פרשני:בבלי:שבועות לא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות לא א

חברותא[edit]

(סימן: תלת"א, תלמי"ד, ותל"ת, בעל"י חו"ב, סמרטו"ט, שומ"ע, ומטעי"ם).
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו הדן את הדין, ורואה התלמיד זכות לעני וחוב לעשיר, ורבו אינו רואה זאת, מנין שלא ישתוק התלמיד, אלא יעיר על כך לרבו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו, ואבננו משלי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! (השקר הוא בשתיקתו, שאינו מתקן את רבו לפני שיגמור את הדין).
מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאפילו אם נותנים לי מאה מנה איני מבדה (משקר). ועתה, אומר אני לך כי מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד! מנין שלא יצטרף התלמיד עמו עם העד האחר, להעיד לטובת רבו בתור עד שני? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
ותמהינן: וכי האי, "מדבר שקר תרחק" נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, שמעיד התלמיד שהוא עצמו ראה איך נוצר החוב, בעוד שהוא לא ראה אלא רק האמין לרבו, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר?!
ומשנינן: אלא, כאן מדובר בכגון דאמר ליה רבו: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה, קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אלא כוונתי היא שהנתבע יודה מעצמו על האמת, כי בראותו אותך יחד עם העד יחשוב שיש לי שני עדים. ואפילו הכי אסור לעשות כן, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק!
מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, על תביעת קרקעות שיש לי עליו, ואין נשבעין עליה? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! מנין לנושה בחבירו מנה, וטענו הנושה לחברו מאתיים, שלא יאמר הנתבע, הנדרש לשלם מאתיים שלא כדינו, אכפרנו על כל תביעת המאתיים בבית דין, ואודה לו אחר כך על האמת שאני חייב לו מנה, מחוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר שאיני צריך להשבע לו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד מהם בעל דין ויתבע את כל המנה, ושנים האחרים יהיו עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלוקו אותו ביניהם? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! שאין בעלי דין רשאים להעיד, על אף שזאת האמת, ורק בצורה כזאת יוכלו לגבות את המגיע להם.
מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו לעשיר - לבוש בגד כמותו של העני, או הלבישהו בגד כמותך? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! כי הלבוש היקר עלול לגרום משוא פנים מצד הדיינים, ועלול לסתום את טענות הצד שכנגד. ונמצא, שזה הלבוש איצטלא, מעמיד בהופעתו המרשימה את השקר.
כי הוו אתו בעלי דינין לקמיה דרבא בר רב הונא לדון לפניו, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו, הורידו את האנפילאות החשובות שברגליכם, וחותו לדינא!
מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
רב כהנא מתני היה שונה את האיסור לדיין לקבל את דברי בעל דין לפני שיבוא חבירו, מ"לא תשא שמע שוא". שמשמעותו "לא תקבל". ואילו את האיסור לבעל דין להטעים דבריו לדיין לפני שיבוא חבירו, מ"לא תשיא שמע שוא" (דהיינו, שאת "לא תשא" אפשר גם לקרוא באופן נוסף - "לא תשיא"), לומר, שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר, והיינו "שמע שוא".
הא דכתיב בספר יחזקאל (יח) "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - והנה מת בעונו". מאי "לא טוב עשה"? - פליגי בה רב ושמואל: רב אמר: זה המתעבר על ריב לא לו, דהיינו, הבא בהרשאה מחבירו לגבות עבורו חוב שחייבים לו. ואין מעשהו מעשה טוב משום שהנושה עצמו יתכן והיה מתפשר עם החייב, ואילו הוא, שבא לגבות בתור מורשה, אינו רשאי להתפשר, ונמצא שהחייב מפסיד את האפשרות להתפשר עם הנושה שלו.
ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין, שיש מערערין עליה שהיא שלהם, ובכל זאת הוא קונה אותה, מתוך שמסתמך על כח הזרוע שלו שלא יוכלו המערערים להוציאה מידו, והרי יתכן שהמערערים צודקים, ונמצא זה מחזיק בשדה גזולה.
שנינו במשנה: שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד
לאפוקי מאי?
אמר רב פפא: לאפוקי מלך, שלא מעיד ולא מעידים לו, ואין זה משום פסול אלא משום כבודו של מלך.
ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי משחק בקוביא, שפסול רק מדרבנן.
מאן דאמר לאפוקי משחק בקוביא, כל שכן מלך, שאינו מעיד, מדאורייתא, ולכן אין שבועת העדות נוהגת בו.
ומאן דאמר לאפוקי מלך, רק במלך אין נוהגת שבועת העדות. אבל משחק בקוביא כן נוהגת בו שבועת העדות, כי מדאורייתא מחזא חזי ראוי הוא משחק בקוביא להעיד, ורק רבנן הוא דפסלוהו. ולפיכך, מן התורה חלה עליו שבועת העדות, וקרינן בו "נפש כי תשמע קול אלה". ולכן, לגבי חיוב קרבן שבועת העדות, שהוא מדאורייתא, אנו מעמידים אותו על דינו מן התורה, וחייב קרבן על שבועת העדות שלו.  7 

 7.  האחרונים דנו בטעמו של רב פפא המחייב משחק בקוביא בשבועת העדות על אף שפסלוהוה חכמים לעדות, כיון שמדאורייתא הוא ראוי להעיד. התוס' סוברים, שעל אף שאינו יכול להועילו בעדותו, שהרי הוא פסול מדרבנן, כיון שמן התורה הוא נקרא עד, הוא חייב בקרבן. אבל הרשב"א סובר שלא יתכן שיהיה חייב קרבן שבועת העדות במקום שאין תועלת בעדותו, ולכן הוא ביאר את דברי רב פפא בשני אופנים: האחד, שאדם התופס ממון מחברו, מועילה עדות הפסולים מדרבנן להחזיק את הממון בידי התופס, כי רק להוציא ממון פסלום חכמים להעיד, ולא פסלום להעיד כדי להחזיק ממון בידי התופס. והשני, גם אם לא תתקבל עדות הפסול מדרבנן, יש להתחשב בכך שאם הוא יבוא להעיד, יתכן ויתבייש הנתבע מפניו, ונמצא שבכך שנמנע מלהעיד, הוא גורם הפסד ממון לחברו. והטורי אבן במסכת ראש השנה (כב א) דן במקרה שבאו שני עדים כשרים והעידו שאדם הרג נפש, ובאו שני עדים פסולים מדרבנן, והכחישום, האם גם בכהאי גונא אמרו חכמים שלא נשמע כלל את עדות העדים הפסולים מדרבנן, ונהרוג את הנידון, או שמא לא תיקנו חכמים אלא שלא לפסוק על פיהם אפילו בדיני נפשות, אבל לא תיקנו שלא נשמע אותם אפילו להכחיש ולהציל את הנידון, כי סוף סוף מן התורה הם כשרים, ומן התורה אי אפשר להרוג את הנידון.
שנינו במשנה: שבועת העדות נוהגת בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין.
והוינן בה: במאי קמיפלגי רבנן ורבי מאיר?
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: בדון מינה ומינה או בדון מינה ואוקי באתרה - קא מיפלגי.
והיינו: דבר הלמד מחברו בגזרה שוה, האם חייבים ללמוד את כל הפרטים מהמקום המלמד, וכאילו נכתב הדבר הלמד במקומו של המלמד (וזהו "דון מינה, ומינה" - כאילו הוא "מינה" ממש). או שניתן ללמוד רק פרט מסוים בלבד, ואמרינן "דון מינה" בגזרה שוה את הפרט המסוים, אבל עדיין "אוקי (לדבר הלמד) באתריה", שלגבי שאר הפרטים הוא "נשאר במקומו", שאינו דומה לדבר המלמד לגמרי.
שבועת העדות האמורה בתורה היא ב"מושבע מפי אחרים", כדכתיב "נפש כי תשמע קול אלה - והוא עד". ולקמן מובא הלימוד של גזרה שוה מ"שבועת הפקדון", לכך שגם עד הנשבע מפי עצמו גם הוא חייב בקרבן שבועת העדות.
"שבועת הפקדון" היא שבועה שנשבע הנפקד בעצמו, והיא כוללת את כל סוגי תביעות ממון שכופר הנתבע בשקר, ונשבע לשקר על כפירתו, שחייב על כפירתו בשבועה - קרבן שבועת הפקדון!
וכיון שלמדים אנו את דין הנשבע בעצמו בשבועת העדות בגזרה שוה מהנשבע בעצמו בשבועת הפקדון, נחלקו רבנן ורבי מאיר כיצד היא מסקנת הלימוד של הגזירה שוה?
רבי מאיר סבר, דון מינה ומינה מפקדון.
והיינו, דון את דינה של שבועת העדות, "מינה", משבועת הפקדון.
"ומינה" של שבועת הפקדון יש לך ללמוד גם את כל פרטי דין שבועת העדות, כאילו נאמרה שבועת העדות בכלל פרשת שבועת הפקדון.
וכך ילפינן משבועת הפקדון -
מה פקדון, מושבע מפי עצמו חייב - אף עדות, מושבע מפי עצמו חייב. והיינו "דון מינה"!
"ומינה" של שבועת הפקדון, יש לך ללמוד גם את יתר הפרטים בשבועת העדות -
מה שבועת פקדון נוהגת בין אם נשבע הנתבע לשקר בבית דין, ובין שלא בבית דין - אף שבועת העדות חייב עליה קרבן, בין היתה השבועה בבית דין, ובין שלא בבית דין!
ורבנן סברי, דון מינה ואוקי באתרה. שאמנם יש לנו ללמוד משבועת הפקדון לחייב גם את הנשבע בעצמו שבועת העדות. אך לגבי פרט זה בלבד נלמדת הגזירה שוה, ומכאן ואילך, לגבי יתר הפרטים, "אוקי באתרה", העמד את דין שבועת העדות במקומו, ודון אותו כמשפט האמור בתורה במקומה, בפרשת שבועת העדות, שהיא בבית דין. כי לא נאמר בה שחייב קרבן על שבועת העדות אפילו שלא בפני בית דין.
וכך ילפינן מפקדון: מה פקדון, מושבע מפי עצמו חייב - אף עדות מושבע מפי עצמו חייב. והיינו "דון מינה".
אבל, "ואוקי באתרה" - מה מושבע מפי אחרים, האמור בשבועת העדות, בבית דין, אין. שלא בבית דין, לא. אף מושבע מפי עצמו בעדות, (על אף שלמדת את עצם דינו משבועת הפקדון), בבית דין, אין. שלא בבית דין, לא. משום ד"אוקי באתרה", כמשפט שבועת העדות, שנאמרה בתורה בבית דין דוקא!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת שבועות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב |