ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שאל את הרב שבת ומועדים הלכות בישול כלליות

ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני, והדין בכלי שלישי

שאלה
לכבוד הרב שליט"א, שלום וברכה. ראיתי מאמרו של כבוד הרב שליט"א "ההבדל בין כלי ראשון וכלי שני - קביעות מציאותיות בהלכה" (גולות ט, http://asif.co.il/download/kitvey-et/gulot/gulot9/09.pdf), בה קובע הרב שליט"א ש"החילוק שבין כלי ראשון וכלי שני הוא חילוק מציאותי... אך קביעה מציאותית זו אינה מוחלטת, אלא כללית. אין הכוונה לקבוע באופן מוחלט, שבכלי ראשון תמיד יתרחש בישול ובכלי שני תמיד לא יתרחש, אלא לקבוע בכללות, שבכלי ראשון מסתבר שיתרחש בישול ועלינו לחוש לכך, ואילו בכלי שני לא מסתבר שיתרחש בישול ואין אנו צריכים לחשוש לכך..." דהיינו שאין כאן קביעה מציאותית מוחלטת אלא קביעה חז"לית מתי צריכים לחוש ומתי לא. וכדהביא כבוד הרב שכן משמע מדברי התוספות בפרק כירה שחכמים "נתנו בו שיעור" של כלי ראשון וכלי שני. לפי דברי הרב עלה בדעתי שיש לדון במחלוקת הפוסקים אם מותר ליתן תה וכדומה, דברים שחוששים בהם משום קלי הבישול, בכלי שלישי. סברת המתירים הלא היא כדברי הגר"מ פיינשטיין ז"ל באגר"מ או"ח ח"ד סימן ע"ד הלכות בישול ס"ק ט"ו, שלא מצינו שום מקום בחז"ל שיש בישול בכלי שלישי, אם כן די לנו להחמיר בקלי הבישול בכלי שני, דגם בזה ספק הוא, וא"כ בכלי שלישי יש להתיר כל שאין לנו קבלה לאסור. אולם לפי דברי כבוד הרב לכאורה יש להשיב, שאכן אם החילוק בין כל"ר לכל"ש הוא חילוק מציאותי, שפיר י"ל דבכלי שלישי כבר אין מן הצורך להחמיר. אולם, אם עצם ההיתר של כלי שני אינו מצד המציאות כשלעצמה, אלא מצד מה שחז"ל התירו לנו להקל, א"כ בקלי הבישול, בהם לא הורו לנו דבר ולא קבעו לן שלאחר עירוי נוסף יש להתיר, אי אפשר להתיר. ובעוד שהגר"מ ז"ל אומר שאם אין קבלה ומסורה לאסור, מותר, הרי יש להשיב שהדעת נוטה לומר שכל שלא מסרו לנו חז"ל כללים להקל, צריכים להחמיר. ורציתי לדעת אם כבוד תורתו מסכים לדברים אלו, או חושב שאין הדברים קשורים. בכבוד רב
תשובה
שלום וברכה! לענ"ד אין קשר הכרחי בין הדיונים. אכן ישנה מחלוקת בין הפוסקים, האם "קלי הבישול" עשויים להתבשל גם בכלי שלישי, או שכלי שלישי אינו מבשל כלל ומותר לשים בו כל דבר. אולם שתי הדעות הללו יכולות להתיישב גם על פי התפישה הסוברת שהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא חילוק מציאותי מוחלט, שכלי ראשון בהכרח מבשל וכלי שני בהכרח אינו מבשל, וגם על פי התפישה שהצגתי במאמר, שעל פיה זוהי קביעה כללית יותר, שבכלי ראשון צריך לחשוש לבישול ובכלי שני אין צורך לחשוש. דהיינו: גם אם נוקטים שזוהי הגדרה דינית ולא מציאות מוחלטת, עדיין ניתן לנקוט כפי הדעה הסוברת שבכלי שלישי אין צורך לחשוש לקלי הבישול. בכלי ראשון יש לחשוש בכל