האם זה נכון שאסור ללווה לומר תודה למלווה בעבור הלוואתו? אם כן, כיצד זה מסתדר עם כללי הנימוס הבסיסיים כלפי אדם שעושה טובה לחבירו?

נפסק בשו"ע שגם ריבית דברים אסורה, כגון לווה שלא היה רגיל להקדים שלום לחבירו, כעת כשלווה ממנו כל עוד שלא פרע את החוב, אסור לו להקדים שלום למלווה, כמו כן המלווה לא יכול לבקש מהלווה שיודיע לו מתי מגיע אדם פלוני לעיר וכו', כל אלו והדומה להם נחשבים לריבית דברים. ויש שכתבו בגלל דין זה שאסור ללווה לומר למלווה תודה בעבור ההלוואה, משום שעולה ממנה שמעבר לכסף ההלוואה שמחזיר הלווה למלווה הוא גם מחזיק לו טובה על כך(כן פסק בשו"ע הגר"ז, וכן כתב האג"מ ח"א סימן פ). לעומתם כתבו פוסקים רבים שמותר לומר תודה. הנימוקים להתיר שאני מכיר הם כדלהלן: 1: מותר ללווה לעשות למלווה כל דבר שהיה אומר או עושה לו גם בלי שהיתה הלוואה בינהם, וגם במקרה זה הלווה מודה למלווה על העובדה שטרח בשביל ההלוואה ולא על המתנתו למעות, כלומר הלווה אומר תודה לאו דוקא על ההלוואה! כמובן מדובר באמירת תודה פשוטה וסולידית אך אין להכביר במילים. 2: מכיון שהמלווה רגיל להשיב לברכת הלווה, כגון כשהלווה אומר לו תודה והמלווה משיב אין בעד מה וכדו' הרי שהמלווה מבטל את טובת הלווה ואין בה תוספת על החזר ההלוואה. 3:בשם הרב אלישיב זצ"ל כתבו שמתיר לומר תודה משום שאמירת תודה היא שיגרת הלשון ואין בה משום ריבית. (דעות הפוסקים הובאו בספר מלווה ה' פרק ח סעיף יג, עוד נציין שהגרש"ז אויערבך במנחת שלמה סימן כז כתב להתיר לומר תודה, אך בהערה שם מובא שאחר שראה ששו"ע הגר"ז אוסר, חזר בו מהיתרו, יעו"ש). למעשה מכיון שבכל אופן מדובר באיסור דרבנן, אפשר לפסוק כמקילים ולומר תודה למלווה, אך כאמור לעיל לא להרחיב ולהכביר במילים. חשוב להדגיש שגם לשיטת האוסרים לומר תודה, האיסור הוא דוקא בעת ההלוואה והפרעון, אך לאחר הפרעון, יכול להתקשר או לבוא למלווה במיוחד ולהודות לו על ההלוואה ואין בזה חשש כלל, שהרי כל האיסור הוא משום ריבית דברים, ובאופן כזה של ריבית מאוחרת אין איסור כלל בריבית דברים.