בס"ד שלום עליך רבי. כבר שנים רבות שיש נושא שמאוד מפריע לי,והקדשתי לו מחשבה רבה מאוד,ו"שרפתי" זמן רב בישיבה בנסיון לפתור בעיה זו. כעת אני משרת ביח’ מובחרת כך שגם כך קשה להקפיד על קיום קלה כחמורה,והשאלה הזו מקשה עלי עוד יותר בעבודת ה’. אני יודע שהקב"ה רצה להטיב,כי הוא מקור הטוב,ולכן שם אותנו בזה העולם,ואם האדם ילך בדרך הישר ויעשה טוב,ממילא יהיה קשור לטוב הזה,ואם אני מבין נכון זהו השכר של האדם שהוא כולו טוב,וזה גם השכר לעוה"ב,שנהיה מחוברים לאין סוף הזה,וממילא-לטוב. עד כאן זה הצד של הקב"ה(לפחות לפי הבנתנו..) אך מהצד שלנו,אני לא רואה סיבה אידיאלית אמיתית למה לקיים תורה ומצוות,כי לפי הנאמר לעיל,אנחנו נקיים תורה ומצוות ובזכות זה נהפוך לאנשים טובים ונקבל טוב,א"כ,אין כאן שום מחויבות לבורא ,אלא בחירה שלנו אם אנו רוצים לקבל את הטובה או לא. אפשר להמשיל זאת לאדם שיכול לבחור אם לחיות בריא,לאכול בריא לשמור על כושר וכדו’ וע"י זה ישיג בריאות וחייו יהיו טובים יותר ואם לא ירצה יאכל דברים מזיקים ויפגע בעצמו,אך לא ניתן לומר שלאדם ששומר על בריאותו יש איזשהו אידיאל אלא רוצה לשמור על בריאותו. משל זה מציק לי במיוחד,כי כמו שאני שומר על הבריאות שלי,אך עדיין אני שותה קולה לדוג’,כך גם אני מרגיש לגבי קיום המצוות,אם מה שתלוי על כף המאזניים זה מידת הטובות שאני אקבל(וגם אם נאמר שזה טוב רוחני,קרבה לקב"ה,חיבור לאינסוף וכדו’) אז אני מרגיש הרבה פחות מחויבות לדבוק בו ולעשות אותו בצורה מושלמת(כמו שאני מתפשר ושותה קולה). אני מקווה שנקודתי הובנה,חשוב לי שהשאלה תובן כי זו שאלה שחשבתי עליה שנים רבות עד שהיא הגיעה לנוסח הנוכחי.

המשל בנוגע לשמירת הגוף אינו מדויק בנוגע לעולם הרוחני. אנו לפעמים לא מקפידים על שמירת הגוף משום שאנו מכירים בערכים אחרים, למשל בערך של התענוג והרגשת המתיקות שהיא שוות ערך ויותר מהנזק הזעיר שיש לגוף שלנו בחריגה מהדייקנות בשמירה עליו. אולם ככל שמדובר על דברים רוחניים אדם לא יכול לעגל פינות. אדם שלא מוציא דבר שקר מפיו, האם הוא יוכל אפילו פעם אחת להוציא מפיו דבר שקר. אדם ששמח בחלקו, האם יכול אפילו פעם אחת לראות את העולם במבט אחר במבט ביקורתי. מעבר לכך השאלה שלך נוגעת ליחס בין שמירת המצוות מצד מה שהם מועילות לשימור ופיתוח העצמיות של האדם שמקיים את המצוות לבין שמירת המצוות מצד מה שיש בנו רצון להופיע טוב בעולם. הופעת הטוב נעשית מתוך שליחות ואמת ולא מצד חשיבה על העצמיות שלנו. וכך כותב הרב בספר אורות (אורות ישראל פרק א' סעיף ה'). אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה. אם בפעם אחת היתה אבודה ממנו כליל המגמה המוסרית של ההוויה, אז היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים וממילא היו החיים הכלליים בטלים וכלים בלי תקנה. אבל לא תאבד כליל ממנו המגמה המוסרית בכללותה, וגם זיק אחד, שנשאר ממנו בעומק הנשמה בהסתרה גמורה, ישיב את הכל לתחיה. הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהוויה כשם שהננו אוהבים את עצמנו ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל, וה"כל" שבמגמה האהובה אהבת חיים יקר הוא לנו הרבה יותר מהניצוץ העצמי שבנו. המגמה המוסרית הנקיה שבהויה מתבלטת בשמות הקדושים, שהשם העליון הנכתב ובלתי נקרא הוא מרכזם. ועל כן מונח בו צרור החיים לנו ולכל, "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום".