ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

משמעות החיים וקיום המצוות | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ב כסלו תשע"ז

משמעות החיים וקיום המצוות


הרב עזריה אריאל

שאלה:
ב"ה
כבוד הרב שלום וברכה, אני בחור ישיבה בישיבה גבוהה בשיעור ג’ וב"ה רואה סה"כ ברכה בלימודי. בתקופה האחרונה עולות בי תחושות קשות של חוסר משמעות קיצוני לקיומי לתפקודי ולמעשי ואף בעבודת ה’. תחושות אלו מעיקות ואף מקשות על תפקודי הנעשה בעייפות רבה בעצבות ובחוסר חשק גדול.
אינני יודע מה בדיוק מקור התחושה, אבל בהחלט יש כמה נקודות הקשורות לעניין זה.
- אינני רואה כל עניין בקיום המצוות לשם שמיים שהרי הקב"ה אינו צריך אותי ואת מעשי כלל, לכאורה? [ואם נאמר שהקב"ה רצה לברוא את העולם להיטיב/לגלות יחודו הרי יוצא שלמפרע לאחר שברא הוא כביכול כן צריך?]
- ובכלל כל המצוות הם דברים לכאורה שרירותיים שאין בהם משמעות עצמית אלה רק בגלל שכך צווינו, ומה זה כבר משנה אם אעשה כך או כך?
- ואם המשמעות בחיים היא לחיות חיי תורה ומצוות, הרי איזו משמעות יש לחיי כל שאר מיליארדי בני האדם שאין להם תורה ומצוות, הרי בסך הכל הם זהים לנו כלומר לכאורה המשמעות צריכה להיות משהו אוניברסלי?
- כל העבודה היא למען העולם הבא, וזה נשמע כאילו שאם "נתאפק" עכשיו ולא נאכל את הגלידה הקטנה (הנאות העולם הזה) נקבל בעולם הבא גלידה גדולה, אבל זה בסך הכל גם כן גלידה?
- מלבד זאת חיי האמונה שלי (בנושאים שונים) קצת מבולבלים ומלאי ספקות והתלבטויות. זה מוכרח להיות כך?
מבקש מחילה על הטרחה וההטרדה, אבל זה חשוב לי מאוד. תודה רבה וישר כח!


תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
לשאלה 1-2. א. שאלותיך הטובות העסיקו רבות את גדולי המחשבה בישראל. יש כאן איזה פרדוקס: אם המצוות הן עבור ה' - וכי הוא זקוק להן? ואם עבורנו - מדוע צריך לעשותן "לשם שמיים"? הרי הן נועדו עבורנו!
התלבטות זו לגבי כלל המצוות מורגשת במיוחד ביחס לקרבנות: "עבודת ה'" בתנ"ך היא בראש ובראשונה עבודת הקרבנות, כעבד המשמש את רבו ומגיש לו מנחה. וכך מגדירים חז"ל את תפקיד האדם בעולם: "ואני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פ"ד מי"ד). מצד שני, מודגש בתנ"ך שהקב"ה אינו זקוק למאכל ומשתה. למרות זאת, חשוב שמבחינתנו נביא את הקרבנות כדי לעשות נחת רוח לפניו, שאמר ונעשה רצונו (להרחבה על צדדי העניין עיין ב'שערי היכל' על מסכת זבחים, מבוא ג). בשביל מה?
אתה מתאר לא רק התלבטות עיונית-פילוסופית, אלא גם חיבוטי נפש ותחושות קשות. דומני שקשיים אלו שלך מתוארים יפה במאמרו של הראי"ה 'עבודת א-להים' (אדר היקר, עמ' קמה): "אם יהיה אדם במעלה כזאת שכוחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת הא-להים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת א-להים". כלומר, כאשר המצפון המוסרי מפותח ואילו עולם המושגים על הקב"ה איננו מעובד, נוצרת התנגשות קשה ובלתי נמנעת. עוד נשוב להצעת הפתרון של הראי"ה למבוכה זו.

ב. נתחיל מאמירה שהיא לכאורה פשטנית או מתחמקת מתשובה, אבל לענ"ד היא הבסיס היסודי. אכן, קשה להסביר מדוע ה' צריך אותך ואת מצוותיך, אבל בסופו של דבר ברור שה' רוצה אותך ואת מצוותיך. עובדה, הוא ברא אותך וגם ציווה אותך. אנחנו יכולים להתלבט בשאלה "מה זה נותן לו", "האם הוא צריך את זה", אבל השורה הראשונה והאחרונה היא שהוא רוצה בקיומן.
כתבת: "כל המצוות הם דברים לכאורה שרירותיים שאין בהם משמעות עצמית אלא רק בגלל שכך צווינו, ומה זה כבר משנה אם אעשה כך או כך?". נניח תחילה כדבריך שהמצוות הן שרירותיות ועלינו לעשותן רק מפני שכך ציוונו ה'. אז מה? אם זה מה שה' רוצה מאיתנו, מאיזו סיבה שלא יהיה, לא נכון לומר "מה זה כבר משנה". זה משנה מאוד! לאכול מצה בפסח - זה רצון ה', ולאכול חמץ בפסח - זה בניגוד לרצונו.
על פי הסמ"ג (עשין ג), מצוות אהבת ה' מתבטאת בכך שנעשה את רצונו גם שלא על מנת לקבל פרס. כשמישהו אהוב לך רוצה משהו - אתה תעשה אותו עבורו גם אם אינך מבין את התועלת שבו.
האם רק תפיסת המשמעות על ידינו מעניקה לדברים חשיבות? האמונה שלנו בה' מבוססת קודם כל על אמון, על הכרה בטוב ה', וממילא, אם רצון ה' הוא שנעשה דברים חסרי משמעות המובנת לנו הרי שאין בהם שום משמעות זולת עשיית רצונו, ולא צריך שום דבר יותר מזה. כמובן, מי שמדמיין את ה' בצורה פשטנית, כאחד שחלילה נהנה סתם כך לראות שעובדים בפרך בשבילו בדברים חסרי משמעות, אין לו שום חשק לעבודת ה' שכזו. אבל מי שמעמיק לראות עד כמה גדולה חכמת ה', ועד כמה גדול חסד ה' עם בריותיו, ועד כמה המצפון המפותח של בני האדם המוסריים הוא תולדת היותם בצלם אלקים, מבין שגם אם המשמעות של המצוות נשגבת מאיתנו, עשיית רצונו היא המשמעות העמוקה והטובה ביותר לנו ולעולם. אנחנו חיים כי הוא רצה שנחיה והביא אותנו לעולם, ועושים מצוות כי הוא רצה שנעשה. רק את החיים נקבל ממנו ואת המצוות לא?
זו נקודה ראשונה שאני מציע לך להתבונן ולהתעמק בה: לברר לעצמך את טוב ה' לך ולעולם כולו, ולחזק את האמון בהנחה הפשוטה שמה שהוא מצווה זה טוב גם אם איננו מבינים מדוע. כשם שמצופה מילד לקיים את הוראות הוריו גם אם איננו מבין, ואף לעשות זאת מתוך הערכה לשיקול דעתם, כך ולאין ערוך מכך גם ביחס לקב"ה, שהפער בינו לבינינו הוא בלתי נתפס.
העיון במשמעותן של המצוות הוא חשוב, כדי לבסס ולהעמיק את הרצון בקיומן וגם כדי לחזק את התועלת מקיומן, כדלהלן. אבל הבנת טעמי המצוות לא יכולה להיות תנאי לקיום. על כגון זה אמר דוד המלך בתהלים (קלא): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי. יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ופירש המלבי"ם: "גבהות הלב מציין שעובר הגבול בחפצו ותשוקותיו... רום עינים מציין העובר הגבול בשכל העיוני, אם יחשוב שהשגתו היא בלתי מוגבלת ושופט בשכלו בענינים האלהיים שהם למעלה משכל האדם". "יחל ישראל אל ה', שהוא המורה והמנהיג אותם כאם את ילדיה, ולא כגמול, שאינו מצפה לאמו רק בקטנותו, כי ישראל יחלו לו מעתה ועד עולם". כלומר, תמיד נהיה במובן מסוים "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ". העיון המעמיק בטעמי המצוות יכול להוסיף לנו תמריצים וחיזוקים, אבל אם האדם מרגיש שהוא מגיע למבוי סתום - עליו לקחת צעד אחורה ולזכור את מגבלותיו ולהסתמך על אבינו הטוב שבשמיים. אולי זהו הפירוש גם למילת התנאי "אִם לֹא שִׁוִּיתִי": יתכן שטוב לאדם להלך גם בגדולות ונפלאות ממנו, בתנאי שיזכור את הבסיס הפשוט שהוא כגמול עלי אמו.

ג. מכאן נעיין בעצם השאלה, ואנסה להסביר כמידת יכולתי הדלה האם באמת ה' צריך את מצוותינו, ואם לא, מה משמעות עשייתן "לשם שמיים"?

באופן כללי ניתן להצביע על כמה כיוונים מרכזיים בהבנת המצוות. הכיוון האחד הוא להתעמק בצד הרציונאלי והמעשי שלהן, מה התועלת מהן לפיתוחו של האדם והעולם כמקום טוב יותר. מייצג מובהק של כיוון מחשבה זה הוא הרמב"ם, שבספרו מורה נבוכים (ח"ג פל"א) הדגיש את הפסוק (דברים ד, ו): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". מכאן הרמב"ם למד שכל מצווה מהמצוות באה להקנות השקפה נכונה, או להסדיר את הנהגת בני האדם, או להקנות מידות טובות. וכן כתב הרמב"ם במשנה תורה, בסוף הלכות תמורה: "אַף עַל פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵן... רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן, וְכָל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן לוֹ טַעַם - תֵּן לוֹ טַעַם; הֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵבִין רֹב הַטְּעָמִים שֶׁלְּכָל חֻקֵּי הַתּוֹרָה... וְרֹב דִּינֵי תּוֹרָה אֵינָם אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים" (ועיין ר"י קורקוס בפירושו שם, שהסתייג מהלשון "אֵינָם אֶלָּא" ולדעתו זהו צד חיצוני בלבד של המצוות).
לפי תפיסה זו, קיום המצוות "לשם שמיים" אין פירושו בדווקא שה' זקוק למצוות הללו, אלא שאנחנו לא מקיימים אותן רק בגלל אינטרס פרטי להנאתנו, מפני שכרן ועונשן, אלא מפני שהן אמת, כלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"י הל' א-ב): "אַל יֹאמַר אָדָם: הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ, כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא... אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת יי עַל דֶּרֶךְ זוֹ; שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה... הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה - עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת, וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּכְלָל". באיזה מובן המצוות הן "אמת"? מסתבר שלדעתו האמת שבהן היא התועלת שבגללה הקב"ה ציוה עליהן. וכך משמע במורה נבוכים ח"ג פנ"א, שם הרמב"ם ממליץ לקיים את המצוות מתוך מחשבה גם על תכליתן.
עניין זה מתקשר לכך שהתועלת שהרמב"ם מצביע עליה בהרבה מצוות אינה מושגת רק מעבודתו של יחיד, אלא בהצטרפות מעשיהם של רבים. אם כן, קיום המצווה לטובת העושה בלבד הוא "שלא לשם שמיים", ואילו קיום המצווה למען התועלת הכללית היוצאת ממנה היא "לשם שמיים".
כאן אביא את המשך דברי הראי"ה במאמר 'עבודת א-להים' הנ"ל (אדר היקר, עמ' קמה). אחרי שתיאר את מי "שימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת א-להים", כתב: "ואין שום תרופה לזה כי אם לרומם שם ה' בקרבו ברוממות פנימית... הבו גודל לא-להינו". ומהם אותם רוממות וגודל? ההדגשה בעבודת ה' אינה רק על ה' עצמו, אלא על האידיאלים האלוקיים שעלינו להיות ספוגים בהם ולהפוך לאנשים טובים יותר.
אם כי, כפי שמדגיש הרב שם, אסור לעסוק ב"אידיאלים האלוקיים" במנותק מה' עצמו (תופעה שיש לה ביטויים שונים בציבור הדתי, ואכמ"ל). רק הפיתוח של האידיאלים הללו מתוך קישור לה' יתברך עצמו, עם כל המחויבות הבלתי מתפשרת לתורתו והלכותיה הפחות מובנות, נותן לאידיאלים הללו את המעמד המדויק והיציב.
האם אתה חש חוסר משמעות בעשיית חסד? אני מניח שלא. אבל אינך מרגיש כיצד כל התורה כולה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". לשם כך יש להתעמק בטעמי המצוות שכתבו ראשונים ואחרונים, החל מהרמב"ם במורה נבוכים, וכדאי גם לעיין בפירוש רש"ר הירש לתורה בכל מצווה ומצווה.
אני ממליץ לך מאוד לעיין גם ב'אורות המצוות' מאת הראי"ה קוק זצ"ל (ליקוט שנדפס בספר 'בשמן רענן', לע"נ חתנו הרב שלום נתן רענן, עמ' שיט-שמג). מופיע שם מבוא כללי על עניינן של המצוות ועל טעמיהן (ושם עמ' שכו כתב שלכל מצווה צדדים רבים, ופעמים שאחד מהם מתאים ומתגלה ונצרך דווקא בתקופה מסוימת והשני בתקופה אחרת). בין השאר הדגים את טעמי המצוות בכמה וכמה מהן (מילה, כלאים, ערלה, ועוד) באופן המתיישב על הלב לענ"ד, יעויין שם.

ד. כיוון שני בתפיסת המצוות הוא שעניינן העיקרי הוא דבקות נשמת האדם בבורא יתברך. הרחיב על כך המהר"ל (תפארת ישראל, פרקים ו-ח). לפי זה, קיום מצוות כדי להידבק בה' אף הוא בחינה של "לשם שמיים".
עמוק מזה הוא עניין ה"עבודה צורך גבוה" שהזכירו המקובלים (החל מהרמב"ן בשמות כט,מו). פירושו (באופן פשטני כראוי לאיש אשר כמוני), שהקב"ה, ברצותו להיטיב לברואיו, יצר עולמות שבהם יש לאדם השפעה ועבודתו נצרכת לקיומם. כך מבאר ר' אברהם בן הגר"א את נוסח ברכת יוצר: "טוב יצר כבוד לשמו", שמאחר שהוא טוב ורוצה להיטיב ברא אפשרות של מתן כבוד לשמו (וראה בהרחבה בספר 'דעת תפלה' פרק ו: ביאור גדר העניין 'עבודה צורך גבוה'; במשנת החסידות יש דרכים נוספות, ואכמ"ל).
כיצד עניין זה פותר את שאלתך? משום שכעת עלינו לעבדו לשם שמיים, דהיינו כדי שיהיה קיום לאותם עולמות נשגבים המושפעים ממעשינו, ובכך יתמלא רצונו. וגם אם האדם מודע לכך שעשיית רצונו נועדה בסופו של דבר לטובתנו, אין בזה פגם בעבודתו. הדבר מתבאר ב'רוח חיים' (לר' חיים מוולוז'ין) על אבות פ"א מ"ג: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", שכתב (ד"ה ונעמיק עוד): "אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, ואם כן לפי זה יתכן כי העבודה היותר חשובה ומקובלת תהיה על מנת לקבל פרס, כי יעבוד על מנת שייטיב לו, שיגיע מזה נחת רוח לפני יתברך שמו. אך אמת אם מכוין בעבודתו שיגיע לו שכר וכוונתו רק כדי שיגיע מזה נחת רוח לה' ית"ש בהיטיבו עם ברואיו חלף עבודתם - זהו העבודה המעולה; אכן, אם מכוין הוא להנאתו היא העבודה הפחותה" (כיוצא בזה במלבי"ם דברים ו, יח, עיין שם; ועיין גם בספר החינוך מצוה צה ד"ה דע בני וד"ה ויש בעושי המצוות).
במשך חכמה מסביר יפה לאור זה את הפסוקים (דברים ו, כד-כה): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ": "הבורא יתברך, אשר אין לו שום תועליות מן הבריאה, כי 'אם צדקת מה תתן לו' (איוב לה, ז). ואם כן, מכוון שלו הוא רק לטובתנו ולחיותנו. ואם כן, מהראוי שגם אנו בל נכוון לתועליות נפשנו, רק להפיק רצון הבורא המצוה יתברך, בלי שום תועלת לעצמותו יתברך. וזה שאמר 'ויצונו' וכו' 'לטוב לנו לחיותנו' וכו' - הוא רק לטובתנו. 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור' וכו' 'לפני ה' אלקינו' - הוא להפיק רצונו בלבד - 'כאשר צונו' בלי שום תועליות וטובה אליו, כן גם אנחנו בעשייתינו לא נכוון לשום תוחלת מאומה". יש כאן הדגשה כפולה: עלינו לעשות את המצוות כי ה' רוצה, אע"פ שאין בהם תועלת לו, ואע"פ שהם לטובתנו.
לכאורה זה לא הגיוני: אם המצוות נועדו עבורנו, מה הטעם ש"נרמה את עצמנו" לחשוב שהם עבורו?! הסביר זאת הראי"ה ב'מוסר אביך' (פרק ב,ד): אכן רצון ה' הוא להיטיב לנו, אבל השלמת רצונו היא ערך הרבה יותר גדול, ולכן העבודה צריכה להיות במחשבה אליו.
אפשר להסביר זאת גם ברובד יותר מעשי: התועלת עבורנו איננה רק בעשיית המצוות כשלעצמן, אלא בעשייתן לכבוד ה', מפני שבכך נשמותינו מתקשרות יותר לה' יתברך.
משל למה דבר דומה? לזוג שמכינים יחד ארוחת ערב: אם כל אחד יכין בשביל עצמו - שניהם יאכלו ארוחה שאין בה אהבה. ואם כל אחד יכין בשביל בן זוגו - שניהם יאכלו וגם יהנו יותר מאהבתם הפורחת. ויקטור פרנקל קרא לזה "התכוונות פרדוקסלית": האדם בטבעו מחפש משמעות, וככל שהוא מתכוון יותר עבור זולתו הוא נהנה יותר בסופו של דבר. כעת יבוא המתחכם ויתכוון עבור הזולת רק כדי שהוא יהנה בסוף יותר; זה לא יצליח לו. ההנאה הפרטית שלבסוף חייבת להיות תוצר לוואי, לא המטרה העיקרית או המשנית. להבדיל, כך גם בעבודת ה' "אני -לדודי, ודודי - לי".

בעניין זה של "עבודה צורך גבוה" יש להזהיר מפני סכנה של עיסוק בעולם מיסטי ומנותק, תחושה של אדם שבמעשיו ודיבוריו הוא מנהל "מלחמת כוכבים" עליונה ונעלמת מן העין, התלושה מתיקון העולם הארצי ותיקון מידות הנפש. בנקודה זו דברי הראי"ה קוק ב'עבודת א-להים' משלימים את דבריו ב'מוסר אביך', כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה: יראת השמיים שלנו צריכה לפתח את מוסרנו הטבעי, מתוך תפיסה פנימית של התועלת המוסרית שיוצאת מכל מצווה ומצווה, וחלילה מלהפוך את עבודת ה' לפולחן לאיזו ישות מרוחקת. דווקא התפיסה שהאדם הנברא בצלם משפיע על העולמות העליונים צריכה לשפר את אישיות האדם גם במובן האנושי, בדרך ארץ שקדמה לתורה. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

ה. לשאלתך השלישית, על ישראל ואומות העולם: אכן, לפי תפיסת הרמב"ם המצוות עשויות באופן עקרוני להתאים לכל אומה ולשון, אלא שהקב"ה בחר להטיל על עם ישראל בלבד את עבודת ה' בדרגה גבוהה זו, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואילו שאר העמים יכולים להסתפק במינימום של שבע מצוות בני נוח. ואם נזכה שהגויים יתפעלו מקיום מצוותינו, "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה... אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים", הרי פתוחה בפניהם הדרך להתגייר. כך לשון הרמב"ם (הל' מלכים ח,י-יא): "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג,ד), וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכֶם כַּגֵּר" (במדבר טו,טו); אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה - אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְווֹת... כָּל הַמְּקַבֵּל שֶׁבַע הַמִּצְווֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן - הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". משמעות לשונו שזוהי "הצעה פתוחה" לגויים באופן חופשי ומומלץ.
לפי תפיסת המהר"ל והמקובלים, שעיקר השפעת המצוות היא ברובד הנשמתי הפנימי, יש לנשמות ישראל התאמה מיוחדת לתורת ה' שאיננה קיימת בנשמות אומות העולם (ראה במהר"ל, תפארת ישראל פרק ז). אמנם קשה לנו לראות את ההבדל בין ישראל לאומות "אחד לאחד", אבל כציבור ניכר שחיי התורה מביאים טובה וברכה ומתאימים יותר לנפש הציבור היהודי.

ו. לשאלתך על קיום המצוות עבור ה"גלידה" של העולם הבא: כאמור, עיקר עבודתנו צריך להיות לשם שמיים ולא לשכר עוה"ב, אבל אל נזלזל בו. התענוג הגדול ביותר שנוכל לדמיין בעולם הזה אינו משתווה לאפס קצהו. אם זה מה שמוסיף למישהו מוטיבציה בעבודת ה', אזי כדאי מאוד שידע שהשכר והעונש בעוה"ב שווה כל מאמץ בעוה"ז.
ידועים דברי הגמ' בברכות כח ע"ב: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... התחיל לבכות... שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
ובפסחים סח ע"ב מתוארת שמחתם של רב יוסף ורב ששת בלימודם: "חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי". ושואלת הגמרא: "איני? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי!", ומשיבה: "מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד". כלומר, מתחילה עבודת ה' של האדם היא עבור עצמו. זוהי הגרסה לפנינו, ולפיה יש הבחנה בין צעירות לבגרות. אולם רבנו חננאל שם כותב: "עיקר מיהת כי עביד איניש לנפשיה עביד". כלומר, גם אדם בוגר עושה בעיקר עבור עצמו. לא אידיאלי, אבל לגיטימי. אם הברירה היא שמעודף אידיאליסטיות אדם מתרשל בעבודת ה' המעשית, עדיף שיחזור לעשיית מצוות שלא לשמה. שמעתי בשם הרצי"ה קוק זצ"ל, שגם הצדיקים הגדולים צריכים "להחזיק בכיס קפסולה של יראת העונש".

ז. לשאלתך האחרונה, האם חיי האמונה מוכרחים להיות מלאי לבטים וספקות: אני חושב שבדרך כלל זה לא טוב לאורך זמן, ומצד שני זה נורמלי בהחלט ולא צריך להיבהל.
אני מציע שתרשום לעצמך את הסוגיות שמעסיקות אותך. גם אלו שאין לך כעת זמן להתפנות לבירור יסודי שלהן, רשום לעצמך את צדדי ההתלבטות כרגע. מדי פעם תתעורר בך נקודה חדשה בנושא זה, או תפגוש מקור חדש שעוסק בו, ותצרף אותו לרשימותיך. זה טוב לתועלת הבירור, לעשות "סדר בראש" מה ברור ומה מסופק, ולהתקדם בהדרגה בבירור הסוגיות. זה טוב גם להרגעת הנפש, מפני שברגע שתתחיל לכתוב בצורה מסודרת תראה שלא הכל מעורבב. בעז"ה בהדרגה תתיישב בלבך משנה סדורה בשאלות המעסיקות אותך.

בהצלחה רבה, ויהי רצון שאור החנוכה הבא עלינו לטובה יזריח בנשמותינו אמונת אמת בהירה.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il