פרשני:בבלי:שבועות מג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מג ב

חברותא[edit]

גמרא:
שנינו בסוף המשנה: מי נשבע - מי שהפקדון אצלו.
ודנה הגמרא: אהייא על מה נאמר דין זה? אילימא אסיפא כאשר הלוה טוען שהמשכון היה יותר מן ההלואה והמלוה מודה לו במקצת תביעתו, מדוע צריכה המשנה להשמיענו הטעם שנשבע המלוה "שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון",
ותיפוק ליה דשבועה גבי מלוה הוא? שהרי הוא הנתבע המקרה זה, והוא המודה במקצת תביעת המשכון, ואם כן חייב הוא שבועה מדין מודה במקצת?  45  אמר שמואל: אכן דין זה נאמר על ארישא דמשנתנו. שנטלו חכמים את השבועה שחייב הלווה, והטילוה על המלוה שהפקדון אצלו. (ולהלן מבארת הגמרא על איזה חלק ברישא נאמר דין זה)xxx

 45.  גליוני הש"ס (לעיל מא א) הביא משו"ת מהר"מ (סימן רסד) שהוכיח מכאן דבדאורייתא לא הופכים את השבועה לשכנגדו. כיון שאם כן, הרי צריך את הטעם של "שמא יוציא הלה את הפקדון" כדי שלא יוכל להפוך את השבועה על שכנגדו!
וכן אמר רבי חייא בר רב - ארישא וכן אמר רבי יוחנן - ארישא.
מאי רישא שבה נאמר דין זה? סיפא דרישא. שבה כתוב: אמר המלוה - סלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה.
והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה, חייב המלוה שבועה!
כיון, דשבועה זו מעיקר הדין - גבי לוה היא כיון שבמקרה זה הוא המודה במקצת, (בכך שעדיין חייב, לפי הודאתו, את הדינר שהוא ההפרש בין ההלואה לשווי המשכון).
ושקלוה (נטלוה) רבנן את השבועה הזו מהלוה, ושדיוה (הטילוה) אמלוה, כדי שלא יהיה מצב שבו יוכל המלוה להוציא את הפקדון אחר שישבע הלוה כמה היה המשכון שוה, ויוכיח שלא כדבריו ועל ידי זה יפסלנו לעדות.  46 

 46.  כך פירש רש"י במשנתנו. והקשה הר"ח בבבא מציעא והביאו התוס' כאן (וכל הקשה הרשב"א,) וכי אנו אחראין לרמאין שלא יפסלנו? ור"ח פירש שהחשש הוא שמא יוציא הלה את הפקדון, ונמצא שנשבע הלווה שבועה לבטלה. וכן משמע בדברי רי"ף שהחשש הוא שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל.
והשתא, דאמר רב אשי לפי רב הונא שאמר כי כל שומר שמודה שלא שמר כראוי ומוכן לשלם, חייב גם להישבע שאין החפץ ברשותו. (חוששים שמא עיניו נתן בפקדון ומוכן לשלם את ערכו ובלבד שישאר אצלו).
ולפי דבריו אלו, קשה: מהו החשש האמור במשנתנו שמא יוציא המלוה את המשכון. והרי, נחייב את המלוה להישבע שאינו ברשותו, כדין כל שומר, וממילא לא קיים החשש שמא יוציא המלוה את הפקדון שהרי נשבע שאינו ברשותו,
ותירץ רב אשי, דקיימא לן שכך הוא דין משנתנו:
זה, המלוה נשבע מתקנת חכמים שהמשכון אינו ברשותו. וזה הלוה, נשבע שבועת מודה במקצת מדאורייתא כמה היה המשכון שוה. ואם כן, שלמעשה שניהם נשבעין, אמאי קאמר תנא דמתניתין "מי נשבע - מי שהפקדון אצלו"?
אלא הכי קאמר: באמת שניהם נשבעין  47  (וכפי שעולה בדינו של רב אשי) ודין המשנה הוא: מי נשבע תחלה - מי שהפקדון אצלו.  48 

 47.  בשער המשפט סוף סימן כ"ד הביא מתשובת הגאונים שבשנים המחויבים שבועה זה לזה נזקקין לתובע שישבע תחילה.   48.  השבות יעקב סימן קנא הוכיח מכאן שכאשר יש שנים החייבים שבועה, א' שבועה דאורייתא וא' שבועה דרבנן, הרי שאין כל דין קדימה למחויב שבועה דאורייתא. שהרי כאן הלוה חייב שבועת מודה במקצת דאורייתא ואילו המלוה חייב שבועה דרבנן (שאינה ברשותו) ולא היה כל צד בגמרא להקדים את שבועת הלוה משום שהיא דאורייתא! אולם בריטב"א בבא מציעא (לה א) כתב, הא דסלקא דעתך שהלווה נשבע תחילה, הוא משום ששבועתו היא מדאורייתא. ודלא כהשבות יעקב. ואמנם יש ליישב דברי הריטב"א מראית השבות יעקב ועיין בתומים (סימן פז ס"ק טו). ובקצות החושן (טו ס"ק ד') הביא את דברי השבות יעקב, והכריע ששבועה דרבנן שמחמתה יורדין לנכסיו, הרי היא שוה לשבועה דאורייתא לענין קדימה. והוא לכאורה שלא כדברי הריטב"א.
כי אם נאמר שהלוה ישבע תחילה, יש לחשוש שמא ישבע זה הלוה, ואז לא ישבע המלוה את שבועתו שאינה ברשותו, אלא אדרבה, ויוציא הלה את הפקדון ויוכיח ששיקר הלוה בשבועתו.
אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה, ומשכן ליה עבור חובו קתא דמגלא (בית יד לאחיזת המגל, ששויו מועט, ואינו עומד בשום יחס של הלואה לאלף זוז, ובכל זאת:) אם אבד  49  קתא דמגלא - אבד אלפא זוזי. משום שבכך שהסכים ליטול קת של מגל כמשכון עבור חוב של אלף זוז, הרי הוא הסכים שכל עוד הוא לא יחזיר את אותו קת של מגל ללוה, אין הלה צריך לפרוע את חובו.  50 

 49.  כתב הריטב"א, לאו דוקא אבד, אלא אפילו נגנב. לפי ששומר שכר חייב על הגניבה ועל האבדה.   50.  כתב רש"י, אף שאם אבד המשכון פטור הלוה מלפרוע את חובו, כיון שקיבלו המלוה עליו כמשכון, מכל מקום, אם המשכון קיים אין הלוה יכול לומר לו "סברת וקיבלת" ויגבה חובו מן המשכון. כיון שאף שקיבלו בתור משכון, לא קיבלו בתורת פירעון. וחייב הלוה לפרוע חובו וליטול המשכון. וכן אם נאנס המשכון מיד המלוה, גם כן חייב הלוה לפרוע חובו. כיון שהמלוה אינו אלא שומר שכר ופטור באונסין.
אבל, אם מישכן עבור אלף זוז תרתי קתאתי, לא אמרינן שכל קת היא משכון עבור חצי מן החוב. ואם איבד אחד מהם, אזי איבד חמש מאות זוז.
אלא אומרים ששתי הקתות מהוות משכון אחד. וכיון שמחזיר ללוה קת אחת, נמצא שהחזיר לו מקצת המשכון כולו. ויכול לשלם ללווה את תמורת הקת השניה שאבדה, ולגבות את כל החוב.
ורב נחמן אמר: אפילו מישכן תרתי קתאתי, הדין הוא: אבד חדא - אבד חמש מאה, אבד אידך - אבד כוליה כל האלף זוז! לפי שכל קת וקת היא משכון עבור חצי מן החוב.
אבל, אם משכן קתא ונסכא, (חתיכה של כסף שערכה רב) לא אומרים שקיבל עליו המלוה את ה"נסכא" כמשכון עבור מחצית ההלואה.
כיון שהנסכא, שוויה רב, והרי שונה היא בזה מהקת.  51  לפי שהיא דבר הראוי לפירעון. ויש להניח שקיבל את הנסכא בתור משכון לפירעון - שאם לא יפרע חובו, יגבה אותו מן הנסכא לפי שוויה של הנסכא בלבד.

