שלום וברכה! מה העיקר במצוות בהן מעשה המצווה וקיום המצווה שונה? לדוג במצב בו עשה את מעשה המצווה ולא את קיום המצוות (שתה כוסות ולא הרגיש בן חורין, קרע ולא התעצב וכו) או להיפך הגיע לקיום שלא ע"י מעשה? האם יצא יד"ח?

שלום בכל מצוה אם אדם לא קיים את מעשה המצוה הוא לא יצא ידי חובה. לגבי הצד השני, מצוות בהם האדם יעשה את מעשה המצווה אך עדיין לא ימלא את ההגדרה המלאה הקשורה לקיומה לדוגמא: אדם יאכל בשר במועד ללא הרגשת השמחה, אדם שישמור על גדרי האבילות אך כל היום יהיה באוירת קלות ראש וליצנות, אדם שיתפלל ויאמר את המילים כצפצוף הזרזיר ללא הבנת המילים וכוונת הלב. הרב סולובייציק עצמו התייחס לנקודה זו: "והגע עצמך, אבל שינהוג אבלותו עדת וכדין ולא יעבור על י"א דבר, אלא שבתוך ימי האבלות יביא לביתו משחקים ומשחקות והם ישעשעוהו בדברי צחוק והוא יתענג על זה, היצא ידי חובת אבלות? ובאמת זוהי משנה מפורשת..." (שיעורים לזכר אבא מרי ח"ב עמוד רה) בכיוון זה הלך גם ,הרב ליכטנשטיין בשם הרב סולובייציק: "ברם שמעתי כמה פעמים ממו"ר הרב זצ"ל, שיש לשייך תפילה לקבוצת מצוות- קטגוריה שהרב זצ"ל פיתח אותה במיוחד- שקיומיהן בלב, אל מעשיהן טעונים פעולה פיזית...וכל שאין האדם מגיע לאותו מצב סובייקטיבי, שהשגתו היא המהווה את קיום המצווה, אין לו ולא כלום. אם אכל שלמים ביום טוב בהיותו עגום או כפה מיטתו בהיותו שמח, לא יצא ידי חובתו. ואינו אלא כמי ששימש עם אשתו, עשה מעשה מצוות פריה ורביה, שהביאה היא ממש מעשה מצווה... אך לא נולדו לו ילדים, שלא קיים את המצווה. ולדעת הרב זצ"ל הוא הדין בתפילה... (מנחת אביב, עמודים 173-174) לפי דבריהם אכן, עיקר קיום המצווה הוא במילוי כוונת התורה ולא במעשה הטכני בלבד. יש לציין שהיה אפשר לחלק בין מעשה המצווה וכוונת התורה, ברגע שהאדם קיים את הציווי ועשה את הפעולה הוא יצא ידי חובה. אף שלא היה מצוי ב"חווית ההרגשה" של המצוה. כמו כן ניתן לחלק בין מצוות שעיקרן במעשה ומצוות שעיקרן בלב. יום טוב