למדתי בסימן רעא סעיפים טז ויז, וכן בשער הציון שם אות פט, ויצא לי שאם אני מקדש על הכוס, טועם ושופך לכוסות המסובים אין זה נחשב להם כטעימה מיין הקידוש, היות ונחשב פגום. אא"כ יתן להם לשתות ישירות מכוסו, או שישפוך לכוסותיהם לפני שטועם, כמ"ש בשו"ע, שאלתי היא אם לאחר שטעם המקדש, ישפוך יין מהבקבוק של גבי שארית היין שבכוס, ויתקן את פגמו, ואח"כ ימזוג לכוסות המסובים, האם יחשב ככוס של ברכה, כיון שאינו פגום עוד? או אולי כיון שהרוב יין מהבקבוק, יין הברכה התבטל ברוב? או שמין במינו לא בטל?

שלום וברכה, ניתן לעשות כפי שכתבת שהמקדש ישתה מהיין ואחר כך ימזוג מהבקבוק לכוס ובכך יתקן את הפגימה שבכוס. יתכן שהיין שמוסיף מהבקבוק אינו במעלת היין של כוס של ברכה. ישנן עוד אפשרויות לתת למסובים יין שאינו פגום: ניתן למזוג את הכוסות של המסובים לפני הקידוש, וכך הכוסות שלהם לא ייפגמו כלל (אולם יתכן שהכוס שלהם אינו נקרא כוס של ברכה אם אין בכוס שלהם רביעית). אפשרות נוספת (שאותה הזכרת) היא שלאחר הקידוש המקדש ימזוג לכוסות של המסובים לפני שהוא ישתה. עוד אפשרות (שאף אותה הזכרת) שהמקדש ישתה וייתן למסובים לשתות מהכוס שלו ובכך אין בעיה של יין פגום משום ששתיית המסובים מכוס הקידוש נחשבת כהמשך משתיית המקדש. בכל דרך יש איזה יתרון וחסרון. למעשה כל הדרכים טובות וכל אחד יכול להמשיך כמנהג אבותיו או כפי אשר יבחר. מקורות והרחבה: המהר"ם מרוטנבורג סבור שהיין שמוזגים מהבקבוק לכוס מתבטל ליין שבכוס וממילא הוא אינו מתקן בכך את היין שבכוס. אולם השולחן ערוך (קפב, ו) פסק כשיטת הרא"ש על פי הירושלמי שמועיל למזוג יין מהבקבוק לתוך הכוס ובכך מתקן את הפגימה. מצינו כמה הסברים בדברי האחרונים בסימן קפב מדוע באמת לא אומרים כסברת המהר"ם מרוטנבורג שהיין שמוזגים מהבקבוק מתבטל ליין שבכוס. ישנם שני הסברים עיקריים. הסבר אחד: מכיון שכוס פגום אינו אלא דין לכתחילה סומכים על הפוסקים (המובאים ביורה דעה) שסבורים שבאופן שלנו לא אומרים קמא קמא בטיל ואין התוספת בטל לעיקר וממילא הוא מתקנו (ט"ז, ס"ק ו, ועוד). הסבר שני: כעקרון היינו אומרים שהיין הנוסף צריך להתבטל ליין שבכוס וקמא קמא בטיל, אלא שהתוספת יין מתקן את העיקר והכל נהפך למתוקן (מגן אברהם בתירוצו הראשון ועוד). המגן אברהם השווה את זה לדין של פגימה במזבח שתוספת מעט מתקנת את העיקר (ראה חת"ס שפקפק בהשוואה לפגימה במזבח ואכמ"ל). המשנה ברורה (ס"ק כט) אף הוא הלך בדרך זו, והטעים את הדברים: "דענין פגום אינו פסול ממש אלא פגם בעלמא משום ששתה ממנו מעט ולכך כשחוזר ומוסיף עליו נעשה מתוקן בכך". ישנן כמה דרכים שניתן לעשות בקידוש ולפתור את בעיית הפגימה. נציין בקצרה את היתרונות והחסרונות שיש בדרכים השונות: דרך ראשונה (ובפסקי תשובות סימן רעא שיבח דרך זו וכתב שכך נוהגים): המקדש שותה מהיין ואחר כך מוזג יין מהבקבוק לכוס ובכך מתקן את פגימת היין. אולם החסרון בדרך זו הוא שלדעת חלק מהפוסקים על ידי שמוזגים יין מהבקבוק לא מתקנים בכך את הכוס, משום שהיין החדש מתבטל ליין הקיים (המהר"ם מרוטבורג הנ"ל). הפסקי תשובות הציע לשפוך הרבה יין מהבקבוק בבת אחת ואזי אף למהר"ם מרוטנבורג לא יתבטל היין הנוסף וכך יתקן את היין לכל השיטות. אלא שמו"ר הג"ר שלמה הירש שליט"א פקפק בסברא זו שבכך יצא שכרו בהפסדו. אם ישפוך הרבה יין בבת אחת אף שיתקן בכך את הפגימה שביין, יתכן שהיין החדש מבטל את היין שבירכו עליו וממילא יוצא שהמסובים לא ישתו יין מהכוס של הברכה. ואם ישפוך רק מעט יין מהבקבוק אף שדרך זו טובה והוא מתקן בכך את הכוס, מכל מקום אפשר שהמעט יין ששפך מהבקבוק אינו חלק מהכוס של ברכה (אלא שלחלק מהשיטות היין מהבקבוק מתבטל ליין מהכוס של ברכה). דרך שנייה: ימזגו לכוסות של המסובים לפני הקידוש. היתרון בדרך זו הוא שאין שום פגימה בכוסות המסובים. בנוסף לכך אין הפסק וטירחא דציבורא כאשר יש הרבה מסובים. בשו"ת היכל שלמה (נדה, סימן קצה, הערה ו - 1) כתב שזאת הדרך הטובה ביותר משום הסיבות שהזכרנו, ובדרך זו אף פותרים את הבעיות של שתייה מכוס ששתה אחר שיש איסור בדבר (כמבואר בסימן קע, סע, טז). ועוד שבדרך זו אין היכר לסובבים בזמן שאשתו נידה. בהיכל שלמה שם ציין למ"ב (קצ, ס"ק ו) שהכוסות של המסובים נקראים כוס של ברכה, וכתב בהיכל שלמה שכך הדין אף אם אין בכוסות של המסובים רביעית. אולם לענ"ד יתכן שהמ"ב דיבר רק במקרה שיש רביעית. יתכן שאם אין רביעית בכוס של המסובים אינו נקרא כוס של ברכה. (וכך נקט עיקר הפסקי תשובות על פי פוסקים שאם אין רביעית בכוסות המסובים אינו נקרא כוס של ברכה). אם אכן יש בכוס של המסובים רביעית ודאי שנחשב הדבר כאילו הכוס שלהם הוא כוס של ברכה. דרך שלישית: המקדש מוזג לכוסות של המסובים מיד לאחר הקידוש לפני שהוא שותה. הרווח בכך הוא שהכוסות שלהם אינם פגומים. אף שישנו מעט הפסק בין הברכה לשתייה אין בכך איסור (ראה שש"כ מח, הערה עה). אולם צריך להדגיש שאם עושים כך צריך שהמקדש ישאיר לעצמו בכוס של ברכה רביעית לפני ששותה, וגם שהאחרים לא ישתו לפני ששותה המקדש (ראה שש"כ מח, יא, ובהערות שם). דרך רביעית: המקדש שותה ואחר כך המסובים שותים מהכוס שלו. השער הציון (רעא, ס"ק פט) כתב "וכששותין כולם מכוס של ברכה, אף על גב דהוא שותה מתחלה, (לא) מקרי מכוס שאינו פגום, דחשובין כמקדש גופא, ורק כששופך מכוסו לכוסן בעינן שישפך קודם שישתה בעצמו, כמו שכתב הרא"ש". יש לציין שלא כל הפוסקים מסכימים שאין בזה בעיה של פגום (ראה ט"ז קפב, ס"ק ד). יש לציין שבמשנה ברורה 'דרשו' (סימן רעא, אות 93) הביאו בשם הגרש"ז אויערבך והגר"נ קרליץ שאם המברך שופך מכוסו לכוסות הריקות של שאר המסובים אין צורך לשפוך לכוסם קודם שישתה המקדש, כיון שאין לפני כל אחד כוס יין בפני עצמו, נחשב הדבר כאילו כולם שותים מכוסו. וכל דברי המשנה ברורה אינם אלא באופן שיש לפני כל אחד מהמסובים כוס שיש בה יין פגום. עכ"ד. סברא זו לא מוסכמת. ראה פסקי תשובות (סימן רעא, הערה 103). לסיכום: ישנן כמה דרכים כיצד יש לנהוג לכתחילה בקידוש כדי שהמסובים ישתו מיין שאינו פגום. יש לציין שהשולחן ערוך (קפב, ד) הביא יש אומרים שסבורים שלא צריך להקפיד על עניין פגום אלא המברך ולא המסובים. אמנם להלכה השולחן ערוך והפוסקים נקטו להלכה שיש להקפיד שאף המסובים ישתו מכוס שאינו פגום. מכל מקום בצירוף השיטה הזו מסתבר שניתן לעשות בכל הדרכים שמנינו למעלה שהם מבוססים היטב בפוסקים כפי שהראינו לדעת. בברכה