ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
שאל את הרב הלכה שאלות כלליות

מתי מותר לאדם לצער את עצמו

הרב שמואל אריאלכ"ד תשרי תש"פ
שאלה
שלום וסליחה על השאלה הארוכה, אך הנושא חשוב לי. ראיתי בשו"ת הר"י מיגש קפ"ו לגבי אדם שנדר שלא לאכול בשר ויין בימי חול עד שיעלה לא"י: "מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו, הוא עובר ומחטיא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חברו." וכן בשו"ע הרב: "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה..." שאלותי הן: א. האם כך מקובל על כל/רוב הפוסקים? ב. האם יש חילוק בין צער הגוף לבין צער הנפש? לדוגמא, אם אדם מייסר את עצמו בכוונה במחשבות על שגיאה שעשה בעבר (שאינה חטא) והדבר נעשה לא לצורך עבודת ה' וגם לא כדי שישלים עם האובדן - האם יש בכך איסור? והאם זה משנה כמה הוא מצער את עצמו? ג. אם אדם גורם לעצמו להצטער במכוון משום שהוא סבור שבאופן זה הוא יצליח לבצע משימה מסוימת (שאינה של מצווה ואינה חיונית או לפרנסה) טוב יותר, כגון שאדם מצטער בכוונה ימים רבים על מנת שיוכל להשתתף בהצגה שבה יגלם אדם עצוב, או שהוא סבור שכשהוא מדוכא קצת הוא יוכל להתרכז יותר בתחרות כלשהי או בלימוד חולין וכו' - האם הדבר מותר?
תשובה
שלום וברכה! א. הדברים שהבאת אינם מוסכמים לכל הדעות. הסוגיה היא רחבה ומסועפת, וננסה לתמצת בקצרה: הגמרא (בבא קמא צ"א א-ב; ועיין גם שבועות כ"ז א) מביאה מחלוקת בשאלה האם מותר לאדם לחבול בעצמו ולצער את עצמו. סוגיה זו קשורה גם בדיון שמופיע בכמה סוגיות, האם הנזירות והתענית הם דברים חיוביים או שליליים (עיין בבא קמא שם; תענית י"א א-ב; נדרים י' א; נזיר ב' ב – ג' א; שם י"ט א). מתוך העיון בסוגיות אלה נחלקו המפרשים בשאלה כפי איזו דעה יש לפסוק: הפוסקים שהזכרת ופוסקים נוספים (עיין למשל שו"ת הרשב"א חלק א' תל"א) נקטו כפי הדעה האוסרת לאדם לענות את עצמו, אך יש פוסקים שפסקו כפי הדעה הנגדית, שאין בכך איסור ואף יש מעלה בנזירות ובתעניות (עיין למשל בשיטה מקובצת בבבא קמא שם, בשם הרמ"ה; שו"ת הרדב"ז חלק ג' תתס"א). עוד יש לשים לב, שכמה מן המפרשים פירשו באופן מצמצם את הדעה האוסרת לאדם לצער את עצמו. כך למשל, יש שפירשו שגם דעה זו רואה ערך בנזירות ובתענית בסופו של דבר, אלא שבצד המעלה שעשויה להיות בכך יש בכך גם חיסרון מסויים (עיין תוספות בבבא קמא שם, ד"ה "אלא", וכן ברשב"א בבבא קמא שם). ויש שהסבירו שדעה זו אינה אוסרת לאדם להתענות מדי פעם, אלא הדבר אסור רק כאשר האדם מפריז בכך ויושב בתענית באופן קבוע (עיין במאירי תענית י"א א; ועיין בלשון הרמב"ם הלכות דעות ג', א, ובפירושי אם הבנים, באר יהודה, בית המלך, בית ישחק ובן ידיד שם). בשולחן ערוך ישנן כמה הלכות בעניין זה, ומהן עולה שנדרים של תענית או הימנעות מבשר ויין וכדומה אינם אסורים באופן כללי, אלא הדבר תלוי בנסיבות: מה מטרת העינוי הזה שהאדם נוטל על עצמו, האם הוא יכול לעמוד בקבלה זו, והאם העינוי עלול לפגוע בעניינים חשובים אחרים (עיין בשו"ע יורה דעה ר"ג, ז; אורח חיים תקע"א). ב-ג. נראה שכל הדיון בסוגיה זו עוסק רק בצער פיזי של הגוף ולא בצער הנפש. כך הן הדוגמאות שהוזכרו בגמרא ובפוסקים בהקשר זה, כגון חבלה בגוף, קבלת נזירות או תענית או הימנעות ממאכלים מסוימים, ולא הוזכר כלל איסור לאדם להצטער בצער נפשי. (לכאורה ישנו צער נפשי שמוזכר במקורות בהקשר זה, והוא צער של בושה, שעל פי דברי שו"ע הרב שהבאת אסור לאדם לבייש את עצמו. אולם יש לשים לב שמקור הדברים הוא בסוגיה בבבא קמא שם, ושם מדובר ב"בושת" במובן של דיני נזיקין, שהיא בושת שבאה על ידי פעולה פיזית, עיין שם צ"א א. עוד יש לציין שעניין זה שנוי במחלוקת, ולפחות אחת מן הדעות בגמרא סוברת שגם אם אסור לאדם לחבול בעצמו עדיין מותר לו לבייש את עצמו, וכך פוסק למשל המאירי שם.) וכך מוצאים בכמה מקומות שחז"ל מדריכים את האדם שאם אירע דבר מסוים יש לו לדאוג מצרה שעלולה לבוא עליו חלילה (עיין ברכות נ"ז ב; שבת ק"ו א; בראשית רבה ס"ה, יב), דהיינו שאין איסור לאדם לדאוג ולהצטער. ואף מוצאים בגמרא (ברכות ל' ב – ל"א א) שחכמים שראו את תלמידיהם במצב רוח של שמחה מופרזת עשו מעשים מצערים כדי להביא אותם לידי עצבות. ועיין עוד ברמב"ם בהלכות דעות (א', ד; ב', ז), שמזכיר את העצב בין המידות שצריך לנהוג בהן בדרך הממוצעת, שלא לנהוג בשמחה מופרזת ולא בעצבות ואבלות. אבל אין הוא כותב שיש בעצבות איסור מצד הדין, אלא היא כשאר המידות, שאין בהן הלכות מחייבות אלא ראוי לאדם לתקן ולאזן את נפשו בדרך הנכונה. וכך מפורש בדרשות הר"ן דרוש ה', שהשמחה והעצב מצד עצמם אין בהם מצוה ועבירה. כמובן, גם אם אין איסור לאדם להביא את עצמו לידי עצבות, עדיין ראוי מאד להימנע מכך, וכפי שמופיע במקורות הנ"ל ובמקורות רבים נוספים. כך למשל לגבי הצער על שגיאה שהאדם עשה – במקורות רבים מופיע שאין לאדם לייסר עצמו על שגיאות שנעשו (כאשר אין בכך עניין רוחני של תיקון ותשובה), אלא עליו להשלים עם מה שאירע ולהסתכל כלפי העתיד ולא כלפי העבר. וכך לגבי המחשבה שתחושה של עצב עשויה לדרבן את האדם להישגים, פעמים רבות הדבר הוא הפוך, ודוקא תחושה של אופטימיות ושמחה תביא אותו להישגים גבוהים יותר. אך מצד הדין אין בכך איסור.
עוד בנושא שאלות כלליות
שאל בהמשך לשאלה זו

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il