פרשני:בבלי:שבועות מד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מד ב

חברותא[edit]

דאיתמר: שומר אבדה.  58  אדם שמצא מציאה ושומר עליה מכח מצות השבת אבדה, רבה אמר: דינו כשומר חנם ופטור בגניבה ואבדה,  ורב יוסף אמר: דינו כשומר שכר דמי - בשכר המצוה.  59 

 58.  כתבו התוספות בד"ה שומר אבדה, דשומר שכר לעכו"ם אינו מתחייב בגניבה ואבדה, כיון דגבי שומרים כתיב רעהו. ויש למעט עכו"ם כדממעטינן הקדש. וכתב התומים (סימן עב ס"ק יג) שמדברי התוספות מבואר שלא מוחלט פטור זה משמירה לעכו"ם, כיון שאין לזה ראיה מן הגמרא. והא דפסק השולחן ערוך סימן ש"א סעיף א' דישראל לא נעשה שומר לעכו"ם הוא מדברי הרמב"ם ומקורו במכילתא, ע"כ.   59.  ובבבא קמא נו ב מבואר כך: רב יוסף אמר, (שומר אבדה) כשומר שכר דמי. משום שבאותה ההנאה שפטור הוא מלתת פת לעני (שהרי עוסק הוא במצוה) נחשב הוא מחמת הנאה זו, כשומר שכר. ויש המפרשים את דברי רב יוסף שם כך: כיון שנתחייב בהשבת אבדה, הרי שעבדתו התורה לצורך כך, והריהו כשומר שכר.
ולפי זה, מחלוקת התנאים כך היא: רבי אליעזר סבר כרבה שהרי הוא שומר חינם בלבד ולכן נשבע המלוה שלא פשע ונוטל מעותיו. ואילו רבי עקיבא סבר כרב יוסף שחייב בגניבה ואבדה מדין שומר שכר.
אלא כעת יש להסתפק: זה ודאי שרבי עקיבא אינו סובר את דינו של רבה. כיון שמחייב רבי עקיבא את המלוה במשכון. אך האם אפשר להעמיד את דברי רב יוסף אף כרבי אליעזר, ולא נחלקו בדבריו, או לימא דדינו דרב יוסף מחלוקת תנאי היא?
ופושטת הגמרא: לא נחלקו דברי רב יוסף בשומר אבדה העוסק במצוה. דכולי עלמא אית להו דרב יוסף ששומר שכר בשכר המצוה הוא, וחייב בגניבה ואבדה.
והכא, במלוה צריך למשכון להשתמש בו ועל ידי כך מנכה ללווה מהחוב את דמי שכירות המשכון.  60  ובאופן זה קא מיפלגי. מר רבי עקיבא סבר מצוה קא עביד כיון שתוך כדי שמשתמש הוא במשכון - הולך החוב ופוחת ומצוה היא.  61  והרי הוא שומר שכר על ידי מצוה זו.

