עיינתי במקורות שהרב שלח אליהם וסליחה שאני מטריח אך עדיין אינני מבין 1.הרבינו יונה אמנם כתב "נראה" אך משמע שהוא החלטי בדבריו{להבדיל מהאורחות חיים שהסתפק "נראה לכאורה"} 2 השו"ע הוסיף והוריד גם את המילה"נראה" 3 גם דברי המאיר עוז שהמשנ"ב הבין שדין שביל הוא"חידוש"בזימון אינו הכרחי וזאת יוכיח שרבים מהאחרונים טורחים לחלק בין זימון לעדות משמע שהבינו שזה עיקר הדין ובנוסף הט"ז טורח להוסיף -שביל היחיד 4גם מה שכתב שם להתיר שביל והסתמך על כל שרואים אלה את אלה אפילו ב2 רשויות מצטרפים,זה עצמו נתון במחלוקת אדירים{ערוך השולחן,מהרי בן לב וכו}וגם המשנ"ב התיר בדוחק.ועוד המשנ"ב בעצמו בקצה{ס"ק ח} אומר שרואים לא מועיל כשיש שביל 5 המנחת יצחק,והמשנה שכיר חששו לשביל מעיקר הדין ולא כזהירות בעלמא ועדיין נ"ל שיש לפחות לחשוש לברכות לברכות לבטלה כשהציבור מחולק משני צידי הרחוב. ואולי כדאי שלפחות תצא קריאה לוותר על חזרת השץ ולעשות "קצר" תודה רבה מאד לרב

לשואל, שלום וברכה. אחרי כל הדברים, דברי רבנו יונה הם חידוש, שמסברה אפשר להבין אותו אבל אינו מוכרח. מדברי חז"ל על צירוף שני בתים שיש שמש ביניהם לא מבואר האם שני הבתים עומדים זה ליד זה או זה מול זה, והאם דווקא כשחצר ביניהם או גם רשות הרבים, ומכיוון שהרבה ראשונים לא חילקו בזה אפשר להבין שזה לא משנה. ראה למשל ב'ספר הנייר' (לאחד הראשונים מבעלי התוספות) סי' ל, הלכות כלה, שכתב על צירוף לשבע ברכות: "מברכין ז' ברכות כל יום החופה ובבית החופה ואפילו בחדרים הסמוכין לאפריון, ואף בשאר הבתים שבעיר אם אחד ממשמשי החופה עמהם, דקיימא לן דשמש מצרפן". אמנם יש מהראשונים שהקלו בשבע ברכות יותר מדין זימון שאינו צריך צירוף על ידי שמש, ראה טור אה"ע סי' סב, אבל מדברי ספר הנייר משתמע שדין שבע ברכות כזימון, ואעפ"כ צירף את "שאר הבתים שבעיר", וברור שלדעתו אין הבדל בין אם יש רה"ר ביניהם או לא. ואמנם אילו ידענו בבירור שאין כאן אלא רבינו יונה לעומת ספר הנייר, ברי שרבינו יונה התקבל יותר בפסיקה. אך משעה שאנו יודעים שיש מחלוקת בדבר, כבר אי אפשר לומר בפשטות שכל הראשונים שסתמו דבריהם בזה סוברים מן הסתם כרבינו יונה. לכן דברי רבינו יונה לא יצאו מכלל חידוש מסופק, אפילו לגבי זימון. גם השו"ע הביאו כ"יש מי שאומר", וברור שזוהי לשון שמבטאת הסתפקות ואפשרות שזוהי דעת יחיד שאינה מוסכמת. וכל שכן בתפילה, שמשמע במשנ"ב שהקל יותר. ומכיוון שבחיד"א מוכח שהקל בלית ברירה להצטרף אפילו כשרה"ר ביניהם, יש לסמוך עליו. צריך להוסיף לזה, שהסברה להקל כאן איננה רק במובן זה שבשעת הדחק יש לסמוך על שיטה מקילה. נראה שכל החילוקים הללו קשורים גם לתפיסת בני האדם את המצב. כאשר לאנשים יש ברירה להתפלל במקום אחד, והם בוחרים להתפלל בשני מקומות שביניהם רשות הרבים, זהו חיסרון בצירופם, כאילו אמרו שאין כוונתם להיות יחד. כאשר אוכלים או מתפללים בשני בתים שיש רחוב ביניהם, שהוא מעבר לרבים, זה כעין הכרזה שאיננו רוצים ממש להיות ביחד אלא רק רוצים להרוויח איזה דין של זימון ותפילה בציבור וכדומה. אבל כאשר עשרה אנשים רוצים להתקבץ יחד, ומבחינה מעשית אינם יכולים להתקרב זה לזה בגלל נסיבות מכריחות שאינן תלויות בהם, אין זה גורע מצירופם. וראה במה שכתבתי בשולי התשובה "צירוף למניין בחדר מדרגות". המשנה שכיר או"ח סי' לד והמנחת יצחק ב,מד דנים על מצב רגיל של אנשים שמתפללים בשטח פתוח, בקידוש לבנה או בטיול וכדומה, ובזה בוודאי נכון להקפיד שלא יחצוץ שביל ביניהם. השאלה היא מה הדין בשעת הדחק כשקשה להחמיר בזה, ועל זה אין שום ראיה מדבריהם.