איך ניתן להבין את מה שמקובל לומר בדעת הרמב"ם בהלכות תשובה, שאין לרמב"ם מצוות תשובה אלא המצוה המחוייבת על האדם היא מצות הוידוי? תודה רבה

שלום רב לשואל היקר! אכן יש מן האחרונים שדייקו כן מלשון הרמב"ם (הלכות תשובה א' א'): "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו - חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר: איש או אישה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין...". משמע לכאורה שאין מצוה לשוב בתשובה אלא שאם שב חל עליו מצות וידוי. ראיתי ביאור נפלא של הגרי"ד סולובייצ'יק בעניין זה (בספרו "על התשובה", כוחו של וידוי). בתחילה הוא העיר שההנחה הרווחת ומה שמקובל שלדעת הרמב"ם התשובה אינה מצוה אלא מעשה "הוידוי" ואכן כבר כתבו זאת ה"מנחת חינוך", ודודו הג"ר מנחם קרקובסקי בעל "עבודת המלך" בהבנת הרמב"ם - זהו דבר שאינו מתקבל על הדעת. והוסיף שם: "וכן שמעתי מפי אדוני אבי זצ"ל (הג"ר משה סולוסייצ'יק) שמסר לי בשם הסבא (הג"ר יוסי בר מבריסק) כי זו סברא שאין לקבלה שהרי יש בתורה כמה וכמה פס' המדברים במפורש כל התשובה... ולא על הוידוי...". ובהמשך דבריו הביא ראיה המוכיחה שהרמב"ם רואה את התשובה כמצוה, שכן בכותרת להלכות תשובה נאמר: "הלכות תשובה, מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה... מה ערכו של וידוי כזה (בלא תשובה)...". וכתב לבאר בדעת הרמב"ם, שיש מצוות שקיום המצוה ופעולת המצוה הוא אחד הוא כמו לולב, ספירת העומר וכו' שבעצם נטילת הלולב מקיימים מצות "ולקחתם לכם", וכן בעצם אמירת יום הספירה לעומר, מקיימים "וספרתם לכם", וכן במצוות רבות. אך יש מצוות שבהן פעולת המצוה וקיום המצוה אינם זהים, וזאת כאשר קיום המצוה נתון בלב, ואז אפילו שפעולת המצוה תעשה, כגון קריעה על מת וכדומה בדיני אבילות או אכילת בשר ויין וכדומה בדיני שמחה ביום טוב, מכל מקום כל עוד לא נתקיימה האבילות בלבו של אדם "שאין אנינות אלא בלב" או שאינו שמח בחג כמו שכתוב "ושמחת בחגך", לא קיים עדיין את המצוה כתיקונה, והוא הדין במצות "ואהבת לרעך כמוך" ועוד רבות. מעין זה אנו מוצאים בהלכות תשובה, לדעת הרמב"ם, תשובה היא עבודה שבלב, ואינה תלויה במעשים ופעולות גרידא, אלא בתהליך הנמשך לעיתים שנים רבות, תהליך המלווה בחרטה, רגשי אשמה, צער מרשמי החטא, וכדומה. ואז לאחר שהאדם השתנה ונעשה אדם אחר, ניתן לעבור ל"מעשה התשובה", והוא הוידוי, וכמו שכתב (שם א' א'): "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות...". כלומר בגוף ההלכה אנו לומדיפ על התשובה המעשית, ואילו בכותרת ההלכות אנו מבחינים בנשמת התשובה וקיומה הפנימי בלבו של האדם "שישוב החוטא מחטאו לפני ה'...". ולפי האמור אנו מבינים שמצות התשובה היא מצוה פנימית ועמוקה ולבסוף גם באה לידי ביטוי מעשי על ידי הוידוי, אך עיקר ויסוד מצוות התשובה הוא פנימה בלבו של אדם. השלכה לכך אנו מוצאים בדברי השו"ע (בהלכות קידושין), שהמקדש אישה על מנת שהוא צדיק, אפילו אם הוא רשע גמור - מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו. אפילו שעדיין לא התוודה, מכל מקום את עיקר מצוות התשובה יכול לקיים על ידי הרהור. שנזכה לשוב אל ה' יתברך מתוך מאהבה, וכמו שחותם הרמב"ם את הלכות תשובה (פרק י'): "שיאהב את ה' אהבה גדולה... ונמצה שוגה בה תמיד כאלו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אשה... והוא ששלמה אומר 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השרים משל הוא לעניין זה". בברכה רבה,