 60.  כך פירש רש"י. ור"ח פירש שצריך למשכון, כלומר שאינו רוצה להלוות לו בלי משכון. וצריך את המשכון לצורך החוב ובתוספות ד"ה במלוה צריך למשכון הקשה על כך דמשום כך לא נחשב כאילו אינו עושה מצוה? ובשולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף א פסק שאסור למלוה עצמו להשתמש במשכון, משום החשד (שמא מלוה לו בריבית על ידי שימוש במשכון). וכתב הבית יוסף והרמ"א דמכל מקום אם התנה כן בתחילה מותר להשתמש. והוכיחו כן מרש"י כאן. ובש"ך ס"ק ד תמה, דאם התנה כן מעיקרא, הריהו חייב מדין שוכר. ובביאור הגר"א שם כתב שמדובר כאן שעדיין אינו משתמש אלא שמתנה עם הלוה שאם יצטרך יהא רשאי להשתמש. וברשב"א בבא מציעא פב ב הביא בשם הראב"ד שזה דלא נעשה כאן שוכר, הוא משום שכלו ימי שכירותו ואמר ליה גמרתיו. ועי"ש.   61.  כך פירש רש"י. ויש לעיין איזה מצוה היא זו שהרי אין זו הלואה אלא פירעון ההלואה. והפירעון אינו ממצות המלוה אלא מצוה הלוה. ושמא יש בזה שהוא מסייע ללווה לפרוע חובו ואף זה מצוה. (וראיתי למי שביאר, שכיון שסוף סוף מהנה הוא את הלוה על ידי שמשתמש במשכון, והנאה זו של פירעון הלואה גדולה היא ללוה, הרי שבהנאה זו - מקיים מצוה) הגמרא בבבא מציעא פב ב מוסיפה "שהלוהו" וכתב הנתיבות המשפט שלא קאמר רבי עקיבא שמצוה קא עביד אלא רק כאשר משלם ללווה את כל שכרו משכירות המשכון. אבל אם התנה שעל ידי השימוש מנכה לו בחובו. ויש למלוה הנאה בשכר הלואתו אין בזה שום מצוה.
ומר רבי אליעזר סבר היכן שהמלוה משתמש לעצמו - לאו מצוה קא עביד.  62  כיון שלהנאתו מתכוין. ולכן הוא שומר חנם.

 62.  והגמרא בבבא מציעא הוסיפה שלהנאתו מכוין. ובמגן אברהם (סימן לח ס"ק ח) דייק מדברי הרש"י בסוכה שלא נפטרו תגרי תפילין מן התפלה ומן התפילין כאשר מתעסקין בכדי להשתכר. ועיין בשו"ת כתב סופר (אורח חיים סימן קיט) שהעיר דלכאורה נחלקו בזה רבי אליעזר ורבי עקיבא כאן.
ועדיין מבררת הגמרא: לימא דברי שמואל שאם איבד המלוה את המשכון - איבד את ההלואה, אף אם המשכון פחות מן ההלואה.
כי הני  63  תנאי:

 63.  זו גירסת רש"י. ובגמרא שלפנינו: לימא כתנאי.
המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שנת השמיטה (והדין הוא שמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו כיון דלא קרינן בה "לא יגוש" שהרי הוא אינו נוגשו אלא גובה מן המשכון),  64 

 64.  ובריטב"א בבא מציעא מט א, הביא דרשת הספרי, שהמלוה על המשכון אין השביעית משמטת. מדכתיב (דברים טו) "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ודרשו - ולא שיהיה לאחיך בידיך. כלומר, המשכון שנותן הלוה בידיך. ובאופן זה אינו משמט. (וכן הובאה דרשה זו בתוס' בגיטין לו א ד"ה מי איכא בשם הספרי)
אף על פי שאינו שוה המשכון אלא פלגא מן החוב - אינו משמט (לקמן יבואר אם הכונה שאינו משמט את אותו החצי או את כל החוב) דברי רבן שמעון בן גמליאל.
רבי יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט. ואם לאו משמט.
ודנה בזה הגמרא: מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא, אילימא דאינו משמט רק כנגדו של המשכון אבל משמט את שאר ההלואה שאין בנגדה משכון,
מכלל, דרבי יהודה הנשיא, שחלק ואמר שאם אין המשכון כנגד כל החוב הרי הוא משמט, סבר כנגדו של המשכון נמי משמט, ונשמט כל החוב גם מה שהמשכון כנגדו חציו.
ואם כן קשה: אלא, אמאי תפיס המלוה את המשכון, והרי על חצי החוב יש משכון, ומדוע שלא יתפס מחצית החוב בו ולא ישמט?
אלא לאו, הא דאמר תנא קמא שאם יש משכון על חציו אינו משמט, היינו כנגד כולו.
וכשמואל. הסובר כי למרות שאין המשכון שוה כנגד כל החוב, נחשב הוא כאילו שוה כנגד כל החוב. ואין הלוה צריך להחזיר לו כלום מהחוב עד שיחזירנו את המשכון. ולפיכך אינו משמט כלל.
ובדשמואל קא מיפלגי: דתנא קמא סובר כשמואל אף אם שוה המשכון חציו - אינו משמט את כולו. ורבי יהודה הנשיא אינו סובר את דינו של שמואל, ולכן אינו משמט אלא רק כנגד מה ששווה המשכון.
ודוחה הגמרא: לא, אף אחד מן התנאים האלו אינו סובר כשמואל. וגם תנא קמא סובר כי לעולם כנגדו שחלק מן החוב שעליויש משכון בלבד, הוא שאינו משמט. לפי שאין המשכון עבור פלגא מן החוב נעשה למשכון על הכל.
ובהא קמיפלגי: תנא קמא סבר, כנגדו. היינו כנגד המשכון אינו משמט, והשאר משמט.  65 

