איך להתקרב לה’ יתברך בצורה בריאה?

שלום לרב, יש לי שאלה: אז אני אספר על עצמי, אני חייבת עזרה, והבעיה שאני לא מאמינה מספיק בקדוש ברוך הוא שיעזור לי. אני ילדה שהייתה עם הרבה ענווה וצניעות, עם רצון טוב לעזור לאנשים. אחר כך בחטיבה נהייתה לי גאווה, נהיה לי עמוד שדרה, נהיה לי ביטחון. וגם נהייתי דוחה. אחרי שהייתי לבד בסגרים הבנתי שזאת לא הדרך הנכונה וזה לא יוביל אותי קדימה בחיים. אבל עכשיו כשאני מנסה פה ושם לעזור, זה לא בא מבפנים. כשאני מקטינה את הגאווה שלי אני מרגישה חוסר ביטחון, עם הזמן התחלתי גם "לשפוט" את עצמי, ואני פשוט לא מוצאת את הדרך הנכונה. אתה יכול לייעץ לי בבקשה איך להתאפס על החיים שלי, ולהתקרב להשם יתברך מבלי להתנהג כמו פחדנית? אני רוצה גם לציין שהתבגרתי ויש לי הרבה יותר מודעות עצמית. וזה פשוט לא עושה לי טוב. אני מודעת לכל מעשה שלי יותר מדי ושיפוטית וביקורתית כלפי עצמי יותר מדי. וזה לא טוב. אני רוצה פשוט לצחוק על החיים ולשים עליהם פס אחד גדול אבל זה פשוט לא מצליח. כשאני מקטינה מעצמי את הגאווה ומבינה שאני ככה קטנה, זה גם מחלחל לי לתת מודע אומר לי תיזהרי לא לצחוק חזק מדי שהאף לא ייצא עקום, תיזהרי עם מה שאת אומרת למורה שלא יחשבו שאת מפגרת, ודיי! בא לי לעשות את כל מה שבא לי בלי כל המחשבות והבילבולי מוח האלה! בא לי לעשות דברים, לשמוח, לטייל, לבלות, בלי שכל דקה כשאני עושה את הדברים האלה עולה לי חרדה או מחשבה טורדנית או משהו במוח שלי מנסה להזכיר לי שאני קטנה ועדיף שאני לא אדבר יותר מדי ואשתוק על כל דבר. מילא לשתוק על מילה רעה, אבל למה אני צריכה להרגיש עד כדי כך קטנה בשביל לשתוק על הכל ולהימנע מלדבר עם אנשים?? זה לא שאני באמת נמנעת אבל בתוך תוכי יש קול מאוד חזק כזה. לעיתים קרובות אני אפילו מקשיבה לו. אוקיי, אז אני קטנה. למה זה צריך לפגוע לי בביטחון העצמי שלי? אני יודעת שזה סיפור, אבל אשמח ממש אם תעזור לי כבוד הרב. אני חייבת לסמוך על הקב"ה בלי להיות מוטרדת ממיליון מחשבות רעות על עצמי ועל האמונה שלי שצצות ממש כל רגע שאני חיה (חוץ מאם אני מסטולה לגמרי). זה פשוט סיוט לא להצליח להירדם ממחשבות של עד כמה ילד שאני אוהבת לא יירצה אותי, כמה מביכה אני יוצאת בתמונות והתנהגות ודיבור, וכמה אני רק צריכה לשתוק כל הזמן. בבוקר אני מפחדת ללכת לבצפר כי קול במוח שלי אומר שאני סתם אביך תעצמי, כשאני מוציאה משהו מהפה אותו הדבר. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני חושבת יותר מדי! אני רוצה פשוט לחיות בלי קול מעצבן במוח שמטריד אותי ומוריד ומבלבל אותי כל יום ויום. אני רוצה לדבר כמו בנאדם חסר פחד! הרי יש לי את בורא עולם לצדי!!!!!!! אז למה אני עדיין מפחדת??? ממה??? אני חייבת שתאמר לי מה לעשות בשביל לחיות בראש שקט ולא כל היום דיכי ובאסה, אני חייבת להתעורר על החיים שלי ולא "לרחף" 24/7. אני לא יודעת האם זה יצר אם בכלל, האם זה סתם חוסר ביטחון, האם זה יצר טוב או רע. מה שאני בטוח יודעת, שלא טוב לי, ואני צריכה להתעורר על החיים שלי ולהסתכל עליהן באופטימיות ולאהוב את עצמי והסובבים אותי כמו שעשיתי פעם, ולא לחשוב יותר מדי ולרחף על עננים ולהיות סוף סוף מרוכזת בזה הרגע ובעולם הזה, ולדעת לכבד את עצמי. אני רוצה גם לציין שהתבגרתי ויש לי הרבה יותר מודעות עצמית. וזה פשוט לא עושה לי טוב. אני מודעת לכל מעשה שלי יותר מדי ושיפוטית וביקורתית כלפי עצמי יותר מדי. וזה לא טוב. אני רוצה פשוט לצחוק על החיים ולשים עליהם פס אחד גדול אבל זה פשוט לא מצליח. כשאני מקטינה מעצמי את הגאווה ומבינה שאני ככה קטנה, זה גם מחלחל לי לתת מודע אומר לי תיזהרי לא לצחוק חזק מדי שהאף לא ייצא עקום, תיזהרי עם מה שאת אומרת למורה שלא יחשבו שאת מפגרת, ודיי! בא לי לעשות את כל מה שבא לי בלי כל המחשבות והבילבולי מוח האלה! בא לי לעשות דברים, לשמוח, לטייל, לבלות, בלי שכל דקה כשאני עושה את הדברים האלה עולה לי חרדה או מחשבה טורדנית או משהו במוח שלי מנסה להזכיר לי שאני קטנה ועדיף שאני לא אדבר יותר מדי ואשתוק על כל דבר. מילא לשתוק על מילה רעה, אבל למה אני צריכה להרגיש עד כדי כך קטנה בשביל לשתוק על הכל ולהימנע מלדבר עם אנשים?? זה לא שאני באמת נמנעת אבל בתוך תוכי יש קול מאוד חזק כזה. לעיתים קרובות אני אפילו מקשיבה לו.

לשואלת, שלום וברכה! (מתנצל על איחור התשובה - משום מה השאלה הגיעה אלי רק אתמול) הגדרת המטרה שלך, בכותרת שנתת לשאלה, היא חשובה מאוד. איך מתקרבים לה' בצורה בריאה. כי התקרבות לה' צריכה להיות באיזון בין הצרכים הנפשיים. כך לימד אותנו רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי, מאמר ב אות נ), שההתקרבות לה' בימי השמחה איננה פחותה מההתקרבות אליו בימי הצום והתענית. ועוד כתב (מאמר ג אות יט), שהבסיס לקרבת ה' הוא הבקשה "חונן הדעת", כי יישוב הדעת הוא המפתח לכל השאר. אז מה עושים? איך מתקרבים לה' כשיש בלגן בראש ודיכאון? קודם כל, אני רוצה להרגיע אותך: מה שעובר עלייך הוא נורמלי לגמרי, תופעות מוכרות מאוד בגיל ההתבגרות: הפחד מדחייה חברתית והדאגה מאיך את נתפסת בחברה. העיסוק בדימוי של הגוף שלך, והחשש המביך/לא נעים (שבעצם אני מניח שרוב הזמן את יודעת שהוא לא באמת אמיתי) שהאף שלך יצא עקום. גם הביקורת העצמית הגבוהה שלך, ותחושות הבדידות. מעברים קיצוניים במצבי הרוח, ועוד. לכן, העצה הראשונה שלי היא: לא להיבהל. את צריכה לשמוח שהגעת לגיל ההתבגרות עם כל האתגרים שלו, לקחת "נשימה עמוקה" ולדעת שזה יעבור. הדבר השני, קחי את תחושותייך קצת בערבון מוגבל. אם מישהו בפנים לוחש לך שאת טיפשה, לא יפה, לא נעימה, וכדומה, והוא לא מצליח לנמק את זה באופן רציונלי ומוכח - תביני שזה סוג של יצר הרע. אני קורא לזה "יצר הרע" לא כדי שתתחילי להילחם אתו. אין טעם להילחם אתו. רק תלחשי לו בחזרה: "בסדר, שמעתי עליך, קלטתי מה הקטע שלך. תמשיך, תמשיך, למה לא? בכיף. עברנו את פרעה - נעבור גם אותך". שלוש: איך אפשר להפוך אותו ל"יצר טוב"? משהו שמוסיף לנו, מחזק אותנו? כאן אני נעזר במאמר חז"ל (מדרש בראשית רבה): "אין לך כל עשב ועשב שאין מלאך מכה אותו ואומר לו: גדל". למה המלאך צריך להכות אותו בשביל לומר לו לגדול? ומה העשב מרגיש בזמן שהוא חוטף מכה? אולי הוא מרגיש כמו שכתבת ש"את לא בטוחה שהקב"ה רוצה לעזור לך". כאילו, אולי הוא נגדך, חס וחלילה. אבל בתנ"ך כתוב שה' נקרא "א-ל מסתתר, אלוקי ישראל מושיע" (ישעיהו מה, טו). לפעמים הוא מסתתר - דווקא כדי להושיע! כלומר, כדי שנמצא בעצמנו את הכוחות הפנימיים לגדול. וככה גדלים ומתחזקים מבפנים. מה, למשל, את יכולה לעשות עם המחשבות הללו? איך להפוך אותם למנוף לצמיחה? קודם כל, בזה שתקחי אותם בערבון מוגבל, כמו שכתבתי קודם. בתהליך שאת עוברת, את לומדת ונהיית יותר מודעת לזה שיש פער בין איך שהאדם חושב על עצמו לבין איך שהוא נתפס באמת בעיני אחרים. זה שיעור חשוב מאוד לחיים! חוץ מזה, את מקבלת שיעור בענווה. בתור ילדים אנחנו עסוקים יותר בעצמנו, ומתי שהוא מגלים שיש עולם משמעותי מסביב לנו. דרך ההכרה הזו אנחנו מוצאים את מקומנו בחיים. אצלך כעת התהליך הוא כואב, מדכא, אבל בכל זאת - הוא חשוב. כי בעזרת ה' הדכאון ייגמר מתי שהוא, והרווח יישאר. הדבר הרביעי שאני מציע - כדאי מאוד לשתף את ההורים במה שעובר עלייך. זה יעזור לך לקבל שיקוף על המצב, וגם יעזור לך לצלוח את התקופה הזו בשלום. מה הכוונה "בשלום"? כי לפעמים הבלבול של התקופה הזו גורם למתבגרים ללכת לכיוונים שלא טובים להם ולא מתאימים להם, כגון יצירת קשרים לא בריאים, או שינויים דרמטיים בהרגלי אכילה וכדומה. כדאי מאוד שתהיי ליד מישהו "עם יד על הדופק" לראות שלא מתפתח שום דבר מדאיג. כל עוד את שומרת על סדר יום נורמלי, שגרת חיים נורמלית, והבלבול נשאר ברמת המחשבות - זה משהו חולף שבעזרת ה' יעזור לך להתבגר בשלום. אם זה מתחיל לשבש את שגרת החיים (כגון שינוי בשעות השינה והערנות, ירידה חדה בלימודים, ועוד) - זה המקום שבו צריך שמישהו ישים לב ויתערב. וכדי לשמור על עצמך שלא להגיע לשם, כדאי שמישהו באזור יהיה בעניינים. בנוסף להורים, אני ממליץ מאוד לפנות ליועצת חינוכית של בית הספר. יש לה כלים יותר מקצועיים לשים לב אם יש במקרה שלך איזו חריגה שמצריכה התערבות יותר מקצועית. להורים יש את האהבה הגדולה ואת האינטואיציה ההורית, ויחד עם חשיבה מקצועית של יועצת זה "שילוב מנצח". ממליץ מאוד מאוד ללכת על זה! מה שהכי חשוב לספר להורים וליועצת זה לא רק על עצם המחשבות שלך, אלא על התדירות שלהן. מה שכתבת "שכל דקה כשאני עושה את הדברים האלה עולה לי חרדה או מחשבה טורדנית", ומה שסיפרת על הקושי שלך להירדם בלילה בגלל המחשבות הללו - אלה הפרטים שחשוב מאוד להביא לידיעת בעל מקצוע (אני מתייעץ בנושאים הללו עם אנשי מקצוע בתחום, ושאלתי אותם על המכתב שלך - כמובן בלי לציין שום פרט מזהה! - והם שמו את הדגש על הנקודה הזו. אני מבקש ממך לומר את זה להורים שלך, ואם הם ירצו את עזרתי באיתור איש מקצוע מתאים - אשמח לעזור, כשאדע את מקום מגורייך). עצה נוספת: נסי למצוא לעצמך תעסוקה מועילה שאת נהנית ממנה. אולי חוג אומנותי, או התנדבות באיזה מקום. ודבר אחרון, שבו פתחתי: בתפילת שמונה עשרה, בברכת "חונן הדעת", התפללי על זה. בקשי מה' שייתן לך יישוב הדעת ושלוות נפש, מתוך ידיעה ברורה שזה מה שה' רוצה ממך בסופו של דבר. אני מאחל לך שתעברי את התקופה הזו בצורה נינוחה ותצאי ממנה מחוזקת ובוטחת בה', ולהבדיל - גם בעצמך!!