שלום לרב. האם בברכת המזון וברכה אחרונה אדם יכול להוציא את חברו ידי חובת הברכה אע"פ שהוא עצמו לא אכל?

שלום וברכה. א. אין לברך כדי להוציא אדם אחר בברכות הנהנין וברכת המזון אלא אם כן המברך אכל או שתה בעצמו. ב. אדם שאינו יכול לברך בעצמו, יכול אחר שלא אכל לברך כדי להוציאו ידי חובה (אם אין אחר שאכל). ג. בדיעבד אף אם המחויב בברכה יודע לברך בעצמו, וכבר ברך אחר להוציאו, יצא ידי חובה. ד. מותר לברך עם ילדים קטנים כדי לחנכם במצוות. הרחבה: מרן השו"ע (קס"ז י"ט ע"פ הגמ' בר"ה כט) כתב ביחס לברכה ראשונה: "מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצוות". וביחס לברכת המזון (סימן רי"ב ב') כתב ע"פ הגמ' (שם): שאין המברך יכול הוציא אחרים ידי חובה, "אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכונין אליו אפלו לא יענו אמן". וביאר במ"ב (רי"ב סקי"ד), שכל האמור הוא דוקא בברכות הנהנין, כיון שבברכת המצוות קי"ל אע"פ שיצא מוציא, משום שכל ישראל ערבים זה לזה, וכשחברו אינו יוצא ידי המצוה כאילו הוא לא יצא. אולם בברכת הנהנין, שאינו חוב המוטל עליו כמצוה, שבזה אנו אומרים שלא יאכל ולא יברך, ולכן אפילו אם אינו יודע לברך בעצמו אינו מועיל. וחתם המ"ב דבריו: "וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה, ועיין לעיל בסימן קס"ז סעיף יט". ובשעה"צ (שם סקט"ו) הפנה למה שכתב בסי' קצ"ז סעיף ד', ושם כתב השו"ע: שאם אכלו כמה חברים יחד, חלקם אכלו כדי שביעה וקצתם כזית, מצוה שיברך מי שאכל כדי שביעה ויוצא את האחרים, "ואם אין יודעים כלם לברך, מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה". ומ"ב (שם סקכ"ד) כתב שמהתורה, יכול להוציא את חברו בברכת המזון אע"פ שלא אכל כלל, מדין ערבות, אולם מפני שבברכה אומרים "שאכלנו" וזהו שקר שהרי המברך לא אכל, לכן "הצריכוהו חכמים שיאכל כזית מתחלה". ולגבי אדם שלא אכל כלל, כתב המ"ב (שם): "ועין במג"א (סקי"א) שמסתפק, דלפ"ז אם הם רק שנים דבלאו הכי אינם מזמנים, אפשר דיכול להוציא חברו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל, ומצדד להחמיר, וכן כתב באליה רבה, דמדרבנן בכל גוני אין אחד מוציא חברו בברכת המזון אא"כ הוא גם כן מחויב בדבר, וכן מוכח בהדיא בחדושי הרא"ה לברכות ובריטב"א ר"ה כט, ובשיטה מקובצת ברכות דף מח, עין שם". ומשמע שנקט לחומרא, וכפשטות דברי המחבר בסי' קצ"ג א', ורי"ג ב' ובמ"ב שם סקי"ד. ועיין בבה"ל (תפ"ט א' ד"ה ומצוה) שדן אם שייך שומע כעונה בספירת העומר כיון שכתוב וספרתם "לכם" ומשמע שהחיוב הוא לכל אחד בפני עצמו כמבואר ברש"י, וכל אחד צריך לספור בעצמו דווקא, או שאין זה מעכב ויכולים לצאת ידי חובה מאחר. ובסוגריים שם כתב: "ולענ"ד יש לעין אפילו לפרוש רש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספר בעצמו אפשר שחיברו יכול להוציאו, ולא גרע ממה דקי"ל לענין ברכת המזון שאין אחד יכול להוציא את חברו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב 'ואכלת ושבעת', מי שאכל הוא יברך, ואפילו הכי קי"ל דסופר מברך ובור יוצא, ואפשר דה"ה הכא, וצ"ע. למסקנה הסיק לגבי ספירת העומר שבדיעבד יצא ידי חובה. עיין שם. ויש לעיין האם בדיעבד שכבר ברך להוציא את חברו אם צריך לחזור ולברך. ודן בזה בספר הנפלא ברכת הבית (שער כ"ה ד' ושם הערה ו') כתב שיצא בדיעבד. וביאר שבברכה ראשונה, ודאי לא יצא, כיון שאין מחויב אין בזה ערבות, אך בברכה אחרונה הביא המג"א לעיל שיצא, כיון שכבר נתחייב בברכה אחרונה יש מו משום ערבות, ודומה לברכת המצוות, וכתב שמה שבסוף הביא המג"א מהשו"ע קצ"ג ומהירושלמי שאינו מוציא חבירו אם לא אכל, היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא, וגם הוי ספק ברכות להקל, ע"כ. העולה מן האמור, שאין לברך כדי להוציא אדם אחר בברכות הנהנין וברכת המזון אלא אם כן אכל או שתה בעצמו. אולם כשמדובר על אדם שאינו יכול לברך בעצמו, יכול אחר לברך כדי להוציאו ידי חובה (אם אין אחר שאכל) אף שלא אכל כלל. כמו כן אפשר לברך לקטנים מדין חינוך. ובדיעבד אף אם האוכל יודע לברך בעצמו, וברך אחר להוציא, יצא ידי חובה. ברכה והצלחה,