ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להראות שיחה לחבר ולשים שיחה על רמקול | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ה תמוז תשע"ז

להראות שיחה לחבר ולשים שיחה על רמקול


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום כבוד הרב יש לי מספר שאלות, ואשמח לדעת מהו מקור הדין להלכה לגבי כל אחת.

א. האם מותר להראות שיחת סמס בטלפון לחבר?
ב. האם מותר להראות שיחה מתוך קבוצה בווצאפ, והאם יש לחלק בין שיחה בקבוצה קטנה לבין שיחה בקבוצה עם הרבה משתתפים זרים כמו קבוצת דברי תורה או קבוצת של התנדבות שיש הרבה חברים שהכותב לא מכיר.
ג. האם מותר לשים שיחה על רמקול בלי לידע את הצד השני מי שומע?

האם יש קשר בין שאלות אלו לחרם דרבנו גרשום שלא לקרוא מכתב בלי רשות?

בתודה


תשובה:
לשואל, שלום וברכה!
א. אסור להראות שיחת ס.מ.ס לחבר, אם יש חשש שהדבר יגרום לשולח נזק כלשהו (כספי, תדמיתי, או חברתי). ומידה טובה לא להראות אפילו כשאין חשש כזה.
ב. כאשר מישהו שולח דברים בתפוצה רחבה, מותר בדרך כלל להעביר אותם, מפני שגם אם הם עלולים לגרום לשולח נזק מסוים יש להניח שגם הוא ידע זאת ובכל זאת שלח ולא חשש מנזק זה. אולם, בכל המקרים הבאים הדבר אסור: 1. אם בקבוצה המדוברת נקבע איסור מפורש על הוצאת דברים החוצה. 2. אם השולח ביקש במיוחד שדבריו לא יוצאו החוצה, הפעם או בכלל. 3. אם הקבוצה מורכבת רק מחבריו הטובים של השולח, כך שהוא היה יכול להניח שלמרות שהם רבים הדברים לא יעברו החוצה. 4. אם כוונת המעביר היא לגרום נזק לשולח.
ג. אסור לשים שיחה על רמקול ולשתף אחרים בהאזנה לשיחה ללא ידיעת הצד השני, שמא כוונתו לומר דברים שאינו רוצה שיישמעו לזרים. גם אם כללית ידוע לך מה תוכן השיחה הצפויה ונראה לך שאין למשוחח שום דבר להסתיר, מומלץ מאוד להיזהר מכך. כאשר מדברים בדיבורית ברכב, ויש לך טרמפיסטים, נכון לומר מיד בפתיחת השיחה שיש אתך עוד אנשים.

הרחבה:
הכלל היסודי בעניין זה הוא: "דעלך סני - לחברך לא תעביד [מה ששנאוי עליך - לא תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא ע"א). מעבר לכך יש גם איסורים ספציפיים, כדלקמן.

א. חשיפת שיחה של אחר. בגמרא ביומא ד ע"ב נאמר: "ויקרא אל משה וידבר... לאמר. אמר רבי מוסיא, בר בריה דרבי מסיא, משמיה דרבי מוסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור? - שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". ופירש רש"י: "לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות". מכאן למדנו שבכל מסר שהוא, גם כזה שאינו מזיק לאיש, אסור להעביר בלי רשותו של השולח.
על חומרת העניין הדעות חלוקות, האם זהו איסור גמור או "רק" מידת דרך ארץ. השאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב, שאילתא כח) מנסח זאת כאיסור: "ולא מיבעייא מילתיה דליתיה דאסיר ליה לאיניש למימר, דהוא שקרא, אלא אפילו מילתא דאיתיה ואמר ליה ההוא מן דהוא ולא יהיב ליה רשותא למימר לאחרינא אסיר ליה למימר דאמר ר' מנסיא... שהוא בבל יאמר". וכך כתב רבי חיים פאלאג'י (שו"ת חקקי לב, ח"א יו"ד סי' מט): "נלענ"ד לומר דאפילו שולח אדם איגרת לחבירו, אסור לחבירו שבא לו האיגרת לגלות דברי האיגרת לאחרים, דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האיגרת, איכא איסור לגלות כמו שכתוב בגמרא... הרי הוא בבל יאמר".
לעומת זאת המאירי ביומא שם ניסח זאת כ"דרך ארץ" בלבד: "ממה שנאמר בתורה ויקרא אל משה וידבר... לאמר, כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אף על פי שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר, אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור, והוא ענין אומרו: "נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי יא, יג), כלומר דבר אף על פי שאינו סוד, ו"הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד", אף על פי שנאמר לו בסוד".
כך גם דעת החפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל ב סעיף יג, 'באר מים חיים' ס"ק כז), שכאשר אין חשש לנזק אין איסור להעביר אלא מידה טובה: "וראיה ממה שכתב הרמב"ם (דעות ז,ה): 'אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע'... ואין להקשות על זה ממה שאמרו ביומא... שהוא בבל יאמר... אלמא דבכל גווני אסור עד שיתן לו רשות בפירוש. י"ל דשם הוא מידה טובה בעלמא שצריך האדם להרגיל עצמו בזה בכל גווני כדי שלא יבוא לעולם לקלקול על ידי זה, אבל כאן איירינן לעניין איסור לאו של לשון הרע".
עוד כתב החפץ חיים, שייתכן שכוונת הגמרא לאסור רק כאשר המספר בחר לומר את הדברים בצורה שמלמדת על רצונו בהסתרת הדברים: "ועוד אפשר לומר, דמאי דאמרינן שהוא בבל יאמר דווקא אם הכניסו בביתו ביחידי, דמשמע קצת שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה, דומיא דהתם דהכניסו הקב"ה לאהל מועד ביחידי וקולו של הקב"ה לא היה נשמע חוץ לאהל... אבל אם סיפר לו בחוץ, דלא היה שום גילוי מילתא כלל שהוא מקפיד, אז תלוי רק בזה אם יוכל להיות לו קצת ריעותא על ידי זה שיגלה אסור". מבחינה זו, ס.מ.ס שגרתי אין בו כמובן שום רמז לכך שהשולח מעוניין לשמור אותו בסוד.
לגבי חרם דרבנו גרשום, הדעות חלוקות האם הוא שייך בנדון זה. במקור הדברים ב'כלבו' (סי' קטז) נאמר: "דין תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים ז"ל... חרם קדמונים... ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו". לא ברור האם האיסור הוא גם בהסכמת הנמען (עיין בספר 'ההגנה על צנעת הפרט' עמ' 125 - 127, דעות שונות בעניין). יתכן שהאיסור מלכתחילה הוא רק מפני שתוכן המכתב לא ידוע, ויתכן שיש בו דברים שהכותב מעוניין להסתיר, ומחמת הספק יש להחמיר. אבל כאשר הנמען כבר קרא אותו ולפי דעתו אין במכתב שום דבר שראוי להסתיר מותר גם לאחרים לקרוא.

ב. כאשר הדברים נאמרו בקבוצה מותר להעביר אותם הלאה, כפי שממשיך השאילתות (שאילתא כח הנ"ל): "ברם צריך, אילו היכא דאמרה למילתא קמי בי תלתא מהו למיזל למימרא ליה למריה או לאחריני?... היכא דקא אמר קמי ביה תלתא הויא כי פרהסיא, וכמן דאמר ליה לך ואמור דמי... דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמתאמרה באפי בי תלתא אין בו משום לישנא בישא... דהוה ליה כי פרהסיא". דין זה הובא גם בפוסקים נוספים כגון המגן אברהם סי' קנו סק"ב.
החפץ חיים סובר שכאשר הדברים נאמרו בקבוצה מותר להעבירם הלאה אפילו אם יש בהעברתם חשש לנזק מסוים לשולח, כי הפצת השיחה בפורום רחב מעידה שהשולח אינו מקפיד. אבל אם ידוע שהוא מקפיד שהדברים לא יופצו, או שהפורום מורכב מאנשים שהוא סומך עליהם שלא יעבירו, אסור להעביר הלאה. כך לשון החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ב סי"ג): "אם אחד גילה לחברו באפי תלתא עניין עסקו ומסחרו וכיוצא בזה, דברים אשר בסתמא אסור אחר כך לגלות לאחר, פן יוכל להגיע לו על ידי זה היזק או צער, אך עתה שגילה זו דבר זה באפי תלתא אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה השומע ממנו לכתחילה לגלות לאחרים כל כמה שלא גילה דעתו שהוא מקפיד על זה, אך שלא יחסרו לזה הפרטים המבוארים לעיל בעניין אפי תלתא". כוונתו לסעיף ה' שם, שם כתב שאם סיפר בפני אנשים שמוחזקים שלא לספר הלאה, כגון שהם אוהביו של המספר, אינו "אפי תלתא".
בשאלתך ציינת גם קבוצה שעוסקת בדברי תורה. לעניין זה יש לציין לדברי מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל (חוות בנימין ח"ב סי' עה) שהדגיש שאפילו דברי תורה שנכתבו באופן פרטי אסור לפרסם ללא אישורו של השולח. כל מי שמצוי בכתיבה תורנית יודע שאינו דומה מכתב פרטי למאמר המיועד לציבור, מבחינת ההקפדה על התוכן והסגנון, ולכן פרסום מכתב פרטי עלול להוות פגיעה בכבודו של הכותב. יתכן גם שהמכתב נכתב כ'הוה-אמינא', כשלב בדיון, והכותב אינו עומד מאחורי הדברים במלוא מובן המילה. לכן, אם אין הוכחה שהוא מסכים שהדברים יצאו החוצה אין להוציא אותם ללא רשותו.

ג. האזנה לשיחה ללא ידיעת הדובר כמוה כראיית מכתב ללא רשות, שעליה יש חרם דרבנו גרשום. וכאן בוודאי לא מועילה הסכמת מקבל השיחה, כי הוא לא יודע על מה הוא מסכים. גם אם הוא בטוח שהשיחה תמימה ולא יגרם לדובר שום נזק מנוכחות אחרים, מומלץ מאוד לומר מיד כשעונים: "אני ברכב ויש אתי אנשים". לצערי כבר יצא לי כטרמפיסט להיחשף שלא בטובתי לשיחות מביכות שנאמרו בהם דברים שאינם מתאימים לאוזני זר ומקבל השיחה הצטער על כך שלא הזהיר את המתקשר.
בעניין זה יש לציין שהאיסור להציץ במכתב ללא רשות איננו חידוש של רבנו גרשום. בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"א סי' רעו) כתב: "שאלה, מה שנוהגין לכתוב על גבי האגרות 'ופגי"ן' [="ופורץ גדר ישכנו נחש", כלומר, המיפר את החרם], אם יש בו ממש? תשובה: בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי 'לא תלך רכיל' לאחרים או לעצמו?". כלומר, כשם שיש איסור על ראובן לספר לשמעון על פרטים צנועים של לוי כך יש איסור על ראובן להיחשף לפרטים כאלה של לוי. לפי זה, רבנו גרשום חידש רק את החרם, הסנקציה כנגד מי שעושה זאת.
וראה גם ברמב"ן בבבא בתרא נט ע"א על היזק ראייה: "וכל שכן בהיזק ראיה... אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, אי משום צניעותא... דאפילו מחל הניזק, כיון דודאי אסור הוא למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה: סתום חלונך ואל תחטא תדיר". כלומר, שמירת הפרטיות ומניעת היזק ראייה (שעליה פירשה הגמרא את הפסוק "מה טבו אהליך יעקב" - שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה") איננה רק משום צניעות הנשים, אלא כדי לשמור על צנעת הפרט בכל המובנים.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il