שלום לכבוד הרב יש לי שאלות על מספר דינים ממסכת בבא קמא שלכאורה לא מסתדרים עם הגיון פשוט: 1. מה הטעם לפטור את בעל הבור מנזק על הכלים? מדובר בנזק מצוי – כאשר אדם או בהמה נופלים הכלים שהם נושאים בדרך כלל נשברים (כלומר אין כאן "אונס" כמו שור שמת בבור). בעל הבור עשה מעשה מזיק לרבים לכן אין טעם להקל עליו. אם הבנתי נכון בזמנינו בהלכה למעשה נטיה של בתי דין לחייב על הנזק כזה. אז למה חז"ל פטרו ? 2. גזל חמץ ועבר עליו הפסח מחזיר את החמץ למרות שאין לו כבר ערך. למה לא לחייב אותו להחזיר כסף? 3. גנב שור או שה וטבח, משלם ארבעה או חמישה אבל רק אם השחיטה הייתה כשרה. מה קשר בין הדין לשלם ארבע או חמישה לבין שחיטה כשרה? תודה רבה

שלום וברכה, 1.החזקוני שמות כא, לג כתב: "ונפל שמה שור ולא אדם משום דאדם בר דעת הוא ואיבעי לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה חמור ולא כלים דאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם וכיון שלא שמרם איהו דאפסדינהו". וכן כתב המשך חכמה: שור או חמור. והא 'דשור ולא אדם חמור ולא כלים', הוא ענין מושכל, משום דאדם בן דעת לשמור עצמו מבור שיש בו כדי להמית, וכלים איך באים אל התקלה, הא סתם כלים דלאו הפקר נינהו בעליהן משמרן. וכן כתב גם הרע"ב בפירושו על התורה (שם), 'והיה זה לפי הסברא, שהאדם יש לו לפקוח עיניו ולהביט היכן הוא מהלך, וכן בעל הכלים יש לו להשגיח להיכן הוא מוליך את כליו, אבל בבהמות שאין להם דעת, חייבו הכתוב בנזקיהן'. (יש להוסיף שלמרות הטעם, אין זה כולל את כל המקרים אך התורה לא חילקה בין מקרה למקרה.) 2. שאלה זו ניתן לשאול באופן כללי יותר מדוע התורה לא מחייבת על נזקי גרמא בדיני אדם אך ישנו חיוב בדיני שמים? (גם בנושא זה הרבה מבתי הדין נוטים לחייב באפן חלקי מדין פשרה). על שאלה זו שמעתי שתי תירוצים: א: הקב"ה ברא את העולם וקבע שהאדם יוכל לפעול ע"פ בחירתו החופשית והוא ייתן את הדין על מעשיו בשמים. כאשר התורה כותבת שאם אדם יעשה מעשה מסוים הוא ייענש הרי זה מוריד מהבחירה החופשית שלו. לכן יש מקומות בהם התורה השאירה את האידאל שהאדם יעשה את הדברים מתוך בחירתו ולא ע"פ חיוב. (מפי מורי ורבי הרב משה כהן) וכעין זה כתב האור החיים (שמות פרק כב, יד) וז"ל: "יש לך לדעת כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים אלא מעט מהרבה וכל המשפטים השופט כל הארץ ישפוט בצדק ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם וחייבים בדיני שמים וכו' וכמו שפירשתי למעלה בפסוק (כ"א י"ב) מות יומת כי לא לכל מחוייבי מיתה יצו ה' לשופטי ארץ להרוג וכו'. ותמצא כיוצא בזה שצוה ה' כי שומר חנם ושומר שכר ושואל פטורין בהקדשות ואפילו פשעו ואפילו לרמב"ם שחלק לחייב בפשיעה בקרקעות ועבדים נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה מטעם כי בא המיעוט בכל השומרים, וממנה אתה למד כי לא פטור ומותר הוא ואדרבה עונשו גדול הוא שזלזל נכסי שמים אלא שלא קבע ה' משפטו לדייני ארץ וסלק דינו לפניו". ב. הרמב"ם בספר המצוות אינו רגיל לתת טעמי המצוות. אך יש מצווה אחת בה הוא נותן טעם - במצוה רצ הרמב"ם מאריך להסביר, מדוע מי שרץ אחר חברו להורגו עם סכין בידו ונכנס למערה ויצא משם והסכין מלאה דם אין עליו חיוב מיתה? וענה שזו גזרה של התורה שלא לדון ע"פ אומדנא בדיני נפשות. שאם ידונו ע"פ אומדנא יבואו לזה שיהרג אדם נקי וזה חמור יותר מלא להרוג אדם שחייב מיתה. עפ"ז הסביר הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א: שגם מה שלא מחייבים בגרמא זו גזרה שלא יבואו הדיינים לחייב במקום בו ממעשי האדם נגרם באופן רחוק נזק לחברו. כגון, אדם גירש את חברו מהבית וכאשר ברח חצה כביש ונדרס. 3.המשנה בב"ק (ז, ב) מביאה מחלוקת בדין זה: "השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; רבי שמעון פוטר בשני אלו". והלכה כת"ק (רמב"ם גנבה ב, ח). ונראה שההסבר בדעת רבי שמעון הוא שרק אם הגנב עשה מעשה בו הוא יכול להינות מהגנבה הנאה חשובה, קנסה אותו התורה. גם ת"ק מודה שאם הגנב זרק את השה לים אינו חייב כפל משום שלא עשה שימוש חשוב בגנבה אלא רק הזיק אותה. וכן אם שחט אותה באופן שהיא אסורה בהנאה מהתורה אינו חייב. בברכה,