבר - דבר הגורם לממון כממון דמי. והנך עדי סתירה גורמים הם לממון, שהרי יתכן שמכח עדותם, המחייבת את האשה בשתיית המים המאררים, היא תרתע, ותודה, מאימת שתיית המים, שזינתה, ויפטר הבעל מתשלום כתובתה. ולכן' חייב כל אחד מהעדים בקרבן שבועה.
ומר, חכמים, סבר - דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ופטור. כשם שעד אחד בממון פטור מקרבן, על אף שיתכן שהנתבע ירתע מהשבועה ויודה, הוא הדין פטור העד שנמנע מלהעיד על הסתירה, לפי שאין הוא אלא גורם לממון ולא מפסיד ממון ישיר.
ד. הכל מודים בכשנגדו חשוד על השבועה, וכדמפרש ואזיל.
ה. הכל מודים בעד אחד דרבי אבא, וכדמפרש ואזיל.
ומבארת עתה הגמרא את דין שכנגדו חשוד על השבועה ואת דין עד אחד דרבי אבא:
הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה.
ודנה הגמרא: דחשיד מאן?
אילימא דחשיד לוה, ולפיכך חייב העד האחד על שנמנע מלהעיד, משום דאמר ליה מלוה: אי אתית אסהדת לי, הוה משתבענא את שבועת הנוטלין (שתיקנו חכמים שכל מקום שהחשוד על השבועה מתחייב שבועה ואינו יכול להשבע, ישבע התובע אותו ויטול) ושקילנא ממונא. ונמצא שבהמנעותך להעיד הפסדת לי ממון!
ולימא ליה העד האחד לתובע: מי יימר דמשתבעת את שבועת הנוטלין, שהרי מבלעדיה לא תוכל ליטול ממון, ונמצא שאין המנעותי גורמת ישירות הפסד, שהרי אין הדבר תלוי רק בי אלא גם בשבועתך, ונמצא שאיני אלא גורם, ולרבנן גורם פטור מקרבן, ותיקשי כיצד אמרינן דהכל מודים בשכנגדו חשוד שחייב קרבן?  9 

 9.  מדברי הגמרא "מי יימר דמשתבעת", מבואר שאם הביא המלוה עד אחד, והלוה חשוד, אין המלוה נוטל בלא שבועה. ואין להקשות מכאן לדעת הסוברים שעד אחד המסייע פוטר משבועה, מדוע אותו עד אחד, (שחייב את הלוה שבועה, וכיון שהוא חשוד עוברת השבועה למלוה) מדוע לא תועיל עדותו לפטור את המלוה משבועת הנוטלים? היות ועד המחייב בעדותו את הנתבע להשבע, אינו יכול באותה עדות גם לפטור את התובע משבועה. כמו שמצינו בדברי הש"ך (חו"מ פז לה), שאם תבע אדם ממון מחברו, וכפר הנתבע בכל, והביא התובע עד אחד, והתחייב הנתבע בשבועה מן התורה, והפך הנתבע את השבועה כלפי התובע, אין העד שהביא התובע וחייב את הנתבע שבועה, יכול לפטור את התובע מהיפוך השבועה שהטיל עליו הנתבע, כיון שכבר השתמשנו פעם אחת בעדותו לחייב את הנתבע להשבע. חידושי רבי שמואל לבבא מציעא אות פג.
אלא, כגון ששניהם, התובע והנתבע, חשודין על השבועה, דאמר מר, לקמן, דבכהאי גונא ששניהם חשודים אין התובע נשבע שבועת הנוטלין אלא חזרה שבועה למחויב לה, והיינו לנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע, שהרי הוא חשוד, הרי הוא משלם, ונמצא שתביעתו של התובע מהעד האחד לבוא להעיד לו היא תביעת ממון ישירה, שהרי היא תחייב את הנתבע החשוד בשבועה, וברור לנו שהוא לא יוכל להשבע אלא יהיה חייב לשלם, ולפיכך הכל מודים שעד אחד חייב כאן קרבן שבועה.
והדין האחרון שאמר אביי: הכל מודים בעד אחד דרבי אבא, היינו: דההוא גברא דחטף נסכא (חתיכת מתכת כסף) מחבריה. אתא לקמיה דרב אמי לתובעו לדין, והוה יתיב רבי אבא קמיה דרב אמי. אזל התובע אייתי חד סהדא דמיחטף חטפיה מיניה, ורצה להשביע את החוטף על כך, כדין עד אחד המחייב שבועה.
אמר ליה החוטף: אין, אכן חטפי, אבל - ודידי חטפי! ונמצא שאינו יכול להשבע כי הודה לדברי העד שחטף, אלא שטוען שחטף את שלו.
אמר רב אמי: היכי לידייני דייני להאי דינא?
לישלם - ליכא תרי סהדי דחטף!
ליפטריה - הא איכא חדא סהדא דמחטף חטף!
לישתבע - כיון דאמר אין חטפי, ודידי חטפי! הוה ליה כגזלן,  10  שאינו נאמן להשבע. והוא הדין זה שהודה שחטף, אלא שטוען דידי חטפי, אינו יכול להשבע שאת שלו הוא חטף, כי אין הוא מכחיש בכך את העד.