 51.  והריטב"א כתב כי היכי דנסכא לא קבליה אלא במאי דשוה, קתא נמי קבליה במאי דשוה. וגובה אף מן הקת. אמנם ברש"י לא משמע כן כיון שלא הזכיר אלא את הדין שאם אבדה הנסכא נוטל פירעון כנגדה כיון שראויה היא לפירעון החוב. אולם הנסכא אינה ראויה היא לפירעון ולכן אינו נוטל כנגדה.
ונמצא, שלא הסכים המלוה שבאם תאבד הנסכא, יאבד הוא מחצית חובו. אלא רק כמו ששוה הנסכא בלבד.
נהרדעי אמרי: אפילו קתא ונסכא אבד נסכא - אבד פלגא. אבד אחר כך גם את הקתא - אבד כוליה!  52  ומקשה הגמרא: והלוא תנן: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה, חייב הלוה להישבע שבועת מודה במקצת,

 52.  כך היא גירסת הרש"י שלפנינו. אולם הרשב"א הביא בשם רש"י שגרס "אבד נסכא - אבד מאי דשוה. אבד קתא - אבד כולהו". והביאור לפי גירסא זו, כיון שסתם נסכא, דבר הראוי לפירעון הוא, הרי שלא קיבל עליו המלוה משכון זה אלא לפי מה ששוה. ור"ח גרס כגירסת הגמרא שלפנינו "אבד נסכא אבד ה' מאה. אבד קתא אבד כולהו".
ואמאי, והלוא לפי דברי שמואל, שקבלת המשכון מיד הלוה הרי היא כהסכמה שכל עוד אין הוא מחזיר את המשכון ללוה אין הלוה צריך לפרוע את חובו,
לימא ליה הלוה למלוה הא קבילתיה להאי משכון (שלדבריך היה שוה שקל) והסכמת שכל עוד אינך מחזיר אותו איני צריך לשלם את חובי?
ומתרצת הגמרא: מתניתין איירי בדפריש. שפירש המלוה שאינו מקבל אחריות על המשכון, אלא בדמיו בכדי שוויו.
שמואל - בדלא פריש. אלא מקבלו המלוה סתם, וכיון שכן אומרים אנו: מכך שהסכים לקבל משכון בפחות משוויו הרי הוא כמי שהסכים לכך שאין הלוה חייב לשלם אלא אם כן יחזיר לו את משכונו.  53 

 53.  ר"ח ור"ת גרסו להיפך: מתניתין בדלא פריש, שמואל בדפריש. וביאר התוספות ד"ה מתני', שודאי שמואל מדבר בדפריש. כיון שאין סברא לומר שיפסיד המלוה כל חובו לגמרי בלא שיפרש על כך כלום.
ומעמידה הגמרא את דברי שמואל: לימא דבריו הם כתנאי:
דתניא: המלוה את חבירו על המשכון ואין המשכון שוה למעות ההלואה, ואבד המשכון - ישבע המלוה שלא פשע בשמירתו (שהרי שומר חינם הוא עליו ורק בפשיעה הוא חייב).  54  ויטול את מעותיו שחייב לו הלוה - דברי רבי אליעזר.

 54.  כתב רש"י במסכת בבא מציעא פא ב: ישבע המלוה שלא פשע בשמירתו דשומר חינם הוא עליו, שאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור. ולעולם שומר חינם הוא עליו, שאם אבד יגבה חובו ממקום אחר, ע"כ.
רבי עקיבא אומר: יכול הוא, הלוה שיאמר לו למלוה: כלום הלויתני אלא על המשכון, והרי זה כאילו הסכמנו בינינו שאם אבד המשכון אבדו מעותיך!
(ומבואר, כי דברי שמואל הינם לשיטתו של רבי עקיבא, ואילו רבי אליעזר חולק על זה).
אבל, המלוה אלף זוז בשטר, והניח משכון בידו פחות משוויו עליהם - דברי הכל: אבד המשכון - אבדו מעותיו. כיון שבמקרה זה ודאי שנטל את המשכון על מנת לגבות ממנו, שהרי יש לו שטר בחוב זה. וסתם שטר, יש בו שיעבוד קרקעות וממילא יש לו מהיכן לגבות. ולכן, אם בנוסף לכל זאת נטל גם משכון - על כרחך שכדי לגבות ממנו נטלו.  55  ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

 55.  עפ"י דברי רש"י ב"מ שם וז"ל: דהא משכון ודאי לגוביינא שקל הימנו. דסתם שטר יש בו שיעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות, ובטוח הוא, וגם לכפור אינו יכול שהרי קאי שטרא. הלכך, לאו לזכרון דברים נקטיה. וזהו גם כן ביאור דברי רש"י הכא ד"ה ובדשמואל קמיפלגי. והתוס' בד"ה מאי, כתבו שכאשר הלוהו בשטר, מודה רבי אליעזר. משום שהדרך והרגילות שהמלוה בשטר אינו לוקח משכון בשעת ההלואה. אלא לוקחו שלא בשעת הלואה. ואז, בעל חוב קונה משכון מדרבי יצחק.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |