שלום כבוד הרב. ידוע שיש מצווה מפורשת בתורה המחייבת לשמח את העניים והמסכנים בחגים, כשם שיש חובה לאדם לשמוח בחג. ובחג הסוכות יש לכך חשיבות נוספת כי כתוב בזוהר הקדוש שהאושפיזין מברכים את הנותן לעניים לחג, ומאידך מקללים את מי שלא נותן.. (ואמרו בספרים שחשוב לכוון שחלק מהצדקה כנגד אברהם , וחלק כנגד יצחק וכו ובגלל שהרבה לא מכירים כל כך עניים, נהוג לתת לפני החגים כסף לעמותות לעניים עבור החג.). אשמח לדעת מה דעת כבוד הרב בשאלות: 1) כמה יש לתת? 2) לגבי סוכות. אם אדם נתן "כפרות" לפני יום כיפור לעניים( ולא למטרות קודש אחרות כי זה וודאי לא יעזור לעניננו) יצא ידי מצוות הנתינה לסוכות? תלוי אם כיוון למצווה הזאת או לא? 3)אפשר לתת ממעשרות? 4)אם התשובה חיובית לשאלה הקודמת, אדם שנותן קבוע מעשרות כל חודש( לעניים..) אפשר לומר שיוצא גם ידי חובת הנתינה לחגים לפחות כשיוצא שנותן את המעשר סמוך לחג? 5) צריך לתת לכל יום טוב? כלומר למשל עבור היום הראשון של סוכות ועבור יום שמחת תורה , וכן ליום ראשון של פסח וליום האחרון ,אם כן א אפשר לתת עבור שמחת תורה כבר מהיום, יחד עם הנתינה ליו"ט סוכות? 6) מה עם נתינה לחול המועד? 7) כתוב בפסוק שצריך לשמח גם את הלוי והיתום והאלמנה. איך מקיימים את זה

שלום וברכה, נראה שבמציאות של ימינו אין חיוב גמור לתת צדקה לפני החג. נראה מהפוסקים שהחיוב הוא במקרה שאדם פוגש עני לפני החג או בחג שאז עליו להזמין את העני לאכול אצלו או יתן לו את המאכלים הנצרכים לו לחג. בזמננו לא רגילים לפגוש עניים בבית הכנסת שמחפשים מקום לאכול. מסתבר שאין חיוב ליזום את הנתינה על ידי תרומות לארגוני צדקה השונים. נוסף על כך, העניים הידועים לנו מארגוני הצדקה, על פי רוב יש להם מספיק אוכל לחג. בדרך כלל עניים אלו נמצאים בחובות ומצוה לסייע להם כלכלית, אולם זה מצוה שקיימת בכל השנה למי שיכול, ולא קשור דווקא לחג. נראה שמטעמים אלו אין מנהג העולם להקפיד לתרום לארגוני צדקה עבור העניים דווקא לפני החגים. כמובן שמכיוון שהוצאות החג מרובות וישנם עניים שצריכים את הסיוע, נכון לתרום לפני החגים לארגוני צדקה כל אחד כפי יכולתו וכך עושים רבים. מה שכן חשוב לשים לב הוא שגם בימינו ישנם אנשים יקרים שיש להם מה לאכול אבל אין להם כל כך איפה לאכול ועם מי לאכול, משום שלצערנו הם לא זכו להקים משפחה. אנשים אללו בודדים במיוחד בחגים משום שאז הם מרגישים את החסרון שלהם ביתר שאת. אדם שמכיר אנשים כאלו שרוצים לאכול איתו על שולחנו, ישים לב להזמין אותם במידת האפשר. ואם הם מבקשים מאדם לאכול בביתו, ישנו חיוב לארח אותם כל עוד שהדבר לא פוגע משמעותית בשמחת החג של בני הבית. כעת לשאלותיך המפורטות: 1. כל אחד יתן כמה שיכול. כאמור אין חובה גמורה. 2. אין קשר בין הכפרות שהוא מנהג שנועד לכפרה לפני יום כיפור לבין המצווה מהתורה לשמח את העניים ברגל. 3-5. כאמור עיקר המצווה היא שהאדם ישתף את העניים יחד איתו בסעודתו. אם כן הכסף שתורמים לפני החגים אינו חובה גמורה ויכול להיות ממעשרות, וכל המוסיף הרי זה משובח. 6. נראה שבאופן עקרוני אף בחול המועד יש מצוה לשמח את העניים והמסכנים. אולם בדרך כלל אין לזה השלכה מעשית משום שאין כל כך הבדל בין הארוחות וההוצאות של חול המועד לבין הארוחות והוצאות של יום חול רגיל. 7 . הפסוק הזכיר דוגמאות של אנשים שאין להם אפשרות לשמוח בעצמם, שיש לדאוג שיהיה להם מקום לאכול. אין דין מיוחד כיצד לשמח אלמנות, יתומים או לויים. יש לציין שמה שהוזכר בפסוק 'לווים' כמי שאין להם כסף, זה מדובר בזמן המקדש שלא היה ללוי חלק ונחלה בארץ ישראל, ולא יכלו לעבוד בחקלאות משום העיסוק הרוחני שלהם במקדש. בזמננו דין הלוויים כדין שאר ישראל. במובן מסוים תלמידי חכמים העוסקים בתורה הם כמו הלווים שהוזכרו בתורה (ראה בנין שלמה או"ח לג). מקורות והרחבה: נראה שהמצווה מהתורה היא שהאדם יזמין עניים לאכול איתו בסעודה שלו. זה לשון הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה נד): "ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו החלשים והעניים והגרים, אמר יתעלה (דברים טז, יד): וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה". ובהלכות שביתת יום טוב (ו, יח) כתב הרמב"ם: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". הרי שהמצווה היא שהאדם ישתף עניים בסעודתו, ולא שיש מצווה לתרום צדקה לעניים לפני החג. כדברי הרמב"ם פסק השולחן ערוך (תרכט, ב). ובמשנה ברורה (ס"ק יז) כתב: "וחייב להאכיל לגר ליתום וכו' - שנאמר (דברים ט"ז) והלוי והגר והיתום וגו' אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם טמא הוא ושמחה כזו קלון הוא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם [רמב"ם] וגם בזוה"ק מפליג מאוד בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו ביו"ט ר"ל והעתיקו ד"ז כל האחרונים ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל וע"כ אינו מצוי שישאר עני ביום טוב בלי סעודה אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ואשרי האנשים שמשימין עין ע"ז שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר". הרי ש'נבוני לב' עשו דבר נכון ואספו צדקה עבור העניים לפני החג. אולם מעיקר הדין אין חיוב אלא לארח עני שמבקש. נראה שאין המצווה דווקא שהעני יאכל בביתו על שולחנו, אלא אם העני ניגש אל האדם לפני החג או בחג, ולא נוח לבעל הבית לארח את העני על שולחנו או שהעני מעדיף לאכול בביתו מצווה להביא לעני אוכל או כסף לקנות אוכל. כך נראה מדברי הרמב"ם בהלכות חגיגה (ב, יד) לגבי אכילת שלמים: "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם". הרי שהמצווה היא להזמין עניים לסעודה או לתת להם בשר שיאכלו בביתם. מסתבר שכך הדין גם ביום טוב שיש להזמין את העניים לסעודה או יתן להם אוכל. (אגב, יש לציין שמלשון הרמב"ם שם נראה שמי שלא עושה כן אינו מקיים 'מצווה גמורה', אך קיים את המצוה. ראה חוט שני כב, ב, ואכמ"ל). במציאות של ימינו איננו פוגשים עניים בבית הכנסת שאין להם מה לאכול. לכאורה לפי זה אין חיוב לדאוג לעניים. אולם יש מקום לומר שמכיוון שבכל עיר ויישוב ישנם ב"ה ארגוני צדקה שמכירים את הנזקקים ואוספים עבורם את מה שהם צריכים, יתכן שנחשב הדבר כאילו עניים אלו עומדים לפנינו ויש חיוב לתרום לארגונים אלו. אולם נראה שמעיקר הדין אין חיוב כל עוד לא פונים אל האדם, וכפי שדייקנו לעיל מלשון הרמב"ם והמשנה ברורה. אף אם נאמר שיש חיוב מבחינה עקרונית לתרום להם, נראה שלמעשה אין חיוב משום שבדרך כלל יש לעניים את המאכלים הנצרכים לחגים, אלא שהם בחובות וחוזר הדין למצוות צדקה של כל השנה. ראה במנחת אשר (דברים נא) שביאר באריכות שמלבד המצוות המוגדרות עלינו לקיים את רצון התורה (כלומר רצון ה'). אם כן בעניננו תרומה לארגוני צדקה עבור הנצרכים לפני החגים זה ודאי דבר שראוי לעשותו, ומקיימים בכך את רצון התורה, אף שאינו חיוב כאמור. מה שכתבנו בעניין החיוב להזמין אנשים בודדים כגון רווקים ורווקות מבוגרים וכדומה, כך מפורש בדברי הרמב"ם והמשנה ברורה (המובאים לעיל) שהחיוב הוא לא רק על עניים אלא גם על מרי נפש. וכך נראה מלשון הפסוק המדבר על אלמנות ויתומים. נראה שיש חיוב מהתורה לארח אותם אם הם מבקשים להתארח. במקרה שהם לא ביקשו להתארח אבל ניתן להניח שנוח להם להתארח זה מצווה לארח אותם אבל לא חובה (ע"פ המבואר לעיל). יש לשקול את הדבר במקרה שהאירוח פוגע בשמחת החג של האשה או הילדים (ע"ע חשוקי חמד סוכה נג: ד"ה 'לעשות שלום בין איש לאשתו'). 3-5. כאמור לעיל אין חובה לתת ולכן ניתן להשתמש מכספי מעשרות. אפילו לגבי קמחא דפסחא לפני פסח (שזה מנהג שנהגו בו כמעט כחובה שקשור לעניין זה) פסק הגרש"ז (הליכות שלמה , ניסן, ב, ב, עמ' ל) שניתן לתת ממעשר כספים, כיוון שבזמננו אין סדר גביה קבוע וגם אין סכום קבוע שצריך ליתן לא חשיב כחוב גמור ולכן שפיר מותר לפרעו ממעשר כספים. ראה עוד אשרי האיש (ח"ג, נ, יג). 6. אף בחול המועד יש מצוות שמחה וכחלק ממצוות שמחה לשמח גם את אלו שצריכים שישמחו אותם. וכך נראה מלשון הרמב"ם (הלכות יום טוב, פ"ו, הל' יז-יח). אולם מבחינה מעשית הצורך לשמח אותם הוא ביום טוב משום שאז המשפחות מתקבצות יחד ואוכלות סעודות גדולות, ואז הצורך גדול להתארח מבחינת ההוצאות הכלכליות וכן מצד הרגשת הבדידות (לכן המ"ב המובא לעיל מדבר על יום טוב ולא על חול המועד). 7. זה לשון שו"ת בנין שלמה (או"ח לג) לר' שלמה הכהן מווילנא: "והיוצא לנו מזה דת"ח העוסקין בתורה ובהלכות עבודה בזה"ז הם דוגמת הכהנים והלויים ממש… והלכך כמו דהטילה התורה מצוות עשה על הישראלים בזמן הבית ליתן תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולויה לכהנים הלוים המחזיקים בתורת ד', הכא נמי מוטל מצוות עשה האידנא על הישראלים ליתן שכירות והספקה לת"ח ולרבני הקהילות מדי שבוע בשבוע כדי שיוכלו להחזיק בתורת ד'. וכמו שהטילה התורה מצוות עשה לשמח את הכוהנים הלויים ברגל ולתת להם צרכי החג, בעבור שברגל הוטל עליהם עול התורה והעבודה ביותר מכל השנה כולה, הכא נמי מוטל מצוות עשה האידנא לשמח את הת"ח ורבני הקהילות ברגל יען שברגלים מוטל עליהם עול התורה ביותר ולהשיב לכל שואל בדבר ה' זו הלכה למעשה בהלכות החג ובאיסור והיתר, כן נראה לענ"ד בעז"ה". נספח: אביא כאן תשובות שקיבלתי בעניין זה מהגאון בעל ארחותיך למדני ומהגאון הרב שלמה הירש שליט"א. תשובה מבעל ארחותיך למדני: לכבוד הרה''ג דניאל קירש שליט''א כתב כת''ר: נשאלתי באתר ישיבה לגבי נתינת צדקה לעניים לפני החגים. שמבואר ברמב"ם ושולחן ערוך שחובה להאכיל את העניים בחגים ומי שנועל דלתי ביתו אין זה שמחת מצווה אלא שמחה של הוללות. השאלה היא האם בימינו כאשר עניים לא דופקים בפתחי בתינו יש חובה גמורה לתת צדקה לעניים לפני החגים. רציתי לטעון שאין חיוב גמור במצב זה. עיקר החיוב הוא כאשר העניים מבקשים מאיתנו מקום לאכול או שמבקשים מאיתנו אישית כסף לסעודה. אולם אין חיוב לחפש אחריהם ולתת. ואף שכמובן זה רצוי ומבורך ורצון התורה לעשות כן לא נאמר על מי שלא עושה כן שמדובר בשמחה של הוללות. רציתי לדקדק כן בלשון הראשונים שכתבו שהחיוב הוא לשתף את העניים בסעודה שלנו. וכן נראה מלשון המשנה ברורה. לפי זה כתבתי שמי שנותן יכול להחשיב ממעשר כספים. ע''כ דברי כת''ר. א) כתוב בפר' ראה (פ''טז יד) ''ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.'' והפירוש של ''שמחה'' זו היא אכילת בשר בסעודת יו''ט. וזה כמ''ש בחגיגיה ח. ''ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק, יכול אף בעופות ובמנחות ת"ל ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם...''. ופירש''י שם ''...ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא.'' ואף שהכתוב מיירי בחג סוכות, מ''מ ה''ה שאר חגים. וכן כתבו התוספות שם ''ושמחת בחגך לרבות מיני שמחות לשמחה. גבי חג הסוכות כתיב ודרשינן ליה מדהדר כתביה הכא כיון דכתבי' גבי עצרת ופסח ילפינן מיניה בהיקש...''. ע''ש. ולפי זה שפיר כתב הרמב''ם הל' שביתת יו''ט פ''ו הל''יח, ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.'' ע''ש. ונראה שהחיוב הוא דוקא להאכיל את העניים בביתו כשהם באים לבית האדם והם שואלים ממנו שהם רוצים לאכול עמו ביו''ט. וזה מ''ש הרמב''ם ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום...'', דהיינו שהחיוב בבית הבעל דוקא, וכשהבעל ''אוכל ושותה''. אולם אם העניים אינם שואלים אותו בתחילה, אז אין חיוב להזמין אותם. וכן נראה ממ''ש הרמב''ם ''אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה'', דמשמע שאדם זה נועל הדלתות כדי שהעניים אינם יכולים לשאול ממנו שהם רוצים לאכול אצלו. אולם אם הדלתות פתוחות, ועדיין העניים אינם באים אז אין חיוב לרדוף אחריהם. וכן נראה ממ''ש ב''הא לחמא עניא'' בליל הסדר, שכתוב שם ''כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח''. וכתב הכה''ח ס''תעג אות קלב, ''וכתב בפסח מעובין ס''רמט דאנשי מעשה נוהגין לפתוח הפתח כשאומרין כל דכפין, דאם הפתח סגור איך יבואו.'' ע''ש. משמע שזה לפי מ''ש הרמב''ם הנ''ל ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום...''. ופתיחת הדלת היא כמ''ש הרמב''ם ''מי שנועל דלתות חצרו...''. אלא אם האדם פותח את הדלת אבל העניים עדיין אינם באים בליל הפסח כיון שכולם עושים את הסדר בבתיהם, אז משמע שאין חיוב לרדוף אחריהם, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכ''ש לפי מ''ש הראב''ן מס' פסחים לגבי כל דכפין ייתי וייכול..., וז''ל ''ולבני ביתו הסמוכים עליו אומר כן, ולא לכל אדם, שהרי ביתו סגור ומוסגר, ושארית ישראל לא ידברו כזב.'' ע''ש. משמע דאה''נ אם העני דופק על הדלת שאז הבעל חייב להביאו לביתו ולסעודתו, אבל אין חיוב לפתוח דלתו בזמן הסעודה ולחפש אחר העניים כדי להביאם לסעודתו. ב) ויש להסביר את זה לגבי בימי הש''ס ובימי הראשונים. כתב מרן א''ח ס''רמב א, ''אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, ולא אמרו עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר...''. וכתב המ''א שם ס''ק ב, ''שהשעה דחוקה - היינו מי שיש לו מזון י"ד סעודות לאכול כל ימו' השבוע בכל יום ב' סעודו' לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג', והכי אמרי' בפ' כל כתבי ע"כ, וכ"כ ב"ש ע"ש...''. משמע מזה שגבאי צדקה חייבים ליתן לעני י''ד סעודות לכל שבוע, והם אינם חייבים להוסיף עוד סעודה כדי לקיים מצוות סעודה שלישית בשבת, ובזה י''ל ''עשה שבתך חול''. עיין מחצית השקל שם. וכן נראה ממ''ש הט''ז שם ס''ק א, וז''ל ''אם השעה דחוקה לו ביותר, דהיינו שאין לו כלום משלו ומוטל הכל על הצדקה, אז אינו בכלל חיוב ענג ואין חייב אלא בב' סעודות והיינו דר"ע עשה שבתך חול כו'.'' ע''ש. ומשמע שאף ביו''ט שאין בו מצוות סעודה שלישית, מספיק ליתן לכל עני י''ד סעודות לאותו שבוע שחל היו''ט בו, ואין חיוב לגבאי צדקה להוסיף מאכלים טובים משום שמחת יו''ט. וכן נראה ממ''ש במשנה פסחים פ''י מ''א, ''ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי.'' משמע שמלבד הד' כוסות אין חיוב לגבאי צדקה להרבות בשביל שמחת סעודת יו''ט כיון שכבר יש לעני י''ד סעודות לאותו שבוע ודי בזה. ולכן השאלה היא, איך אפשר לעניים אלו לקיים מצוות שמחת יו''ט אם הם אינם מקבלים מאכלים טובים לצורך שמחת יו''ט מן הגבאים. ויש לתרץ שהעניים יכולים לחזור על הפתחים לשאול לבעלי בית אם העניים יכולים לסעוד אצלם. ולכן משום זה כתב הרמב''ם הנ''ל ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים...''. מ''מ ראיתי במ''ב ס''רמב ס''ק א, שכתב ''מי שאין לו כלום והוא מוטל הכל על הצדקה הרי הגבאים מחויבים ליתן לו ג' סעודות וכסא דהרסנא עכ"פ, ובאדם נכבד הכל לפי כבודו וכמו שנתבאר ביו"ד בסי' רנ"ג.'' וכתב בשער הציון שם ס''ק ו, ''ב''ח בשם התוס' וכמו שפסק המשנה דאם שבת נותנים לו מזון כדי ג' סעודות, ואיתא בתוספתא שם דנותנין לו גם דג וירק (והוא כמו כסא דהרסנא) וכ''פ הרמב''ם בהלכותיו והטוש''ע בי''ד ס''רנ...''. והוא השיג על הט''ז הנ''ל ע''ש. ולפי זה י''ל שאף לכבוד יו''ט גבאי צדקה נותנים לעני ''דג וירק'' ולפי כבודו. אולם עדיין י''ל שאין ''לפי כבודו'' מספיק לעני כדי שתהיה לו שמחה יתירה בשעת סעודה, ולכן העניים יכולים לחזור על הפתחים כדי לאכול אצל בעלי בית ברווח ובשמחה יתירה עם בשר ויין וכל המעדנים שהעניים רוצים לאכול. ולכן נראה לומר שלגבי בעל הבית יש שני צדדים כאן. צד אחד הוא החיוב ליתן מכספו לגבאי צדקה כדי שהם יכולים לפרנס את העניים בשביל יו''ט, וצד השני הוא החיוב להאכיל את העניים אצלו ביו''ט אם העניים רוצים לסעוד אצלו. ג) ויש לחקור בצד הראשון הנ''ל. ונראה לומר שאין חיוב מיוחד לבעל הבית ליתן כספו לגבאי צדקה בשביל יו''ט, ולכן כתב מרן י''ד ס''רנו א, ''כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים וזו היא הנקראת קופה...''. וגם מצינו שכופין על זה כמ''ש מרן שם סע' ה, ''מי שישב במדינה ל' יום היו כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה...''. ע''ש. ולפי זה נראה שאין דין מיוחד לגבי שבת או יו''ט בזה, אלא בעל הבית רק צריך ליתן ''דבר קצוב עליו'', והוא כולל כל צורכי העניים בין לצורך ימי חול בין לצורך שבת ובין לצורך יו''ט. ואה''נ דמצינו דין קמחא דפסחא כמ''ש בירושלמי ב''ב פ''א הל''ד, ''א"ר יוסי בי ר' בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן.'' וכן הוא ברמ''א א''ח ס''תכט א, ''ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר י״ב חודש צריך ליתן לזה (אור זרוע).'' מ''מ עדיין י''ל שזה בכלל הדבר קצוב שכופין כל בעל הבית ליתן לגבאי צדקה כל שבוע או חודש וכו'. ולכן נראה שאין דין מיוחד לגבי יו''ט כדי לומר שהבעל צריך לרדוף אחר גבאי צדקה ליתן להם כספו בשביל העניים משום שמחת יו''ט, שהלא בכל שבוע או חודש או שנה הוא צריך ליתן ה''דבר קצוב'' שמבקשים ממנו גבאי צדקה. ולכן לדוגמא י''ל שאם גבאי צדקה אומרים שכבר יש להם מספיק ממון ליתן לעניים בשביל השבוע שחל בו יו''ט, אז אין חיוב לבעל לעדיין ליתן כספו לעניים אלו בשביל יו''ט, שכל מה שכופין הבעל ליתן מכספו לגבאי צדקה הוא תלוי באומדנא של גבאי צדקה, ומה שהם צריכים, אבל אם גבאי צדקה אינם באים ליטול ''דבר קצוב'' באותו שבוע, אז אין חיוב לבעל לרדוף אחריהם כדי ליתן להם צדקה. מ''מ גם יש צד שני לזה כמו שכתבתי לעיל, דהיינו שאם העניים עדיין רוצים לאכול אצל איזה בעל הבית כדי להרבות בשמחת יו''ט בבשר ויין, אז אין לבעל הבית לנעול את הדלת בפניהם כמ''ש הרמב''ם הנ''ל והוא חייב להביאם לביתו כדי שהם יכולים לסעוד אצלו בכל מעדני יו''ט, וכמ''ש הרמב''ם הנ''ל ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום...''. ד) וכל זה לגבי בימי הש''ס והראשונים, אבל ראיתי שכתב הערוך השלחן י''ד ס''רנו אות א, ''בזמן חכמי התלמוד היתה בכל עיר ועיר קופה ותמחוי, כמו שיתבאר. ואף גם בזמן הקדמונים היתה קופה בכל הערים, כמו שכתב הרמב"ם בפ''ט וז''ל מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להן קופה של צדקה. אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו. עכ''ל. ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי, שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי, רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו. ורבו עניים לאלפים המחזרים על הפתחים, וכל אחד נותן לו פרוסת לחם או מטבע קטנה. ורבו המעשים בכל עיר ועיר, שכמעט בכל שבוע הולכים שני אנשים לקבץ נדבות על איזה יחיד. ועם כל ריבוי הצדקה שבימינו אלה, עם כל זה אין הקומץ משביע וכו' ושמענו שיש באיזה ערים שעשו כעין קופות, ומתנהג בכבדות.'' ע''ש. ולפי זה י''ל ששייכים לנתינת צדקה זו רק החיובים והאיסורים שכתב הרמב''ם הל' מתנות עניים פ''ז הל''א - ב, ''מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני. אם היתה יד הנותן משגת. שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.'' ע''ש. אולם אם העני אינו בא לביתו קודם יו''ט, אז אין חיוב לרדוף אחר העני כדי ליתן לו מכספו בשביל שמחת יו''ט, שאם העני אינו בא לבעל הבית אז הבעל אינו עובר על ''פתוח תפתח'' וכו', ואין חיוב לרדוף אחרי העניים כדי ליתן להם כסף בשביל שמחת יו''ט. וכן נראה לדקדק בלשון המ''ב ס''תקכט ס''ק יז, וז''ל ''אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש, ואשרי האנשים שמשימין עין ע"ז שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר.'' ע''ש. ומשמע ממה שגבאי צדקה הולכים רק ''לעשירים'', שזה מפני שאין חיוב מיוחד לכל אחד ואחד ליתן מכספו לעני בשביל שמחת יו''ט. ולכן נראה שמה שגובים כסף בשביל שמחת יו'ט הוא רק בכלל סתם צדקה, ולא משום שיש חיוב מיוחד של צדקה קודם יו''ט שחל על כל אחד ואחד. מ''מ אף בימינו, אם העני בא לשאול לבעל הבית שהוא רוצה לסעוד אצלו בסעודת יו''ט, אז יש חיוב להביא את העני לשלחנו וכמ''ש הרמב''ם ''וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים.'' כן נראה לענ''ד. ואסיים בכבוד רב מחבר הספר אורחותיך למדני תשובת הג"ר שלמה הירש שליט"א: א) לענ"ד נראה פשוט שהחיוב אינו דוקא להזמין על שולחנו לאכול איתו אלא לדאוג שיהיה לעני מה לאכול, ובזמנם היה הדרך להזמין והיום שזה לא מקובל וגם לעניים לא נח בזה צריך לתת להם שיאכלו בביתם. וכך מבואר במשנה ברורה שעניים שלא מתביישים לבקש חייבים לתת להם סעודה לביתם. ומה שכתב המשנה ברורה על נבוני לב שדואגים לעניים ומשמע שאינו חיוב, היינו שהם מחפשים אחר עניים שמתביישים לבקש ודואגים להם שזה לא חיוב לחפש אחר עניים, אבל אם יש עניים ידועים שצריכים אוכל לביתם חייבים לתת להם. ופשוט שאחר שיש נבוני לב שמוצאים את מי שמתבייש לבקש יש חיוב לשאר האנשים לדאוג גם להם. וממילא יוצא שכיום שיש קופות צדקה וכד' יש חיוב לתרום להם. מסיבה אחרת אני קצת מסתפק, שהרי עיקר החיוב הוא לדאוג שיהיה להם מה לאכול, ובזמנינו לא מצוי מי שאין לו מה לאכול ובדרך כלל זה לכסות חובות וכמו שכתבת, וכד' ומ"מ מסתבר שמי שנמצא בחובות ובמינוס בבנק חשוב שאין לו מה לאכול, שהרי באמת אין לו כסף כלל אף שמוצא ללוות לצורך אוכל. לגבי הכפרות צדקת שאין קשר ביניהם, ומ"מ נ"ל שמי שתורם באלול הרבה חוץ מהכפרות כמו שמקובל, יכול לכווין גם לזה. ב) ואין סתירה לזה ממנהג העולם שלא נהגו לתת צדקה מיוחדת לפני החגים (גם אם היה סתירה, רואים מהפוסקים שהוכיחו על כך בזמנם, שלא התחשבו במנהג העולם), משום שהעולם נוהגים בלאו הכי לתת צדקה כל חודש, ויוצאים בזה גם ידי המצוה לשמח את הענים ואין צורך לנתינה מיוחדת, משום שבניגוד למחצית השקל וכפרות שאנשים מקפידים לתת, משום שהם מצות שיש להם תוכן ומשמעות מלבד המצות צדקה הרגילה, דהיינו כפרה וזכר למחה"ש, ולכן אי אפשר להיפטר מהם גם אם נתן קודם צדקה, צדקה לחג היא צדקה רגילה ואם נתן קודם החג כמנהג העולם יצא ידי חובה. גם אם לא נתן אני מסתפק קצת, שאפשר שלא ביטל את המצוה, שהרי החיוב הוא כשיודע שיש עניים שאין להם מה לאכול, ובדרך כלל אנשים רגילים לא יודעים עליהם, אלא שארגוני הצדקה מפרסמים שיש אנשים כאלו, ולכאורה חשוב שכולם יודעים בהם ויש חיוב. ומ"מ יתכן שיכול לסמוך שאחרים יתרמו להם מספיק לצרכי החג, או שגם אותם עניים שמפרסמים עליהם יש להם מה לאכול אלא שיש להם חובות וכד' ולזה אין חיוב מיוחד בחגים יותר ממצות הצדקה הרגילה. מ"מ לענ"ד פשוט שהחיוב לא רק להזמין עני אלא גם לתת לו צדקה לביתו. וגם מי שיסבור לא כך, יהיה עליו חיוב להזמין לביתו את העניים שמפרסמים ארגוני הצדקה, מן הסתם רבים מהם ישמחו להגיע. ג) והקביעה שהחיוב לשמח עני הוא רק כשדופק על פתחו ומבקש ממנו לענ"ד אינה מסתברת כלל, כמעט כל היהודים לא זוכים שעני ידפוק בביתם ויבקש לאכול איתם, ופשט הפסוקים והרמב"ם שהחיוב על כולם, והיכן נזכר בפסוק שצריך לבקש ממנו? וכי החיוב לשמח כהנים ולויים וכן לשמח את אשתו שנזכרו שם הוא רק כשמבקשים ממנו? ואם הוא בעיר אחת ואשתו בעיר אחרת אין חיוב לשמחה בבגדים? ופשוט לענ"ד שאם יודע שיש עניים יש חיוב לפרנסם או להאכילם בביתו גם כשאינם דופקים על דלתו, ומאז ומעולם לא נהגו העניים לבא לבתים ולבקש שיארחו אותם אלא באו לבית הכנסת ואנשי הקהילה שראו שיש עניים חילקו ביניהם את האורחים. וכך פשטות הפסוק והפוסקים וכן הוא מסברא שהחיוב הוא כשיודע שיש עניים וזה כשהם מבקשים באופן כללי מהקהילה גם כשלא באים לביתו לבקש ממנו בפרט, כלשון הגמ' קיימי עניים, ואז אם רצונם לבא לביתו צריך להזמינם ואם לא לשלוח לביתם. ורק אם אינו יודע בעניים דהיינו שאינם מבקשים אין חיוב, ובזה כתב המשנה ברורה שנבוני לב מבקשים מהעשירים. ומה שכתב הרמב"ם שנועל וכו הוא לשון מליצית לצייר חומר העניין, ולא שהאיסור הוא רק לנעול כשבאים לבקש. גם העניין של על דכפין אינו דוקא מדין שמחת יו"ט לעניים אלא מדין מנוי על הפסח, וכן מבואר בראב"ן ששם מדובר רק על בני ביתו ולא על עניים. ובלא"ה אין משם מקור שאם יודע בעני אין חיוב להזמינו. ולענ"ד היום שיש הרבה עניים ידועים, מי שלא נותן צדקה קבועה יש חיוב לתרום לפני החגים לארגון שמעביר לעניים, ורק אם ארגוני הצדקה כבר נתנו מספיק לעניים אפשר שאין עליו חיוב וכמו שכתבנו לעיל. ד) לגבי מעשרות, אף שלענ"ד הוא חובה, מסתבר שאפשר ממעשר כמו קמחא דפסחא, שגם החיוב לשמח עניים בחג הוא חלק ממצות צדקה, ומעשר כספים גדרו הוא לתת צדקה לעניים. לגבי לתת כמנין הימים, מדינא אין צריך, ומ"מ יש שנהגו לתת לכל אושפיזין למעלה בעלמא, ע' פסקי תשובות תרמג הע' 8. גר יתום ואלמנה הם רק דוגמאות לעניים ואין חיוב לתת דוקא להם אלא לכל מי שצריך, ומ"מ יש מעלה לתת ללומדי תורה כמו שכתבת. ועיקר החיוב הוא לדאוג לכל מי שצריך, וחיוב זה מתקיים היום על ידי קופות הצדקה ומשרד הרוחה, אבל אם נודע לו על איזה עני שאף אחד לא דואג לו יש חיוב גדול יותר לדאוג לו. בהצלחה רבה שלמה