שלום וברכה, בלי נדר אעבור לפני התיבה בימים הנוראים הבעל"ט. יש מעין כוס שבחלקה העליון מצוי פלסטיק/גומי שאמור לכסות את האף והפה. לכוס מכניסים מים חמים אך לא רותחים. והמים הופכים לאדים וברגע שנושמים את האדים הקול אמור להשתפר. האם מותר להשתמש בכוס זו בשבת, בראש השנה וביום כיפור? והאם מותר גם בחגים? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום וברכה! אינני מכיר את הכוס. אם הבנתי נכון אין בה גוף חימום אלא מכניסים אליה מים חמים ממקום אחר (כגון מערבוב מים מהמיחם עם מים קרים), והמים הופכים לאדים מאליהם ללא התערבות נוספת. לכן: א. אם הקול שלך נשמע בסדר, והפעולה נועדה רק לשיפור הקול - הדבר מותר בשבת ובחג (אין הבדל הלכתי בין ראש השנה לשאר 'יום טוב'). ב. אם הקול שלך צרוד ממש, והפעולה היא כעין ריפוי לגרון - יש בזה חשש איסור, ובלית ברירה ניתן להתיר זאת לצורך התפילה וכדי למנוע ממך אי נעימות, ובתנאי שהדבר ייעשה בצינעה. ג. ביום הכיפורים יש להקפיד לסגור את הפה ולנשום את האדים דרך האף בלבד. ד. מכיוון שאתה שליח ציבור, חשוב שתקבל לעניין זה את הסכמת רב בית הכנסת. ואם יש מהמתפללים שרואים אותך, כדאי להסביר מראש מה אתה עושה כדי למנוע לזות שפתיים. בפרט ביום הכיפורים, יש לוודא שלא יחשבו שאתה שותה חלילה. הרחבה: א. חז"ל אסרו למי שלא חש בטוב (ואינו חולה ממש) ליטול תרופה בשבת, מחשש שיכינו את התרופה באמצעים שיש בהם חילול שבת. טיפולים שונים לא נאסרו בגזירה זו, משום שאינם מוגדרים כרפואה. אחת הדוגמאות לכך בשולחן ערוך (סי' שכח סל"ח) היא פעולה לשיפור הקול: "מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול". הבית יוסף מסביר את טעמו של ההיתר, שבעצם האדם שמשתמש בביצה הוא בריא לגמרי, ועליו לא נאמר האיסור (ההגיון שבדבר הוא, שמי שבריא ולוקח משהו לשיפור לא לחוץ כל כך להשיג את התרופה ולא יחלל שבת עבורה, מה שאין כן מי שסובל קצת). לגבי מי שצרוד ממש נחלקו הפוסקים: יש אומרים שעבורו הפעולה נחשבת כריפוי ולכן הדבר אסור (שמירת שבת כהלכתה פל"ד הערה יח בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל). ויש אומרים שגם לו אין זה כריפוי (קצות השולחן סי' קלד הערה טז, על פי דיוק לשון המרדכי שבת סי' רפד, ש"החושש בגרונו" שנאסר לקחת תרופה הוא דווקא כשיש לו מכה בגרון). מעיון במקורות ההלכה נראה שזוהי מחלוקת קדומה. בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' נו) מובאת שאלה לר' שמחה ב"ר שמואל משפיירא: "ועוד יורנו רבינו על מה שראיתי בני אדם אוכלין שרשין מתוקין בשבת להנעים קול ודברים אחרים שאין דרך לאוכלם, וגם גומעים ביצה חיה", האם הדבר מותר. והשיב שהדבר מותר: "ועל לעיסת בשמים בשבת לבסומי קלא, הואיל ואין שם מכה ואינו חושש בגרונו ששמן זית רפואתו, דמי להא דתניא בתוספתא אין לועסין אצטבא בשבת. אימתי? בזמן שמתכוין לרפואה, ואם מפני ריח הפה - הרי זה מותר. גם זה אינו מתכוין לרפואת הגוף ומותר". כלומר, ר' שמחה מחשיב את האדם הזקוק להנעים את קולו לאדם בריא, ואין זה בגדר טיפול רפואי שנאסר. על כך הגיב ר' חיים אור זרוע (בסי' נז), שאדרבה, התוספתא המתירה ללעוס כדי למנוע ריח רע היא ראיה לאסור לגבי הצרוד: "איסור נראה טפי משם, כי שמא זה בכלל החושש בגרונו הוא, שאין לך חששא גדולה מזו שנקלף בשר וניחר גרונו ואינו יכול להוציא כרצונו קול אם לא באכילתו בימים שאין דרכן לאכול כאשר כתבתי. ולריח הפה אינו דומה, שהרי ריח הפה אינו מתרפא, אך לעיסתו גורמת לסירחון פיו שאינו ניכר.... אבל לעיסה וגמיעה מועלת ומצהלתו ומעברת כל עירעור שבגרונו". ומכל מקום סיים: "אבל משום כבוד הבריות נראה להתירו בצינעה, וכל שכן דאיכא נמי כבוד שמים בבסומי קלא סיום תפלה". כלומר, אם יש חשש לבזיונו של החזן מותר לקחת את התרופה בצינעה, מפני כבוד הבריות הדוחה איסור דרבנן, וכן משום שיש בזה עניין של כבוד ה' בתפילה נאה. במרדכי (שבת סי' שפד) הובאו רק דברי ר' שמחה המתיר, וכן בשו"ע הנ"ל. אפשר שיש בזה הכרעה כדעה המקילה. אולם יתכן שאין כאן מחלוקת כלל: מה שהתיר ר' שמחה הוא רק "להנעים קול" בשיפור מסוים, ואילו ר' חיים או"ז אסר למי ש"ניחר גרונו ואינו יכול להוציא כרצונו קול", שהוא בגדר "החושש בגרונו" שאסרו חכמינו. ראיה גם ממה שהחשיב זאת לכבוד הבריות הדוחה איסור דרבנן, דהיינו שמדובר על צרידות שיש בה חשש מביזיון לחזן. וב'דעת תורה' על השו"ע שם הביא את דברי מהר"ח או"ז, ונראה מהבאתו שאין זו דעה חולקת על השו"ע, דהיינו שבמקרה זה הכל מודים לאסור. מכל מקום, למעשה גם ר' חיים או"ז התיר זאת לחזן כאשר יש חשש לפגיעה בכבודו ובכבוד התפילה, ובתנאי שיעשה זאת בצינעה. ב. לגבי יום הכיפורים, בספר מקראי קודש (הרב משה הררי, יום הכיפורים, פ"ט הערה קעא) כתב בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל שמותר לנשום אדים ממכשיר אדים ביוה"כ, אפילו לאדם בריא, אם הוא נושם דרך האף בלבד, מפני שנשימה כזו איננה נחשבת כשתייה כלל, מה שאין כן בנשימה דרך הפה.