דבר שמא יתבשל, בכלי שני יש לחשוש רק בקלי הבישול (ולמנהג האשכנזים ברוב הדברים, משום שאיננו יודעים מה הם קלי הבישול), ובכלי שלישי כבר אין צורך לחשוש כלל, אפילו בקלי הבישול. כך גם לגבי טענתך שלפי הדרך המציאותית האיסור של רוב הדברים בכלי שני הוא רק מצד הספק, מחשש שמא הם קלי הבישול, ולכן בכלי שלישי יש להתיר. אותה טענה ניתן לומר גם לפי הדרך שאני מציג: בכלי שני קבעו חז"ל שאין צורך לחשוש מלבד בקלי הבישול, ולמעשה האשכנזים החמירו ברוב הדברים מחמת הספק, שאיננו בקיאים מה הם קלי הבישול. חומרה זו שמחמת הספק, היא דוקא בכלי שני ולא בכלי שלישי. ומה שכתבת שחז"ל לא הורו לנו שלאחר עירוי נוסף ניתן להתיר – גם טענה זו נכונה על פי שתי הדרכים, שהרי לא מצינו בחז"ל התייחסות מפורשת לכלי שלישי וקביעה מה דינו, ואם כן לפי שתי הדרכים העניין של כלי שלישי הוא חידוש שאין לו מקור מפורש בחז"ל. כך שאיני רואה תלות בין מחלוקת הפוסקים הנ"ל ובין הדיון על מהותו של האיסור בכלי שני. עם זאת, אעיר שתי הערות: א. לענ"ד נראה יותר כשיטתם של הפוסקים (עיין למשל חזון איש או"ח נ"ב, יט; שמירת שבת כהלכתה א', סג) הסוברים שדברים שהם קלי הבישול אסור לשים אותם גם בכלי שלישי. אמנם בכלי שלישי אין צורך לחשוש לקלי הבישול, ולפיכך גם האשכנזים מתירים לשים בו את רוב הדברים, אך דברים שידועים וניכרים כקלים להתבשל, אין לשים אותם גם בכלי שלישי (כל עוד היד סולדת בו). שהרי כפי שכתבת, לא מצינו בדברי חז"ל חילוק בין כלי שני לשלישי, ואם אם אנו רואים שדברים מסוימים, כגון ביצה, ממהרים מאד להתבשל ועשויים להגיע לידי בישול גם בכלי שלישי, קשה להבין מדוע להקל בהם ולקבוע באופן גורף שבכלי שלישי לא יתרחש לעולם בישול. ב. בדברי האגרות משה שהזכרת, ישנם שני נימוקים להתיר הכנת תה בכלי שלישי: הנימוק האחד הוא הנימוק שהזכרת, נימוק כללי שלא נראה לומר שיש דברים שמתבשלים בכלי שלישי. עניין זה שנוי במחלוקת, כדלעיל. אבל הנימוק השני הוא ספציפי לגבי עלי תה – האגרות משה טוען שאין לקבוע שהם בגדר קלי הבישול. העובדה שכאשר מכניסים שקית תה למים חמים בכלי שני המים מקבלים טעם וצבע, אינה מעידה בהכרח שמתרחש כאן בישול. גם אם נכניס שקית תה למים קרים, היא תיתן בהם טעם וצבע באותה המידה, אלא שהדבר יארך זמן רב יותר. זו בעצם המסה, ואין בכך הוכחה שמתרחש בישול. דהיינו שגם אם מחמירים כנ"ל שלא לשים בכלי שלישי דברים שידועים כקלי הבישול, עדיין ניתן לשים עלי תה בכלי שלישי. יש מן הפוסקים שהחשיבו עלי תה כקלי הבישול ואסרו לתיתם בכלי שלישי (עיין למשל בשמירת שבת כהלכתה הנ"ל), אך לענ"ד מסתברת טענה זו של האגרות משה, שעל פיה עלי תה הם כשאר מאכלים, שלמנהג האשכנזים אין לתת אותם בכלי שני אבל מותר לתיתם בכלי שלישי.
עוד בנושא הלכות בישול כלליות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il