לכבוד הרב גוטל שליט"א, שלום וברכה. ענין ההתקשרות לצדיקים הוא מושג יסודי בתנועת החסידות, בפרט בחסידות ברסלב כידוע, אבל כולל שאר הכתות למיניהם. האם הרב א"י קוק ז"ל מדבר על מושג כזה, והאם ייחס לענין ביחס חיובי או שלילי? בכבוד,

הנושא רחב, מורכב ומסועף – וראה מאמר בנדון: http://asif.co.il/download/asi%203/asi%203%205/1%20(5).pdf פטור בלא כלום – להלן מספר ציטוטים והפניות: על "הדבקות" בצדיק - אורות, אורות ישראל, ג', ג, עמ' קמו: הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב ככלל, "משהו" מכתבי הראי"ה זצ"ל על החסידות: החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. מתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה. והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה. ועוד 'משהו' מתוך מאמר הרצי"ה זצ"ל: 'חסידות ומתנגדות', שנה בשנה תש"ס הגאון מוילנא היה מתנגד גדול, מתנגד חריף מאוד, חריף בתכלית, עד כדי כך שהוא סירב להיפגש עם ר' שניאור זלמן מייסד חב"ד, שהיה גדול בתורה גאון וצדיק. באיגרת אחת, כותב ר' שניאור זלמן: "רצוני לבוא לוילנא להיפגש עם הגאון החסיד". אכן הגאון הוא חסיד אמתי. בשביל מה להיפגש? כדי להתווכח? עם הגאון לא מתווכחים. אין כאן מצב של ויכוח. ר' שניאור זלמן כתב: "הגאון"! היתה לו יראת שמים מפני הגאון, ולמה רצה להיפגש אתו: "רצינו לבקש לפני הגאון החסיד להתנצל לפניו על מה שחושדים בנו. אבל הגאון החסיד בשום אופן לא הסכים להיפגש אתנו". זאת איגרת מפורסמת שנמצאת בספר "בית רבי", הכולל רשימות היסטוריות על גדולי החסידות. מסופר שם: הגאון לא הסכים בשום אופן להיפגש, עד כדי כך שהוא עזב את העיר וילנא ונעדר שלושה ימים, וחיכה עד שידע שעזבנו את העיר. עד כדי כך לא רצה להיכשל בפגישה אתנו. הגאון לא היה אדם פשוט, הוא היה חסיד וצדיק וחכם גדול. הוא היה גם פיקח גדול. הדבר נוגע קצת לעניין תקופת דורותינו האחרונים, שהתחילה לפני מאה-מאתיים שנה. הפרזה בדבקות החסידית: סיפר לי אבא הרב ז"ל, שהוא שאל את ברדיצ'בסקי: מה איתך"? הוא הסביר לו, שהוא גדל בסביבה חסידית. היו כמה אנשים גדולים בחסידות, אך לפעמים נפטר הרבי ולא נשאר ממשפחתו אדם מבוגר למלא את מקומו בהדרכה רוחנית לציבור, אלא נער צעיר או ילד. אך אחד מיסודות החסידות הוא הדבקות האישית ברבי, והנה לחסידות יש קצת שייכות עם הקבלה והזוהר. ושם מסופר על רב המנונא, שאולי הוא אותו רב המנונא שמוזכר בגמרא, וכשהוא נסתלק, השאיר בן צעיר בעל כשרון וקדושה, שקראו לו ינוקא. אז גם בחסידות, כאשר נסתלק הרבי ונשאר לו בן צעיר, הכתירו אותו כרבי וכינו אותו ינוקא. כך היה המצב בסביבה של ברדיצ'בסקי. לעומת הרבי, תלמיד חכם לא היה חשוב, וגם הרב לא תפס מקום, הוא היה מעין פקיד ששואלים אותו הלכות בשר וחלב, כשר וטרף. הרבי היה בעל ערך. וגם כשהוא היה ינוקא, היתה לו קדושה של רבי, וכל תלמיד חכם, ואפילו הרב בעצמו, היה מרגיש בפנים שפל ומושפל בנפשיותו לעומת הקדושה של הינוקא. ברדיצ'בסקי סיפר שגדל שנתיים שלש בבית סבו, שהיה יהודי תלמיד חכם, ועוסק בתורה, אך באשר ליידישקייט, דבקות ויראת שמים, היה מקושר לרבי. התלמיד חכם הגדול היה נכנע, שפל ומושפל, ודבק דבקות חסידית בינוקא. יום אחד הוא אמר לנכדו: מיכה יוסל'ה צריך לנסוע לרבי. כמובן, זאת לא הייתה פעם ראשונה. לא הרחק, מבית הרבי היה בית גדול עם גבאים שמשים ושומרי הסף, והרביל'ה יושב לו על כסא מלכותו, מקבל פתקים ומקבל פדיונות, אדם פיקח מחונך ומסודר, שידע היטב את כללי המשחק. הוא ישב בחדר הפנימי של כמה חדרים, בפני דלתות פתוחות, ונתן הוראה: משום כבוד התורה תנו לשלמה הרב להכנס קודם. הוא קיבל פקודה, וניגש: עוד מעט יזכה לגשת אל הינוקא. עוד מעט התלמיד החכם הזה יזכה לנגוע באצבעותיו של הינוקא, ולקבל ברכה. הוא נכנס מעבר למחיצות היציע וניגש אל הינוקא. הרבי, שכבר הכירו מקודם ברכו לשלום: שלום עליכם, שלמה וואס מאכטס דא, מה אתה עושה? לאחר מכן, אותו נער כשרוני, שאל את הרבי התלמיד חכם הזקן: ביסט אפס פרום, האם אתה ירא שמים. הוא בחן אותו אם יש לו יראת שמים כהוגן! כל זה בנוכחות הנכד מיכה יוס'לה. בסביבה הזאת לא היתה יידישקייט אחרת. כך היתה דמות היהדות: קשר של דבקות והשפעה עם הנער הזה, הרביל'ה. ברדיצ'בסקי סיפר, שזה מה שגרם לו, אחרי שנים אחדות כאשר התבגר ועמד על דעתו, להתרחק מהיהדות. אם זאת היידישקייט - ואחרת לא ידע - שנער צעיר כשרוני יכול להעיז לשאול זקן תמיד חכם גדול, מה מצב יראת השמיים שלו - אם זו יידישקייט - אז יש לתת גט כריתות לכל היידישקייט הזאת.