 10.  הוי ליה כגזלן. תוס' הקשו שנאמין לו בשבועה שחטף את שלו (ועיין באילת השחר שדן בשאלה של האחרונים, איזו שבועה היא זאת) במיגו שהיה יכול לטעון לא חטפתי, ואז היה נאמן בשבועה להכחיש את העד. ותירצו, שהוא ירא לשקר בדבר שהעד מ כחישו. והקשו התוס' במסכת בבא בתרא (לד א), איך תלוי דין זה במחלוקת רבי אבא ורב ושמואל, והרי גם לפי רב ושמואל לא מועיל לו המיגו משום שהוא ירא להכחיש את העד. וביארו הקובץ שיעורים והגר"ש שקופ, שלפי רבי אבא לא מועיל המיגו, כי לא מועיל מיגו אלא לגבי טענות, ולא לגבי סילוק העדות, שהרי אם יטען לא חטפי וישבע להכחיש העד, ונאמין לו, אין זה משום שנאמן בטענותיו, אלא שבמצב שטוען לא חטפתי ונשבע על כך, יש בכוחו לסלק את העד. ולכן, אין להאמין לו בטענה שחטף את שלו, במיגו שהיה יכול לסלק את העד באמצעות שבועה. ואילו רב ושמואל סוברים, כיון שעתה אין עד אחד כנגדו, שהרי גם הוא מאשר את דברי העד, אלא שטוען דידי חטפי, נאמן במיגו שיכול היה לומר לא חטפתי, והיה נאמן בשבועה, ואין זה נקרא "מיגו לסלק עדות" שהרי כרגע אין נגדו עדות.
אמר ליה רבי אבא לרב אמי: הוה ליה החוטף מחויב שבועה (שהרי עד אחד מעיד שחטף, והשבועה היחידה שהוא יכול להכחיש בה את העד היא במקרה והיה טוען שלא חטף כלל) ואינו יכול להשבע כי הוא הודה על החטיפה, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע - משלם!
אמר רב פפא: הכל מודים בעד מיתה, היודע שמת הבעל של האשה והיא משביעה אותו שיבוא ויעיד לה ותוכל ליטול כתובתה, שהוא חייב על כפירתו, והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור.
ומסבירה הגמרא: הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור כגון דאמר לה לדידה, חוץ לבית הדין, ולא אמר להו לבית דין, והיא תובעת ממנו שיעיד לה בבית דין ומשביעתו על כך. והפטור הוא בגלל שאין לה צורך בעדותו אחרי שהוא העיד בפניה שמת בעלה, שהיא עצמה יכולה ללכת לבית דין ולהעיד שעד אחד העיד בפניה על מיתת בעלה ותיטול בעדותה הזאת כתובתה (כי הקילו חכמים להאמין לעד מפי עד במיתת הבעל), דתנן: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא! או שאמרה במקום יבום: מת בעלי - תתיבם!
הכל מודים בעד מיתה שחייב על כפירתו, בכגון דלא אמר לדידה, ולא אמר להו לבית דין.
ופרכינן: האם שמע מינה משביע עדי קרקע חייב? (שהרי הכתובה נגבית רק מהקרקע), והרי לקמן נחלקו בשאלה זאת תנאי ואמוראי.
ומתרצינן: דלמא הא דרב פפא דמחייב איירי דתפישא מטלטלי עוד בחיי בעלה לצורך כתובתה, ונמצא שגביית הכתובה תהיה מהמטלטלין ולא מהקרקע.
שנינו במשנה: כפר אחד והודה אחד כו'.
ומקשינן: השתא בכפרו בזה אחר זה, דתרוייהו קא כפרי, אמרת - הראשון חייב והשני פטור, כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהראשון שכפר חייב, שהרי השני עומד מוכן להצטרף אליו בעדותו?
ומתרצינן: לא צריכא שכפרו שניהן, וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור לכפירתו, הרי הוא פטור על כפירתו היות וחזר בו. והא קא משמע לן, דתוך כדי דיבור כדיבור דמי.
ומקשינן: בשלמא לרב חסדא, דמוקי לההוא דכפרו שניהם כאחת במצומצם, כרבי יוסי הגלילי, דאית ליה אפשר לצמצם, ניחא, דברישא אשמועינן אפשר לצמצם. וסיפא איצטריך לאשמועינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. אלא לרבי יוחנן, דמוקי לה לרישא בתוך כדי דיבור, רישא תוך כדי דיבור, וסיפא תוך כדי דיבור? תרתי, למה לי?
ומתרצינן: זה באה המשנה לאשמועינן: מהו דתימא, הני מילי דמצטרף בתוך כדי דיבור, כפירה וכפירה, שאם כפר השני בתוך כדי דיבור לכפירת הראשון נחשבת כפירתם כאחת. אבל כפירה והודאה בתוך כדי דיבור אימא לא נחשבת חזרתו מהכפירה בתוך כדי דיבור להחשיב את הודאתו לעדות, קא משמע לן שבתוך כדי דיבור אפשר אפילו לחזור מכפירה לעדות.
שנינו במשנה: היו שני כיתי עדים. כפרה הראשונה ואח"כ כפרה שניה שתיהן חייבות.
ומקשינן: בשלמא כת שניה תתחייב, משום דכפרה לה כת ראשונה ונמצא שהעדות תלויה רק בהם, והם המפסידים לו עתה ממון בכפירתם. אלא, כת ראשונה, אמאי חייבת על כפירתה,  הא קיימא הכת השניה היכולה עדיין להעיד, ואין הוא מפסיד בכפירתם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |