ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילת העמידה בנסיעה או פיצול התפילה | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ג אייר תשע"ז

תפילת העמידה בנסיעה או פיצול התפילה


הרב עזריה אריאל

שאלה:
לכבוד הרב שליט"א שלום רב!
אני נוסעת כל בוקר נסיעה ארוכה לצורכי לימודים, כך שאין לי זמן להתפלל כשאני מגיעה, אלא רק בנסיעה, בישיבה.
רציתי לדעת בברכות ובמודים שצריך להשתחוות, האם אני צריכה לכפוף ראש? או שאיני צריכה? או שאסור לנהוג כך?
האם אני יכולה להתפלל עד תפילת העמידה, ולחכות עד שיזדמן לי להתפלל עמידה? (כלומר השהייה ,האכילה והדיבור מותרים?)
תודה רבה!


תשובה:
לשואלת, שלום וברכה!
בלית ברירה מותר להתפלל תפילת שמונה עשרה בנסיעה, וניתן להסתפק בהרכנת הראש במקום כריעה (כך כתב בשו"ע סי' קיג ס"ה לגבי חולה וזקן שקשה להם לכרוע).
אם קיימת אפשרות להתפלל תפילת העמידה כשאת מגיעה למקום לימודייך, קיימות שתי אפשרויות: א. לפצל את התפילה לשני חלקים: תוך כדי הנסיעה תאמרי את ברכות השחר ופסוקי דזמרה וקריאת שמע עם ברכותיה, ואחרי הנסיעה תתפללי תפילת העמידה. בין שני חלקי התפילה תוכלי לחכות ולדבר, אך אין לאכול לפני תפילת העמידה (לא משום שהאכילה היא הפסק בין חלקי התפילה, אלא משום שאין אוכלים לפני תפילת העמידה של שחרית, פרט למקרים מיוחדים). ב. להתפלל את כל התפילה כסדרה תוך כדי הנסיעה.
קיימת מחלוקת בהלכה איזו אפשרות עדיפה, ולמעשה מסתבר לענ"ד שכדאי לבחור באפשרות שבה נוח לך יותר להתכוון בתפילה: אם את מרוכזת יותר בנסיעה, מפני שזמנך בידך, עדיף להתפלל בה, ואם הריכוז בנסיעה קשה לך עדיף להתפלל במחוז חפצך.
מכיוון ששאלתך נשאלת לא על מקרה יוצא דופן אלא על תוכניתך הקבועה, יש להדגיש: ההיתר לעיל נאמר לגבי נשים, שמעיקר הדין חיובן בתפילה מוגבל. לגבי גברים, חובה לתכנן את סדר היום השגרתי כך שיאפשר תפילה מסודרת ובמניין, וגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות חייב להתארגן כך שיספיק את קריאת שמע וברכותיה בסמוך לתפילת העמידה ברצף אחד.

הרחבה בשתי נקודות:

א. ההתלבטות לגבי תפילה תוך כדי נסיעה מוזכרת כבר בגמרא בברכות (ל ע"א), לגבי מי שצריך לנסוע השכם בבוקר, אחרי עלות השחר, בזמן המתאים לתפילת העמידה, אך זמן רב לפני הזריחה, בטרם הגיע זמן קריאת שמע. לפי דעה אחת בגמרא עדיף להתפלל מוקדם בבית, כדי שהתפילה תהיה בעמידה, ואז לנסוע ולקרוא קריאת שמע עם ברכותיה בדרך. ולפי דעה שניה עדיף להתפלל בדרך אחרי קריאת שמע, כדי להרוויח את הצמדת קריאת שמע וברכותיה לתפילת העמידה ("לסמוך גאולה לתפילה"). בראשונים ובשולחן ערוך (סימן פט ס"ח) התקבלה יותר הדעה הראשונה, אולם המנהג למעשה הוא כדעה השניה (מגן אברהם שם ס"ק טז ומשנה ברורה ס"ק מב ועוד אחרונים; לגבי תפילתה של אשה יש דיון האם שיקול זה של סמיכת גאולה לתפילה משמעותי, ראו מגן אברהם סי' ע סק"א ומשנ"ב סי' קו סק"ד ואכמ"ל).
אחד השיקולים שנאמרו בעניין זה הוא הכוונה: אחד הנימוקים לחשיבות התפילה בעמידה הוא כדי שניתן יהיה להתרכז יותר, ובימינו שיקול זה איבד מחשיבותו, מפני שבלאו הכי קשה לאנשים להתרכז בתפילה. ולאידך גיסא, יתכן שגם בישיבה בנסיעה ניתן יהיה להתרכז (מגן אברהם, שם; ובניגוד למקובל בזמן הגמרא, שהנסיעה הייתה בהליכה רגלית או ברכיבה על בהמות, שמקשה על הריכוז). ממילא, אם את יודעת שבזמן הנסיעה תוכלי להתפלל יותר בניחותא, כי ממילא אין לך מה לעשות והנסיעה ארוכה, הרי שהתפילה בנסיעה עדיפה.

ב. נקודה נוספת שיש מקום להתלבט בה היא, כאשר מפצלים את קריאת שמע וברכותיה ואת תפילת העמידה לזמנים שונים, מתי עדיף לברך את ברכת "אמת ויציב": האם להצמיד אותה לקריאת שמע, מאחר שברכה זו נתקנה כחלק מהסדר של "ברכות קריאת שמע", או שמא להצמיד אותה לתפילת העמידה (אם הזמן שיש לך עבור תפילת העמידה מאפשר להוסיף גם אותה בניחותא), כדי "לסמוך גאולה לתפילה".
הרמ"א סי' סו ס"י כתב על פי הרוקח שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה מסמיכת ברכת גאולה לק"ש, ולכן כשאינו יכול להתפלל כעת יאמר ק"ש בלא ברכה שאחריה, ואח"כ יברכנה בסמוך לתפילה. במגן אברהם ושאר אחרונים תמהו על כך, מי התיר לו להפסיק בין קריאת שמע לאמת ויציב, ופירשו שכוונת הרוקח שעדיף שיאמר ק"ש בלא ברכותיה ואח"כ כשיהיה לו זמן להתפלל יאמר ק"ש בברכותיה ויתפלל. אולם הרוקח כותב זאת בשם רבו, ר' יהודה ב"ר קלונימוס, והדברים מופיעים בספרו 'יחוסי תנאים ואמוראים' (ערך רב ברונא, עמ' יח-יט) ושם משמע יותר כפירוש הרמ"א. המשנ"ב (סקנ"ד) כתב בשם הנהר שלום שדינו של הרמ"א אמת עכ"פ במקרה שקרא ק"ש בברכותיה ואחרי שהתחיל התברר לו שאינו יכול להתפלל כעת והוא מוכרח להפסיק, האם עדיף שיפסיק בסוף ק"ש או בסוף ברכת הגאולה. אם כן, המשנה ברורה הסכים לרמ"א בנקודה זו שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה מסמיכת גאולה לק"ש.
תחילה יש לדון על המקור לחידושו של הרוקח: רבו של הרוקח מסתמך על הירושלמי בברכות פ"ד ה"א: "ר' ברכיה חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין. והא תנינן הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה! נימר כבר קיבל מלכות שמים בעונתה". פירוש: ראו את רבי ברכיה קורא ק"ש ומתפלל אחרי שלוש שעות, לאחר זמן ק"ש. ותמה הירושלמי, הרי שנינו שבשעה זו כבר אין שכר קריאת שמע אלא רק כקורא בתורה! ומשיב שכבר קיבל עליו מלכות שמים בזמנה. הרוקח מדייק מהלשון "מלכות שמים" שהכוונה לקריאת שמע בלבד, ללא הברכה שלאחריה, ומפרש שבוודאי בירך את הברכות שלפניה, ורק את הברכה השלישית דחה לזמן התפילה. אולם יש מקום לפרש את "מלכות שמים" כק"ש בלבד, ואח"כ אמרה שוב עם כל ברכותיה (כפירוש בעל פני משה שם), ועל כל פנים אמר את "אמת ויציב" עם ק"ש, כלשון הירושלמי "קרי ק"ש ומצלי" (וברוקח סי' שכא יתכן שגרס בלא "קרי ק"ש"; אך לפ"ז יש מקום לפרש אחרת, שקרא בעונתה את כל ק"ש, וגם ברכת הגאולה בכלל "מלכות שמים", השווה ברכות יד ע"ב על "מלכות שמים שלמה").

לענ"ד חידוש זה שעדיף להפריד את "אמת ויציב" מקריאת שמע לטובת הסמכתה לתפילת העמידה מעורר קושי רב, כי לכאורה השייכות של הברכות לק"ש חשובה יותר מסמיכת גאולה לתפילה, ונראה שזוהי שיטת רוב הראשונים. כמה ראיות לדבר:
א. במשנה לא נזכר כלל עניין סמיכת גאולה לתפילה. אדרבה, משמע בכמה מקומות שלא היו עושים כן בדווקא (בפ"ב מ"ד על האומנים הקוראים בראש האילן, ובפ"ג מ"ה על הקורא ק"ש בהיותו במקווה), ואילו סמיכת ברכה אחרונה לק"ש מפורשת, "שתים לפניה ואחת לאחריה" (פ"א מ"ד). ואף שהברכות אינן מעכבות, מכל מקום זהו הדין לכתחילה, והוא קדום, וממילא גם קודם בחשיבותו, לעניין סמיכת גאולה לתפילה. כיו"ב כתב באבן העוזר (סי' סו, נדפס בשו"ע השלם עמ' תמ)) שמכיוון שסמיכת גאולה לתפילה לא הוזכרה במשנה כלל, ואילו איסור ההפסקה בין הפרקים הוזכר בה, הרי שאיסור ההפסקה בין ק"ש לאמת ויציב חמור מההפסקה בין גאולה לתפילה.
גם הרמב"ם בהלכות ק"ש הזכיר כמה פעמים את עניין הברכות הסמוכות לה כיחידה שלמה (כגון בפ"א הי"א, פ"ב הל' ד-ה, פ"ה ה"א). אחר כך בהל' תפילה פ"ז הי"ז כתב את סדר התפילות, ומנה את ברכות השחר ופסוקי דזמרה וק"ש וברכותיה, ואח"כ הזכיר עניין סמיכת גאולה לתפילה. נראה בבירור מדבריו שזהו עניין משני ביחס להיות ק"ש סמוכה לברכותיה.
ב. בגמרא בברכות ד ע"ב נאמר: "וקורא ק"ש ומתפלל, מסייע ליה לר' יוחנן... הסומך גאולה לתפילה של ערבית". הרי שבלשון הברייתא "גאולה" נכללת ב"קורא ק"ש", וברור ששייכותה לק"ש גדולה משייכותה לתפילה.
ג. בגמרא שם מובאת דעת ריב"ל, שאין צורך בסמיכת גאולה לתפילה של ערבית, והגמרא מבארת טעמו משום ש"מקיש שכיבה לקימה: מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה". לשיטת הרוקח לכאורה טעם זה אינו מספיק, והיה ראוי לברך את ברכת גאולה ולהסמיכה לתפילה, ואח"כ לקרוא ק"ש! ושמע מינה שצמידות הגאולה לק"ש חשובה יותר.
ד. תוכנה של ברכת הגאולה, העוסק ביציאת מצרים, מתקשר לפרשה שלישית של קריאת שמע. הברכה גם איננה פותחת ב"ברוך" בגלל שהיא "ברכה הסמוכה לחברתה", הברכות שלפני קריאת שמע (רשב"ם פסחים קד ע"ב ד"ה וברכה אחרונה). ועוד: שיטת כמה ראשונים שמטעם זה יש לענות אמן אחר ברכת עצמו בגאל ישראל, מפני שהיא סוף סידרת ברכות (עיין ברא"ש ברכות פ"ז סי' י).
והראה לי אחי הרב שמואל את דברי הרשב"א (ברכות יא ע"א) בשם הגאונים, על הקשר בין ברכת הגאולה לק"ש: "נראה מדברי הגאונים ז"ל כמר רב יוסף ורב צמח ורב האיי ורב יצחק בן גיאת זצ"ל שאמרו שהברכות הראשונות של שמע אינן ברכות שמע, וברכה שלאחריה - היא ברכת שמע". והדבר מבואר בתשובות הגאונים ('שערי תשובה' סי' קב): "אנו מברכין לאחריו אמת ויציב וזו ודאי ברכה לאחריה, שהרי על כל פרק ופרק אומר 'אמת' על חותמה שהיא פרשת ציצית אומר אמת ויציב". הוי אומר, ברכת הגאולה ביחס לק"ש היא כברכת ישתבח ביחס לפסוקי דזמרה וברכת 'יהללוך' שבסוף ההלל, ולפי שיטה זו ברור שכשם שלא שייך לאומרן במנותק מהפסוקים שקדמו להם כך גם בברכה זו.
ה. עוד מצאנו שמי שמסופק אם קרא ק"ש חוזר וקורא, מפני שק"ש דאורייתא, ואף מברך לפניה ולאחריה, אע"פ שהם מדרבנן (רמב"ם הל' ק"ש פ"ב הי"ג). וביאר הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכ) טעמו של דבר, שכך הייתה עיקר התקנה, שכל זמן שקורין חייב לקרות עם ברכותיה (הובא בכס"מ שם ובמ"ב סי' סז סק"ד). לעומת זאת, מי שיודע שקרא ק"ש ומסופק אם בירך ברכת גאולה וגם מסופק אם התפלל, נראה פשוט שמתפלל בלא ברכת גאולה לפניה.
ו. הריטב"א (ברכות כא,א ד"ה ואי ס"ד) כתב: "דודאי אם אומר אמת ויציב לא סגיא דלא נימא ק"ש, דכיוון דעל ק"ש נתקנה אי אפשר לאומרה בפני עצמה, דהוה לה ברכה לבטלה"! (ועיין עוד בריטב"א בברכות יב ע"א ובהערת המהדיר שם מס' 444, שביאר שכך דעת רב האי גאון, שאין לומר את הברכות ללא קריאת שמע). אמנם סברה זו שנויה במחלוקת, אך בשו"ע משמע שחשש לה לכתחילה, עיין שו"ע סי' ס ס"ב (אך הבה"ל שם ד"ה ונ"ל פירש זאת אחרת, עי"ש).
ז. בסידור רב עמרם גאון (סדר ק"ש וברכותיה) ובמחזור ויטרי (סי' יז) ועוד ראשונים הוסיפו לעניין סמיכת גאולה לתפילה ביאור שצריך לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. לפי זה נראה שהעניין בסמיכת גאולה לתפילה אינו בברכת הגאולה עצמה, אלא בסמיכת קריאת שמע לתפילה. לפי זה מתבארת היטב הגמרא בברכות שם: "כיוון דתקינו רבנן השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא". מלשון הגמרא משמע שנחוץ להגדיר את ברכת 'השכיבנו' כ'גאולה' כדי לבאר את סמיכתה לתפילה, אבל העניין תמוה לכאורה, מה עניין זה לזה? (ורבינו יונה ב ע"ב ד"ה ואע"ג נדחק לומר שבני ישראל ביציאת מצרים אמרו ברכה זאת). אך על פי הנ"ל יש לפרש ש"כגאולה אריכתא" לאו דווקא, אלא שזהו המשך ליחידה של ק"ש וברכותיה, וזהו מה שצריך להסמיך לתפילה. וכך משמע מדברים רבה פרשה ב, י: "הלכה אדם מישראל שהיה קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל?... כך שנו חכמים... תכף לגאולה תפילה... ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפילתו נשמעת".
בירושלמי בברכות (פ"א ה"א) נאמר רמז לסמיכת גאולה לתפילה, מסמיכות הפסוקים בתהלים: "יהיו לרצון אמרי פי... ה' צורי וגואלי", "יענך ה' ביום צרה", ומשמע שהזכרת הגאולה היא עניין בפני עצמו. ובהמשך שם: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק [=דפק] על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג". ופירש רש"י (ברכות ד ע"ב ד"ה זה הסומך) שדפיקת האוהב היא ש"מרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים", כלומר, ברכת הגאולה. אך זו יש מקום לפרש אחרת, שהדפיקה על הפתח היא קבלת עול מלכות שמיים בק"ש.
על כל פנים, גם אם עניין סמיכת גאולה לתפילה נעוץ בגאולה עצמה, ולא בק"ש, נראה שעדיפות סמיכה גאולה לתפילה קלושה מעדיפות סמיכת ברכת גאולה לק"ש, ע"פ הראיות הנ"ל.
ח. מצאתי בעז"ה ראייה ברורה לסדר עדיפות זה מהרמב"ן במלחמות (ברכות ב ע"א): "שצורת הגמרא מוכחת שכך היה מנהג חכמים שלא לסמוך גאולה לתפילה... והיו מקדימין וקורין ק"ש ולא היו רוצים להתפלל אלא עם השמש, לפיכך לא היו סומכין גאולה לתפילה". והרי לרוקח אין כל סתירה בין הקדמת קריאת שמע לסמיכת גאולה לתפילה עם השמש, דהיינו שיקראו ק"ש בלא ברכה שלאחריה, וימתינו להסמיכה לתפילה עם שמש.
ט. עוד יש להוכיח מהראבי"ה סי' כה: "זאת פליאה בעיני, אם הלכה כר' יהושע (בזמן ק"ש של שחרית, שהוא עד ג' שעות) וכר' יהודה (שזמן תפילת שחרית עד ד' שעות) ולכתחילה, א"כ לא סמכינן גאולה לתפילה, אם לכתחילה מתפלל בסוף ד' שעות... היאך יאריך בק"ש עד תפילה?". ומכח קושיה זו חידש חידוש מפליג, שדין סמיכת גאולה לתפילה הוא רק שלא לדבר בינתיים, אבל מותר להפסיק בשתיקה. אילו היה סובר כרוקח היה לו ליישב אחרת, שיקרא ק"ש בלא ברכת גאולה, ויסמיך גאולה לתפילה. גם הגר"א (בביאורו, סוף סי' מו) כתב שאין נכון לקרוא קריאת שמע בלא ברכותיה ואח"כ לקוראה עם ברכותיה סמוך לתפילה, מפני "שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות, וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה", ומשמע שסמיכת גאולה לתפילה איננה אלא בקריאת שמע שיוצא בה ידי חובתו מדאורייתא (עיין שם בביאור הלכה ד"ה כי לפעמים, שתמה על כך).
י. בגמרא בברכות ל ע"א נאמר: "השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא. רשב"א אומר: בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה. במאי קמיפלגי? מר סבר תפילה מעומד עדיף, ומר סבר מסמך גאולה לתפילה עדיף". לכאורה היה אפשר לצאת ידי הכל, לברך ברכת גאולה בפני עצמה השכם בבוקר ולהסמיך לה את התפילה, ולקרוא ק"ש כשיגיע זמנה, שהרי אם ברכת הגאולה איננה צריכה להיות צמודה לק"ש מסתבר שזמנה הוא עוד קודם זמן ק"ש, וכדין ברכת אהבה רבה, שהיו קוראים במקדש לפני זמן ק"ש! ועל כרחך אי אפשר לעשות כן, מאחד משני טעמים: או שהסדר הראוי הוא שברכת גאולה תהיה סמוכה לק"ש, וזה עדיף מסמיכת גאולה לתפילה; או שעיקר עניין סמיכת גאולה לתפילה הוא סמיכת תפילה לק"ש, ואם כן מי שיקדים לברך אותה לפני התפילה וללא ק"ש לא הועיל כלום בתקנתו.

סיכום הדברים: הרוקח, הרמ"א והמשנה ברורה נקטו שכאשר יש צורך (לרמ"א) או הכרח (למשנה ברורה) להפסיק בין קריאת שמע לתפילה, עדיף שהפסקה זו תהיה בין קריאת שמע ל"אמת ויציב" מאשר בין "גאל ישראל" לתפילת העמידה, כדי לסמוך גאולה לתפילה.
מכמה ראשונים משתמע אחרת, וכך משמע לענ"ד מפשט הסוגיות, שברכה זו שייכת בעיקרה לקריאת שמע ולא כהקדמה לתפילה, וחובה להצמידה לק"ש. יש שגם אומרים שאמירת ברכה זו במנותק מקריאת שמע היא ברכה לבטלה. לפיכך למעשה לענ"ד עדיף להצמיד את ברכת הגאולה לק"ש מאשר לתפילה.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il