 65.  הרא"ש במסכת גיטין פרק ד' סימן י"ז הביא דברי הירושלמי, שאפילו אם נתן משכון חסר כל ערך ביחס להלואה כגון מחט, אינו משמט. וכתב הרא"ש, שזוהי דעת רשב"ג בפרק שבועת הדיינין. דאפילו אינו שוה אלא פלגא - אינו משמט. והכסף משנה בפרק ט' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ד השיג על כך, שהרי מבואר כאן בסוגיא "דלעולם שכנגדו". ורק מה שכנגד החוב משמט ואילו השאר אינו משמט, ולא כמו שכתב הרא"ש. ואכן הרמב"ם שם כתב שהמלוה על המשכון אינו משמט. והוא שיהיה החוב כנגד המשכון. ואם היה יותר, משמט משמיט היתר על המשכון. וכן כתב הר"ן בגיטין שם דכי אמרינן שאינו משמט, דוקא כנגד החוב. אבל מה שהחוב יתר על המשכון, משמט. דהכי מסקינן סוף פרק שבועת הדיינים. וצ"ע דברי הרא"ש. ועיין בדברי הגר"א שם שכתב כי הרא"ש לשיטתו שפסק כשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי. והיינו, שאין שייכות בין ערך המשכון לסכום החוב, ולכן אין המשכון משמט את כל החוב.
ורבי יהודה הנשיא סבר שאפילו כנגדו דמשכון נמי משמט. שאין משכון זה עושה את החוב כגבוי בידו. ודקא אמרת - למאי תפיס ליה משכון, אם לא לצורך כך שיהא החוב כגבוי בידו?
תשובתך: לזכרון דברים בעלמא, שיהיה ביניהם, בין המלוה ללווה זכר לחוב, ולא כמשכון לגביה. ולכן, כיון שלא מיקרי כגבוי בידו, משמט החוב כולו.



הדרן עלך פרק שבועת הדיינין





פרק שביעי - כל הנשבעים





בפרקים הקודמים נתבארו דיני שבועה מדאורייתא, אותה נשבעים על מנת להיפטר מתביעת ממון. כגון שומר הטוען שלא שלח ידו בחפץ שהופקד בידו אלא הוא נאבד ממנו באונס, הרי הוא נשבע שבועת השומרים כדי ליפטר מתשלום החפץ. וכך הוא הדין בכל השבועות שהן מן התורה, שאין בהן שבועה כדי להוציא ממון, אלא רק כדי להיפטר מתשלום.
לקמן בגמרא (מה א) נלמד דבר זה מן הפסוק הנאמר לגבי שבועת השומרים (שמות כב י) "ולקח בעליו, ולא ישלם". ודורשת הגמרא "ולקח בעליו" - בעל הפקדון יקח את השבועה מן השומר, וממילא - "ולא ישלם" השומר, כיון שנפטר בשבועה זו.
והוסיפו חכמים ותיקנו את 'שבועת הנוטלין' (המכונה 'שבועת המשנה',  1  ודינה וטעמיה, מבוארים לקמן, במשנה ובגמרא). ועל ידי שבועה זו, יכולים אלו הנמנים במשנה להלן, ליטול ממון על ידי שבועתן. ולא רק ליפטר מן התביעה.

 1.  השם הזה בא להוציא משבועת היסת של כופר הכל, שמזכיר רב נחמן, שהיה אחר זמן המשנה.



 


מתניתין:
כל הנשבעין שבתורה, החייבים שבועה מן התורה (שהם שומרים, מודה במקצת, וכנגד עד אחד), נשבעין על מנת להיפטר, ולא משלמין!
אין שבועה מן התורה כדי ליטול ממון על ידה, אלא כל הנשבע שבועה מן התורה, נשבע רק כדי להיפטר מתביעת ממון.
אלא שחכמים תיקנו, שתהיה אפשרות, באופנים מסויימים להשבע וליטול ממון באמצעות שבועה, וכפי שמבארת המשנה להלן.
ואלו  2  הם התובעים ממון, שתיקנו להם חכמים שיהיו נשבעין שבועה מדרבנן, ונוטלין ממון על ידה:  3 

 2.  הקשו התוספות ועוד ראשונים: הלוא יש עוד הנוטלין בשבועה. כגון אשה הפוגמת כתובתה (שמודה שכבר נפרעה מקצת הכתובה, ועל ידי כך נפגם כח השטר, שהרי נפרע מקצתו). והדין הוא שאינה נפרעת את השאר אלא בשבועה. וכן יש עוד הרבה הנשבעים ונוטלין, (ועיין במרדכי דף שד"מ שמנה י"ד הנשבעין ונוטלין). ומדוע מנתה המשנה רק את אלו? ותירצו הראשונים בכמה אופנים: א. הר"ן, הרשב"א והריטב"א תירצו, שהתנא במשנתנו הביא רק את אלו שלולי השבועה לא היו נוטלים כלל, לפי שלא היתה להם כל אפשרות ליטול מידי הנתבע, ולכן תיקנו להם חכמים שיטלו בשבועה. ואילו כל אלו שלא נזכרו כאן, מעיקר הדין יש להם ליטול אף בלא שבועה, אלא שחכמים החמירו עליהם שישבעו ויטלו. ב. התוספות כאן (ד"ה כל הנשבעין), ובבבא מציעא לד ב כתבו, שהמשנה נקטה את אלו שהם עצמם נשבעים. ואילו על שכנגדם, כלומר הנתבע, אי אפשר להטיל את השבועה. (וכגון בחנוני ובעל הבית לקמן במשנתנו, אי אפשר להשביע את בעל הבית, שהרי אינו יודע אם נטלו הפועלים את הסלע מן החנוני. וכיוצא בזה שאר השבועות המובאות במשנה).   3.  נחלקו הראשונים בגידרה של שבועה זו שתיקנו חכמים: דעת הגאונים (וכן הביאו הראשונים כאן) כי שבועה זו - כעין שבועה דאורייתא תיקנוה, ונשבעין אותה בנקיטת חפץ. (וכדברי הגמרא לעיל לח ב שהנשבע שבועת התורה צריך להחזיק חפץ של מצוה בשעת השבועה). והרא"ש הוסיף, שאף לא הופכין שבועה זו לצד שכנגדו באם לא רצה או לא יכל התובע להשבע. כיון שדיניה הם כעין דיני שבועה דאורייתא. והוכיחו כן מלשון המשנה "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמים. ואלו נשבעין ונוטלין". ומשמע מלשון זה שכל החילוק בין שבועת התורה לשבועת המשנה הוא רק בכך שמדאורייתא נשבעין ולא משלמין. אך בשאר הדינים שוות השבועות זו לזו. אולם דעת רש"י בכתובות פח א (ד"ה לידי שבועה דאורייתא) היא, כי שבועה מדרבנן אינה נעשית בנקיטת חפץ. (ואילו בגיטין לה א מבואר בדברי רש"י שאף שבועה מדרבנן משביעין בנקיטת חפץ. ועיין שם בתוס' שהקשה כן).
השכיר, והנגזל, והנחבל, (להלן תבאר המשנה את האופן ואת הדין שכל אחד מאלו הרי הוא נשבע ונוטל).
וכן בכל תובע המחייב את הנתבע שבועה, והיה הנתבע שעומד כנגדו, חשוד על השבועה. כגון מי שהיה תובע את חבירו, והודה הנתבע במקצת, והתחייב שבועה, והיה הנתבע, העומד כנגדו של התובע, חשוד על השבועה, וממילא אינו יכול להישבע - תקנו חכמים שהתובע ישבע, ויטול!  4 

 4.  כתב הש"ך בספרו 'תקפו כהן' סימן כ"ז, שאם לאחר שנשבעו אלו כדי ליטול, לא רצה הנתבע לשלם - אין יורדים לנכסיו. כיון שאין זה אלא גזל מדבריהם (כלומר, גזל מדרבנן). וכגון הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, דאין יורדים לנכסיו משום כך. ובקצות החושן סימן פ"ט ס"ק א חלק על כך, וכתב, כי הסיבה שבגזל מדרבנן אין יורדים לנכסיו, היא משום משום שגוף הגזילה אינה אלא מדרבנן. אך מן התורה אין זה גזל כלל, כיון שהדבר מעולם לא נקנה לחרש ולשוטה ולקטן. אולם כאן, גוף הגזילה הוא מדאורייתא. שהרי אילו אכן ידוע היה לנו בודאי שחייב בעל הבית לשלם לשכיר, והחובל לנחבל וכיו"ב - היו יורדים וגובין מנכסיו. וכיון שראו חכמים להאמין לנוטל בשבועה - כעין דאורייתא תיקנו זאת. ועל ידי שבועה זאת מתברר לנו כי ודאי חייב בעל הבית ויורדין לנכסיו!
וכן הוא הדין בחנוני הרושם את חובות הלקוחות על פנקסו, ולקמן מפרשת המשנה את האופן שבו הוא זכאי להשבע וליטול.  5  השכיר  6  האמור לעיל שנשבע ונוטל, כיצד מתקיים בו דין זה?

 5.  כתב הרמב"ם בפרק ג מהלכות טוען ונטען הלכה ז: הורו רבותי שהנשבעין ונוטלים אינם צריכים טענת שתי כסף. כלומר, אין טענת הכפירה שכופר הנתבע, צריכה להיות על שתי כסף אלא אף בפחות מכך. והרמב"ם עצמו חלק על כך, וכתב: ואני אומר, שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין, ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים, ויטול. והוכיח כן מסוף דברי משנתנו "אלו נשבעין שלא בטענה. השותפין והאריסין" וכו'. והעמידה הגמרא (לקמן מח ב) כי השבועה צריכה שתהא לכל הפחות על כפירת שתי כסף (עי"ש). ומוכח ששבועת הנוטלין שבמשנתנו, תהיה לכל הפחות על כפירת שתי כסף. והראב"ד שם חלק על דברי הרמב"ם וכתב: מה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה אחת או בכל מטבע קטנת ערך, וכי ילך בפחי נפש ללא שיקבל משכורתו! ? וחלק הראב"ד על הרמב"ם, וסובר כרבותיו של הרמב"ם. וכן כתב הרמב"ן. וע"ע בדברי הרשב"א על כך.   6.  מבואר בירושלמי בתחילת הפרק. שאם מת בעל הבית והשכיר חי - תובע השכיר את היתומים מה שרצה לתבוע מאביהם. ברם, אם מת השכיר, לא תיקנו ליתומיו כלום. ואינם נשבעים ונוטלין. משום שתקנה זו תיקנו לשכיר בלבד, ולא ליורשיו. וכתב הריטב"א, שהירושלמי דקדק דין זה מלשון המשנה שכתבה "השכיר". כלומר, הוא ולא אחרים!
אמר לו הפועל, השכיר, לבעל הבית: תן לי שכרי שיש לי בידך מחמת עבודתי אצלך! והוא, בעל הבית אומר: כבר נתתי לך שכרך. ואילו הלה הפועל, אומר: לא נטלתי!
הוא, השכיר, נשבע שלא קיבל שכרו ונוטל אותו מבעל הבית. וזוהי שבועת הנוטלין שנאמרה במשנתנו, שהשכיר נשבע ונוטל.  7 

 7.  לקמן מה א מבארת הגמרא שני טעמים במה נשתנה שוכר שתיקנו לו שבועה זו. א. משום 'כדי חייו' של שכיר, כלומר פרנסתו הנצרכת לחייו, תיקנו תקנה זו לטובתו. (וכתבו הראשונים שם, שטעם זה נשאר אף למסקנת הגמרא). ב. כיון שבעל הבית טרוד בפועליו, ומסתמא אינו זוכר כמה קצץ לפועל בשכרו, תיקנו שהשכיר ישבע ויטול.
רבי יהודה אומר: אין השכיר הזה נשבע ונוטל, אלא עד שתהא שם מקצת הודאה!
כיצד? - אמר לו השכיר: תן לי שכרי בסך חמישים דינר כסף שיש לי בידך. והוא, בעל הבית אומר התקבלת דינר זהב השוה עשרים וחמש דינרי כסף.
הרי זה בעל הבית מודה במקצת תביעת השכיר, ומתחייב ממילא בשבועה מן התורה, כיון שהודה במקצת.
וסובר רבי יהודה, שרק במקום כזה בלבד, תיקנו חכמים להפוך את השבועה. כלומר, ליטלה מן הנתבע, ולהטילה על התובע בתור שבועה מדרבנן, כדי שיוכל ליטול את שכרו על ידה.
וכן הוא הדין לדעת רבי יהודה בכל אלו שאמרה עליהם המשנה שנשבעין ונוטלין - שאינם נשבעין אלא אם כן היתה שם הודאת במקצת!
וכן שנינו לעיל שהנגזל נשבע ונוטל.
כיצד? - היו עדים מעידין אותו, את הגזלן, שנכנס לביתו של הנגזל למשכנו ליטול ממנו חפצים כמשכון עבור חוב הלואתו, ועשה זאת שלא ברשות.
ולא ראו העדים עם כמה ועם איזה חפצים יוצא הוא מבית הנגזל, אלא ראו רק שנכנס בידים ריקות ויוצא כאשר כלים תחובין לו בין כנפי ביגדו.
הוא הנגזל אומר: כליי נטלת. והוא הגזלן אומר לא נטלתי דבר!
הרי הוא, הנגזל, נשבע ונוטל את מה שטוען שנגזל ממנו. שהרי העדים מעידים שמשכנו ונטל ממנו שלא ברשות.
(ועל הכלים שנטל בתור משכון, אין ויכוח ביניהם. אלא שטוען הנגזל שהוא לקח דברים נוספים והחביאם תחת כנפי בגדו, ולפיכך לא הבחינו בהם העדים. ומחייבים את הגזלן לשלם על ידי שבועת הנגזל, משום שראו העדים את הגזלן, נכנס ליטול משכון שלא כדין.
ולכן, יש מקום לטענת הנגזל, שגזל ממנו דברים נוספים שאינם קשורים למשכון ולהלואה. ולפיכך תיקנו שישבע הנגזל ויטול).
רבי יהודה אומר: הנגזל אינו נשבע ונוטל אלא עד שתהא שם מקצת הודאה.
כיצד תהיה הודאה זו - אמר לו הנגזל: שני כלים נטלת בנוסף למשכון, והוא הגזלן אומר לא נטלתי אלא כלי אחד! ומודה הוא במקצת תביעת הגזילה שתובעו הנגזל. והרי הוא חייב שבועת מודה במקצת מהתורה.
ולפיכך הפכו חכמים את השבועה, והטילוה על הנגזל שישבע מדרבנן ויטול.  8 

 8.  כך משמע מפירוש רש"י. אולם בר"ן (כז א בדפי הרי"ף) מבואר שאף לדעת רבי יהודה, אין השבועה זו שהטילו על הנוטל, שבועת מודה במקצת מדאורייתא. אלא רק דומה לשבועת מודה במקצת. וכן משמע מדברי הגמרא לקמן (מו א) דלדעת רבי יהודה, לא צריך שיהא בעל הבית מחויב שבועה ממש, על מנת שנטילנה על התובע. אלא שתהא השבועה נוטה עליו כלומר, ששייכת אצלו. כדאמרינן (שם) כל זמן שהשבועה נוטה על בעל הבית - שכיר נשבע ונוטל. ומבואר שאין צורך שיחול חיוב שבועה ממש מדאורייתא, אלא די בכך שיש מקום לחיוב השבועה על הנתבע. ונפקא מינה בזה כתב הר"ן, דאפילו כאשר אמר לו הנתבע 'הילך' כלומר, טול מקצת מה שאתה תובע, שבאופן זה פטור משבועת מודה במקצת. (כמבואר בריש בבא מציעא). אפילו הכי - כאן חייב. משום שאין צורך בחיוב שבועה מדאורייתא ממש. אלא רק שתחול עליו שבועה - כעין שבועה דאורייתא.
נחבל, ששנינו לעיל שנשבע ונוטל - כיצד?
היו העדים מעידים אותו את הנחבל, שנכנס תחת ידו של החובל כשהוא שלם בגופו בלא פגע, ויצא מידיו של החובל, כשהוא חבול. ולא ראו העדים את מעשה החבלה עצמו, אלא ראו רק שיוצא חבול,
ואמר לו הנחבל: חבלת בי! וחייב אתה לשלם לי דמי נזק חבלתי!  9  והוא אומר לא חבלתי בך, אלא נחבלת מעצמך!

 9.  כדין המשנה בבבא קמא ח א החובל בחבירו חייב משום חמשה דברים. נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת.
הרי זה הנחבל נשבע שהחובל חבל בו, ונוטל ממנו דמי חבלתו.
רבי יהודה אומר: אין הנחבל נשבע ונוטל את דמי החבלה, אלא עד שתהא שם מקצת הודאה!
כיצד? - אמר לו הנחבל: חבלת בי שתים. שתי חבלות. והלה החובל אומר: לא חבלתי בך אלא אחת. הרי החובל חייב בשבועת התורה, שהרי הודה במקצת. והפכו חכמים את השבועה והטילוה על הנחבל ויטול דמי החבלה.  10  וכן שנינו "שכנגדו חשוד על השבועה", כאשר נתבע אדם ונתחייב שבועה לחברו, וחשוד הוא על השבועה (כפי שמבארת המשנה להלן)xxx

 10.  נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפרק ה' מהלכות טוען ונטען הלכה א - ב, האם דין התורה שאין נשבעין על הקרקעות, נאמר רק על הקרקעות או אף על דמיהם אין נשבעים. כגון: הזיק אדם קרקע חבירו, ותובע הניזק לשלם דמי היזק קרקעו. והמזיק מודה לו במקצת ההיזק. דעת הרמב"ם היא שאין נשבעים על הודאה במקצת זו. כיון שהודאה זו היא הודאה על תביעת קרקע. ואילו הראב"ד חולק וסובר שכיון שאינו תובע ממנו אלא את דמי הקרקע עבור מה שהזיקו, הרי זה כתביעת מטלטלין - ונשבע. והוכיח זאת הראב"ד ממשנתנו. שהרי קיימא לן שהוקש אדם לקרקע. ובכל אופן כאשר מודה הנתבע במקצת מחיוב תשלום דמי החבלה - נשבע. (ולדעת רבי יהודה, נשבע רק באופן זה) ומוכח שנשבעים על חיוב דמי קרקע. ובמגיד משנה שם יישב את דברי הרמב"ם וכתב שההיקש של אדם לקרקע נאמר רק לגבי עבדים. דעבדים הוקשו לקרקעות. ואילו דעת התוספות שם בד"ה אם כן, שרק עבד הוקש לקרקע. אך לא כל אדם. ואם כן, דברי הרמב"ם מיושבים רק לפי שיטת התוספות. אולם לדעת רש"י הסובר שכל אדם הוקש לקרקע, עדיין קשה. ובקצות החושן סימן צ"ה ס"ק ח' ביאר על פי דברי הר"ן כאן, כי ממשנתנו אין כל ראיה. כיון שאין כונת רבי יהודה שההודאה במקצת תהיה סיבת החיוב. ועד כמה שאין חיוב שבועת מודה במקצת מדאורייתא, אין שבועה. אלא סובר רבי יהודה שתקנת חכמים בשבועת משנתנו היא כעין שבועת מודה במקצת של התורה. אך עיקר השבועה היא מדרבנן ואינה תלויה בדיני השבועה של שבועת מודה במקצת מדאורייתא. ולכן, אף במקום שפטור מן התורה, כגון על דמי חבלת אדם - במשנתנו חייבים. ואם כן, אין להוכיח ממשנתנו דלא כהרמב"ם.
- הרי הוא, התובע, נשבע ונוטל.  11 

 11.  התוספות בבבא מציעא ה א ד"ה שכנגדו, הקשו מאי שנא חשוד על השבועה, שהדין הוא כי שכנגדו נשבע ונוטל. ולא אומרים בזה את הדין "מתוך שאינו יכול לישבע - משלם" (כפי שמובא לקמן מז א גבי נסכא דרבי אבא, עי"ש) ונחייב את הנתבע החשוד על השבועה, בתשלום! ? ותירצו: א, בחשוד על השבועה, אי אפשר לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. כיון שאם כן, כל אדם יוכל לטעון טענות אשר יביאו את החשוד לידי חיוב שבועה, וכיון שלא יוכל לישבע - ישלם, ומחמת כן יטלו התובעים את כל ממנו, ומשום כך תיקנו חכמים שמי שאינו יכול להישבע מחמת שהוא חשוד, הדין הוא "שכנגדו נשבע ונוטל". עוד תירצו התוס' שבכל מקום יכול התובע לומר לנתבע, חייב אתה לי שבועה דאורייתא; לכן, או תישבע או תשלם. וכיון שהוא הנתבע אינו רוצה או אנו יכול לישבע - משלם! אולם כאן, הרי החשוד רוצה ויכול לישבע. אלא שאין אנו מניחים אותו לכך, מחמת שחשוד הוא. ומשום כך אין לו חיוב תשלומין, ושכנגדו נשבע ונוטל. ובביאור דברי התוספות (בתירוצו השני), כתב בחידושי הגרנ"ט (בבא מציעא סימן קמ"ב) שלדעת התוספות, גם שבועת החשוד מועילה ושבועה היא. והא דאמרינן שהחשוד על הממון חשוד גם על השבועה, אין הכונה בזה שאין שבועתו שבועה. אלא שאין מוסרים שבועה לחשוד מפני חילול השם. או משום "לפני עיור לא תתן מכשול". אבל אם נשבע - מועילה שבועתו! ומשום כך אינו נחשב כמי שאינו יכול לישבע. ואף שרבנן פסלוהו לשבועה, ויש לחייבו כדין כל מי שאינו יכול לישבע וישלם, מכל מקום כיון שמן התורה יכול הוא לישבע, תיקנו חכמים לשכנגדו, שישבע ויטול. (ובעיקר קושית התוס', העיר בגליון רבינו עקיבא איגר בבבא מציעא שם, מדוע הקשו זאת התוספות על דברי הגמרא בבבא מציעא שמזכירה את דין זה של "שכנגדו חשוד על השבועה". והלוא עיקר הדין הוא כאן במשנתנו. שהחשוד על הממון, שכנגדו נשבע ונוטל. ואם כן, היה לתוספות להקשות קשיא זו כאן?)
כיצד? על ידי מה נעשה הנתבע חשוד על השבועה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |