ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמירת הלשון | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ו אב תשע"ז

שמירת הלשון


הרב נריה גוטל

שאלה:
ברצוני לשאול את הרב, אם אחת מהמורות שלי אמרה לכיתה שלנו שקבוצה מסויימת בעם ישראל מתעללות בילדות שלהם האם מותר לי להאמין או רק לחשוש? והאם מותר לי לספר את זה לאחרים?

תשובה:
ב"ה
שלו',
ככלל, אין להלעיז על עם ישראל, לא על אדם ובוודאי ועל-אחת-כמה-וכמה שלא על ציבור בישראל. וכבר כתב הגר"א (ביאור לתיקוני זוהר תיקון כא, נ ע"ב) כי "השם יתברך שונא את המקטרג על בניו, אף הקדושים"! כלומר, גם אם המקטרג הוא קדוש וצדיק, הקב"ה "שונא" אותו אם הוא מקטרג על בני ישראל. צריך אפוא להיזהר ולהישמר מאוד מהלעזה. יחד עם זאת, כבר לימדנו בעל ה'חפץ חיים' - בעקבות קדמונים שלפניו וסוגיות ערוכות - שישנן נסיבות בהן לא רק שמותר לדבר "לשון הרע", אלא אף חובה ומצוה לעשות זאת! אחת מהדוגמאות הבולטות היא מצב בו קיים חשש משמעותי לנזק לחברו, ומכל שכן לחבריו. כך הורה מפורשות בספר פתחי תשובה על אורח חיים סימן קנ"ו: "המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט ע"א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". דברים אלה צוטטו, ושבו וצוטטו הרבה, על ידי פוסקים שאחריו, שראו בהם הלכה פסוקה ולדורות. לאמתו של דבר, חז"ל עצמם מלמדים אותנו (נדה סא ע"א) שלא נכון נהג גדליה בן אחיקם שלא שת לבו לדברי "לשון הרע" שהובאו אליו, אלא שהיה לו "למיחש". כך הורה (שם) רבא: "האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי".
דומה שזה המצב ביחס למצב המתואר. ראש לכל, המורה עצמה חייבת ללבן היטב-היטב את אמיתות השמועה ולוודא ששמיעתה, ומכל שכן אמירתה, עונים על מסננת הקריטריונים אותה ניסח ה'חפץ חיים'. אם לא - אסור היה לה לומר זאת. אם כן - היתר היה לה לומר זאת, וככל הנראה [לפי התיאור] אפילו חובה. אשר לשומע, עליו לנהוג בכך בבחינת "למיחש מיבעי". כלומר, אסור "לקבל" את השמועה כאמת חלוטה, שכן הדבר לא הוברר כהלכה ולא הוכרע בבית דין, ואולם חובה "לחוש" שמא הדבר אכן נכון, להיזהר אפוא ולהישמר כדבעי.
בברכה


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il