שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,140 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
תרתי ביטוי תלמודי המשמש: א. תמיהה על סתירה, ומשמעו: הרי שני הדברים הנזכרים סותרים זה את זה; ב. תמיהה על כפילות מיותרת, ומשמעו: למה לי שני הדברים... להמשך הערך
ארץ ישראל מוקפת מחיצות משלוש רוחות. מצפון ומזרח ישנה גדר מערכת רציפה וממערב ישנו הים התיכון, ששיפוע הקרקעית שלו נחשב כמחיצה. לכאורה, לפי זה, מדאורייתא כולה רשות היחיד, ואיסור הטלטול, גם בערים הגדולות שבה, לכל היותר מדרבנן. אלא שאמרו בגמרא עירובין כב א שלא יתכן לומר שארץ ישראל כולה רשות היחיד מפני היקף מחיצות טבעיות שיש לה, שאם כן, כל העולם כולו מוקף אוקיינוס, ולא תהיה רשות רבים מן התורה כלל. אלא ודאי מחיצות אלו בטלות, ומן התורה אינן נחשבות מחיצות.
פרשת ראה היא הפרשה הרביעית בחומש דברים. הפרשה מתחילה בציווי על מעמד הר גריזים והר עיבל, ובמהלכה משה מצווה את העם מצוות הקשורות לכניסה לארץ כמו הכרתת העבודה הזרה, דיני הקרבת קורבנות בארץ, ואיסורי עבודה זרה ועיר הנידחת. בסוף הפרשה מפורטים החיות הכשרות והאסורות לאכילה, דיני שמיטת כספים וחזרה על דיני שלושת הרגלים.
תוכן הפרשה
מעמד הברכה והקללה- משה מציב בפני העם את משמעות הבחירה החופשית שבידם- אם יעשו הטוב יקבלו את הברכה, וההיפך אם יעשו את הרע בעיני ה'. משה מצווה את העם לערוך את מעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל לכשיכנסו לארץ.
הכרתת העבודה הזרה- משה מצווה את העם להרוס את כל הפסילים והעבודה זרה של עמי כנען. בנוסף, העם מצווה שלא להקריב יותר בבמות מזמן שהעבודה תעבור לעבודה הקבועה במשכן ובמקדש.
היתר אכילת בשר תאווה- בתקופת המדבר נאסר על העם לאכול בשר חולין שלא הוקרב לפני כן. משה מתיר לעם אכילת בשר תאווה מזמן הכניסה לארץ, ומזכיר לעם את איסור אכילת הדם. בנוסף, מוזכרים גם דיני מעשרות, ודיני מעשר שני הנאכל בירושלים.
איסורי עבודה זרה ונביא שקר- משה מזהיר את העם לבל ילכו אחרי דרכי עמי כנען ויעבירו את בניהם במולך. כמו כן, משה מזהיר מפני הליכה אחרי מנהיגים שליליים כגון נביא שקר, מסית ומדיח וכהמשך לכך גם את דיני עיר הנידחת.
החיות הכשרות והאסורות- משה מפרט את דיני החיות הכשרות והאסורות, ואת סימני הכשרות של כל מין. בסוף הפרשייה מובא גם איסור אכילת נבילה ואיסור בשר בחלב.
שמיטת כספים- משה מעביר לעם את מצוות שמיטת הכספים, בה נשמטים החובות בשנת השמיטה. כמו כן, מובאים גם דיני עבד עברי המשתחרר לאחר שש שנות עבודה או בשנת היובל.
שלוש רגלים- בסוף הפרשה מובאים דיני שלושת הרגלים יחד עם הקורבנות והמצוות בכל חג ומצוות עליה לרגל.
תקיעת שופר היא מצוות עשה לתקוע בשופר בשני ימי ראש השנה. מצווה זו מסמלת את ראש השנה עד שבתורה הוא מכונה "יום תרועה" על שם כך. מדאורייתא יש חיוב לשמוע שלוש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה בראש השנה, כלומר תשע קולות שופר, אך מחמת ספקות ומנהגים שונים כיום תוקעים מאה תקיעות במהלך החג.
ילד תוקע בשופר
מקור
מצוות השופר מוזכרת בתורה כמצווה העיקרית של ראש השנה"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה"(ויקרא כג, כד). הגמרא ראש השנה לג ב לומדת מהפסוקים כי המצווה מהתורה לתקוע בראש השנה סדרה של "תרועות" כאשר יש תקיעה לפני ואחרי כל תרועה.
מספר התקיעות
הגמראראש השנה לג ב לומדת מדרשת הפסוקים כי החיוב מהתורה הוא לתקוע שלוש פעמים תרועה כאשר יש תקיעה לפני ותקיעה לאחריה- כלומר תשע קולות שופר. אמנם, בגמרא מובא כי רבי אבהו התקין שיהיו תוקעים שלושים תקיעות שופר. הגמרא מסבירה כי היה ספק כיצד יש לתקוע את התרועה הנאמרת בתורה. יש שפירשו כי יש לתקוע אותה כשברים- שלוש קולות קצרים הדומים לאדם הנאנח מצער, ומנגד היו שסברו שיש לתקוע את התרועה כסדרה של קולות קצרים כמו יללות של בכי קטוע- דבר שאנו מכנים בימינו תרועה.
לכן, התקין רבי אבהו שיתקעו את כל סוגי התקיעות- תחילה יתקעו שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה) ולאחר מכן שלוש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה) ולבסוף שלוש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה), וכן נפסק בשולחן ערוךאורח חיים תקצ ב.
תקנת רבי אבהו- ספק או לכתחילה?
יש מן הראשונים שהבינו כפשט דברי הגמרא שאכן התעורר ספק בהבנת מהות התרועה ולכן תיקן רבי אבהו שיתקעו שלושים תקיעות וכן כתב הרמב"םהלכות שופר וסוכה ולולב ג ב "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה...או האנחה...או שניהם כאחד...לפיכך אנו עושין הכל, האנחה והיללה". הריטב"אראש השנה לג ב הסביר כי ספק זה התעורר במהלך הדורות כאשר נשתכחה אותה התרועה שנהגה בזמן משה, ועם הזמן נהגו מקומות שונים במנהגים שונים ולכן היה צורך לאחד את כל המנהגים על מנת לצאת ידי חובה בוודאות בתרועה הנכונה.
מנגד, רב האי גאון הסביר כי קשה להניח שנשתכחה תורת התרועה מימי משה רבינו שהרי מצוות השופר חוזרת בכל שנה וממילא תקנת רבי אבהו לא הייתה בעקבות שכחה. לעומת שיטת הריטב"א שהובאה לעיל, הוא מסביר שלפני תקנת רבי אבהו היה אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועות, והיו מנהגים שונים בעם עם תקיעות שונות, ותקנת רבי אהבו הייתה לאחד את המנהגים כך שכל ישראל יתקעו באותו האופן והדבר לא יראה כמחלוקת. הזוהר (פנחס רלא, ב) אף מסביר כי קיימים דינים שונים בראש השנה וסוגי התרועות השונים נצרכים כל אחד לדין אחר, וממילא כל סוגי התרועות נצרכים.
נוסח הברכה
הראשונים נחלקו מהו הנוסח שיש לברך על מצוות השופר. הראבי"ה רא"ש פ"ד סוף סי' י כותב בשם הירושלמי שהנוסח הוא "לשמוע קול שופר". הרמב"םשו"ת פאר הדור סימן נא כתב שהטעם לנוסח זה הוא מפני שמצוות השופר היא בשמיעה. מנגד, ר"ת והסמ"ג (עשין מב) כתבו שיש לברך "על תקיעת שופר" משום שלדעתם עיקר המצווה בתקיעה.
להלכה, פסק השו"ע כי יש לברך "לשמוע קול שופר", אך המגן אברהם הוסיף כי בדיעבד אם בירך "לתקוע קול שופר" גם יצא.
מצווה בשמיעה או בתקיעה
מצוות השופר מורכבת משני חלקים- תקיעת השופר ושמיעת התקיעות. הראשונים והאחרונים דנו במהות המצווה והאם עיקרה הוא בתקיעה עצמה, והשומעים יוצאים בתקיעה מדין שומע כעונה, או שעיקר המצווה הוא בשמיעה אלא שיש צורך לשמוע קול שופר כשר מאדם המחויב במצווה. הבה"ג הוכיח כי עיקר מצוות השופר היא בשמיעה מדברי המשנה ראש השנה כז ב כי "התוקע לתוך הבור- אם קול הברה שמע לא יצא", ממנה יוצא כי גם התוקע עצמו לא יוצא כאשר אינו שומע את תקיעתו משום שהתקיעה עצמה פסולה. בדומה לכך, הרמב"םהלכות שופר וסוכה ולולב א ג פסק[1] כי ניתן לצאת ידי חובה בשופר גזול משום שהמצווה היא בשמיעה, ואין גזל בקול השופר וכדבריו: "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל".
מנגד, מדברי המשנה ראש השנה כט א כי אי אפשר לצאת ידי חובה בתקיעת חרש שוטה וקטן, יש שהוכיחו כי מצוות השופר היא דווקא בתקיעה. השאגת אריה הסביר כי אם המצווה היתה רק בשמיעה- הרי שלא היה פסול בתקיעת שוטה שהרי השומע היה מחויב במצווה, אלא מכאן הוא הוכיח שהתוקע צריך להיות בעל חיוב וממילא המצווה היא בתקיעה[2]. אמנם, האחרונים [3] דחו ראיה זו והסבירו כי על אף שהמצווה היא בשמיעה, התנאי במצווה הוא שהתקיעה תהיה מקול שופר של מצווה ועל כן עליה להיעשות בידי אדם המחויב במצווה.
יש מן האחרונים יום תרועה (ר"ה כט), שאגת אריה (סימן ו'), אבני נזר (או"ח סימן מ') שנקטו בדרך ביניים והסבירו כי מצוות השופר מורכבת הן משמיעה והן מתקיעה.
מה כשר לשופר?
כל קרן של בהמה כשרה לשופר מלבד קרן של פרה. ויש מנהגים להעדיף קרן מסוימת כקרן איל או עז או דווקא כפוף או ישר, לפי היום.
מתי תוקעים?
יש מצווה לתקוע בשופר בראש השנה, ביום הכיפורים של שנת היובל (לשחרור עבדים), בתעניות ובשעת צרה. נהגו לתקוע במוצאי יו"כ, ובסיום שחרית בימי אלול. הספרדים נהגו לתקוע בסליחות בשעת אמירת י"ג מידות ובקדיש תתקבל שאחריהן. אין תוקעים בערב ראש השנה.
צורת השופר
השופר הוא קרן חלולה שקצרה מצד אחד (שבו תוקעים) ורחבה מהצד השני.
כיוון התקיעה
הרמ"א (תקפ"ה ב') פסק בשם מנהגי טירנא, שטוב לתקוע בצד ימין של הפה, אם אכן אפשר לתקוע כך. למנהג זה הובאו שני טעמים: א. משום שכתוב "והשטן עומד לימינו לשטנו", ב. משום שבשמאל התפילין כבר מגנות.
המשנה ברורה כתב כי בכל מקרה אין מדובר במנהג מעכב ולכן במידה ואין אפשרות לתקוע בצד ימין ניתן לתקוע גם בצד שמאל.
לגבי איטר שמניח את התפילין בצד ימין- לכאורה לא שייך הטעם השני למנהג אך המשנה ברורה פסק שעדיין עדיף שיתקע בצד ימין כדי שלחשוש לטעם הראשון. כמו כן, הוא הוסיף בשם החמד משה שאין הכוונה לתפילין שלו אלא לתפילין של רוב העולם שמגינות על מידת השמאל שהוא דין, ולכן גם לטעם השני אין לחלק בינו לבין שאר העולם.
עוד כתב ברמ"א שם, שיהפוך את השופר למעלה, שנאמר "עלה אלוקים בתרועה", כלומר שלא יהפכנו לצדדים (מ"ב שם סק"ט), ובשעה"צ (סק"כ) הביא מהלבוש שיגביה מעט פי השופר למעלה, ונחלקו האחרונים בכוונתו, האם צריך שכל הפתח יהיה למעלה או רק חלק (עיין פמ"ג א"א סק"ה).
תקיעת שופר בצאת יום הכיפורים
אחר קדיש תוקעין תקיעה אחת - כמנהג האשכנזים, או תשר"ת תש"ת תר"ת ואחרי 'תתקבל' עוד תרועה גדולה - כמנהג הספרדים[4] וקול שופר זה שבמוצאי יום כיפורים הוא זכר ליובל שהיו עושים בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז כאשר נשמע קול השופר ביום הכיפורים של שנת היובל, נפטרו העבדים לבתיהם וחזרו השדות לבעליהם [5].
טעם אחר, כדי לערבב את השטן. שביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג, כיון שיצא היום רוצה לחזור ולקטרג על ישראל, והשופר מערבבו [6]. טעם שלישי, לסימן שניצחנו את השטן, כאותם החוזרים ממערכי המלחמה ונצחו את שונאיהם, והם תוקעים בשופרותיהם לאות שמחה [7]. טעם רביעי, כדי להזכיר זכות עקדת יצחק בשעת חתימה אחרונה [8]. טעם חמישי, זכר לעלייתו של משה לשמים בפעם האחרונה וירידתו מן השמים, שעלה בראש חֹדש אלול וירד ביום הכיפורים, וציווה לתקוע בעליתו ובירידתו, ולהזכירנו תקיעות של מתן תורה שקבלנו בלב שלם ובנפש חפצה [9]. טעם ששי, רמז לסילוק שכינה, כמה שנאמר (תהלים מז): עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה [10]. טעם שביעי, להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו ויכינו סעודת מוצאי יום הכיפורים [11]. טעם שמיני, להודיע שמוצאי יום הכיפורים הוא כעין יום טוב, ומצוה לאכול סעודה כביום טוב ולשמוח בו, כמו שאמרו במדרש: במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט), ומפני שאין יום טוב זה מפורסם, עשו בו תקנה לפרסמו [12].
