בס"ד שלום הרב. בעקבות המצב אנו נאלצים להשאר בבית ואי אפשר ללכת לישיבה, יוצא שיש לי ב"ה הרבה זמן ורצון ללמוד.. אני משתדל לעסוק בזמן הזה בהיקף, כמובן איכותי אבל עם דגש על הספק. האם זה נכון להקיף את הש"ס גם בלי חזרות בלימד רציני? או שעדיף יותר לאט עם חזרות ואם אני נתקע להסתכל בביאורים, או שעדיף לנסות עוד ואם לא מבין להמשיך הלאה?

שלום וברכה! התשובה התעכבה, וכעת ב"ה כבר התחילה החזרה לישיבות. אף על פי כן, השאלה הזו של צורת הלימוד רלוונטית בכל עת, ואתייחס בקצרה: ברבות מן הישיבות כיום מקובל לתת מקום מרכזי מאד ללימוד העיון. בלימוד מסוג זה מגיעים להעמקה רבה בכל סוגיה, אבל מטבע הדברים, היקף הסוגיות שמספיקים בלימוד כזה הוא מצומצם מאד. תלמיד שיעסוק אך ורק בלימוד עיון, עשוי להגיע למצב שבכל ימי שהותו בישיבה הוא יעסוק בכמה עשרות דפים בלבד. הוא ילמד בעיון נושאים מרכזיים במספר מסכתות, אך תחומים שלמים בתורה יישארו סגורים בפניו מבלי שהוא נוגע בהם. הקב"ה נתן לנו תורה גדולה ורחבה, ואין אנו רשאים לוותר על מרחביה ולהתמקד אך ורק בתחומים מסוימים שנחשבים "ישיבתיים" יותר מן האחרים. מאידך, בלימוד שכולו בקיאותי בלבד, האדם עלול להתרגל ללימוד בשטחיות וללא העמקה. זהו חיסרון מצד עצמו, וגם מצד תחושתו של הלומד. כאשר אין מדובר בנער צעיר אלא בבחור בוגר שיכולותיו השכליות מפותחות, פעמים רבות קשה לו ללמוד אך ורק בצורה של קליטה מבחוץ ומבלי להתבונן ולהעמיק בתכנים הנלמדים. פתרון רווח לבעיה זו הוא שילוב בין התחומים, כאשר חלק משעות הלימוד בישיבה מוקדשות ללימוד עיוני וחלקן ללימוד בקיאותי. כמובן ייתכנו מינונים שונים של העיון והבקיאות, והדבר משתנה מישיבה לישיבה ומתלמיד לתלמיד. באופן זה נוצר שילוב גם באישיותו של התלמיד, כאשר מצד אחד הוא רוכש היקף ומבט רחב על מרחבי התורה, ומן הצד השני הוא רוכש את היכולת להעמיק ולהתבונן בסוגיות. כמו כן, כפי שציינת – בתקופות שבהן התלמיד אינו נמצא בישיבה, כגון התקופה הנוכחית או ימי "בין הזמנים", מקובל יותר להקדיש את הזמן ללימוד בקיאותי, שכן הלימוד העיוני דורש בדרך כלל הכוונה ושיעורים של הר"מ, ורבים מן התלמידים מתקשים ללמוד בעיון כאשר הם נמצאים לבדם ולא במסגרת הישיבה. (בהקשר זה יש להעיר, שזוהי סיבה נוספת לחשיבות של הקדשת זמן ללימוד בקיאותי בצד לימוד העיון. שהרי רוב הלומדים יוצאים מן הישיבה לאחר תקופה מסוימת, ואם האדם התרגל אך ורק ללימוד בסגנון עיוני, יהיה לו קשה לקבוע עיתים לתורה לאחר צאתו מן הישיבה – הן מצד הצורך בהכוונה, והן מצד עצם הקושי ללמוד באופן עיוני כאשר מדובר בפרק זמן קצר בכל יום. קשה מאד "להיכנס לסוגיה" כאשר מדובר בזמן לימוד קצוב של חצי שעה או שעה, בעוד שלימוד בקיאותי כדוגמת הדף היומי וכדומה יכול להיעשות גם בפרקי זמן קצרים.) לגבי האופן של לימוד הבקיאות – כפי שציינת, מצד אחד ישנה חשיבות בחזרות, אך כמובן זה מאט את הקצב. בעניין זה הדבר תלוי בשאלה מה היא המטרה בלימוד שלך כעת: אם המטרה היא למשל לקבל היכרות כללית עם נושא מסוים או מסכת מסוימת, יש לעיתים מקום ללימוד רציף ומהיר גם בלי חזרות, כדי לקבל תמונה מקיפה במהירות. זהו מעין לימוד מקדים שנותן לאדם את המושגים השייכים לתחום זה, ואחר כך הוא יכול ללמוד את הדברים היטב ולחזור עליהם. אבל בלימוד הרגיל עדיף להקדיש זמן לחזרות גם אם הדבר מאט את הקצב, משום שללא חזרות האדם שוכח הרבה ממה שלמד. חזרה בסמוך ללימוד הראשוני היא קלה ומהירה, וכך אדם יכול לחזור במהירות כמה פעמים והדברים יישמרו בזכרונו. ואילו "חזרה" לאחר זמן רב, כאשר תסיים את המסכת (או את הש"ס...) עלולה להיות בבחינת לימוד ראשוני מחדש. לגבי השאלה האם ועד כמה יש להתעכב על עניינים שאינם מובנים, או שיש מקום להמשיך הלאה בלימוד למרות שלא הבנת: באופן בסיסי ודאי שהלימוד צריך להיות בהבנה, ולא קריאה בעלמא של הדברים. אולם ייתכן כמובן מצב שאדם אינו מצליח להבין פיסקה מסוימת. אם הוא התעכב עליה והתאמץ להבין ולא הצליח, יש מקום להחליט לוותר ולהמשיך הלאה בלימוד. דבר כזה שייך באופן חריג, כאשר אלו פיסקאות בודדות מדי פעם. אם האדם מרגיש שפיסקאות רבות אינן מובנות לו, כנראה שהספר או המסכת שהוא בחר ללמוד אינם מתאימים עדיין לרמה הלימודית שלו והוא צריך לבחור בספר אחר או מסכת אחרת. כמו כן, ייתכנו רמות שונות של הבנה ושל חוסר הבנה. כך למשל, ייתכן מצב שהאדם מבין את עצם האמירה של הגמרא, מהו הדין שהגמרא פוסקת ואיזה אפשרות היא דוחה וכדומה, ורק אין הוא מצליח להבין את הנימוקים, מה היא הסיבה שמחמתה הגמרא דחתה אפשרות זו וקיבלה אפשרות אחרת. מצב כזה הוא כמובן ברמה גבוהה יותר מאשר אדם שאינו מבין כלל מה אומרת הסוגיה. לפעמים האדם מבין גם את הנימוקים, אבל יש לו קושיה כלשהי, שהדברים אינם מתיישבים לו עם מקור אחר וכדומה. גם זה הוא מצב של "חוסר הבנה", אבל כמובן ההבנה של אדם זה היא ברמה גבוהה יותר. ככל שההבנה היא ברמה גבוהה וחוסר ההבנה נמצא בנקודה פחות יסודית, יש יותר מקום שהלומד יחליט להמשיך הלאה למרות שלא מיצה את הבנת הסוגיה באופן מלא.