ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
שאל את הרב
שאלה
כבוד הרב, דוגרי - מעצבן אותי העם שלנו. חוטאים בחטאים נוראיים, מבטלים זהות יהודית, מכרו את התימנים, מבזים תורה, גירות, משפט יהודי, משפחה, שבת , כשרות ועוד ועוד.
עכשיו העסק מתפוצץ יותר באופן המחאות סביב הרפורמה המשפטית.
אני מוצא את עצמי מרבה להסביר לאנשים את גנותם אך אני לא מרגיש טוב עם סוג הדיבור הזה. מצד שני מה אוכל לעשות. הדברים בוערים. אולי זה טוב שהדברים בוערים ויוצאים החוצה בדיבורים נוקבים?
שואל בכאב ולא חלילה לפגוע
תשובה
שלום לשואל היקר
אשריך שבוער לך המצב בעמנו הגדול. אכפתיות מהעם הנפלא שלנו היא חשובה ביותר.
אתה מתאר מצב מורכב. אכפת לך מהעם אך אתה מזהה דברים שאינם לרוחך.
הלכת בכוון של 'להסביר את גנותם' ולא רווח לך.
אכתוב בחלק הראשון את הדברים העולים מדברי רבותינו בעניין.
אח''כ ב'מקורות והרחבה' ארחיב עם לשון של חלק מהמקורות. אמנם חלק זה התארך, אך אני מציע לקרא זאת מדי פעם. הדברים חשובים מאוד ולשון קדשם של רבותינו נוגעת בלבותינו ומחזקת אותנו
אציין מס' נקודות שעלו מתוך המקורות בהמשך:
א. גם כשעמ''י חוטא ומצוי בשפל המדרגה , ה' האבא הרחום מצפה מכל אחד מאיתנו לסנגר ולומר שהם בני האבות הקדושים ולכן 'גלגל רחמיך עליהם' .
ב. עמ''י הם עם מיוחד. ה' קנה אותם בקנין דבר המבטא את חשיבותם לפניו ואת העובדה שאין מה לדבר על החלפתם.
ג. קטרוג על עמ''י זה חטא הדורש תיקון של בקשת רחמים . הבין זאת הושע ולכן 'עמד לבקש רחמים על עצמו'. הבין את גודל החטא והטעות.
ד. קטרוג יוצר ח''ו גזרות על ישראל .
ה. אם יצא לקטרג , יש לתקן את הדבר במיידי. התיקון מתבצע ע''י בקשת רחמים על כלל ישראל , סנגור וברכה עליהם.
ו. עונש המקטרג הוא גדול
1. הזוהר מלמד שה' הקפיד על הקטרוג של אליהו לעמ''י עד כדי כך שלקח ממנו את המעלה שקיבל ממשה בשעה שקינא לה' צבא-ות וקיבל ברית שלום. אליהו ניסה להשיב לעצמו את המעלה, אך זה לא היה ניתן אפילו ע''י משה רבנו. רק כח תינוקות של בית רבן והשתתפות בברית מילתם יכלה לתקן זאת. (נוכחות בבריתות מפנימה את מאמצי העם לכל חלקיו רבדיו ותקופותיו השונות לעשות את רצון ה'. אין לך סנגור גדול מזה)
2. ישעיהו נענש בפיו הן בנגיעת רצפים והן במיתה דרך נסירת הפה ע''י מנשה.
3. אליהו נענש שהסתלקה ממנו הנבואה ומינה את אלישע תחתיו.
4. משה נענש שיצא ממנו צאצא משרת לע''ז כי אמר 'תרבות אנשים חטאים'.
5. השליש נהרג כשאמר שאין זכות לעם לקבל פתיחת ארובות השמים.
6. משה לא נכנס לארץ כי אמר 'שמעו נא המורים'. (שיר השירים רבה)
כמו''כ משה נענש בעונש צרעת בידו אחר שאמר 'והם לא יאמינו לי'.
ז. מאידך השכר על הסנגור הוא עצום
גדעון זכה להיות שופט ולהצליח במלחמתו בזכות שסנגר. 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'
גבריאל זכה להיכנס תוך הפרגוד בזכות שעורר זכות על ישראל.
המסנגר נעשה מרכבה לאור של היכל הקדושה שנקרא היכל הזכות (שמירת הלשון בשם ספר חרדים)
ח. הקפידה על המקטרג נמצאת בין אם המקטרג הוא הצדיק הכי גדול (זוהר) ובין אם הוא יהודי רגיל (שמירת הלשון).
ט. אסור לקטרג על כלל ישראל בשום אופן
י. אפילו רק להביט בעין לא טובה על ישראל, הדבר אסור. (תנא דבי רבי אליהו).
יא. כדאי להתרגל בכל יום לסנגר על עם ישראל. אני מכיר יהודי שלפני השינה מחפש 2 זכויות לעמ''י ואומר אותם יחד עם אשתו. מצוטטים דברי תנא דבי ר' אליהו שכתב לשון סנגור. (אפשר לומר אותה מדי פעם).
יב. על מאמץ הסנגור למדנו ממשה רבנו. סנגר למשך זמן ארוך ,בכל מיני טענות ושכנועים תוך כדי מסירות נפש ממש על הכלל . ה' בתגובה אמר לו שכביכול החייה אותו.
יג. הסנגור כולל אמירות כמו כמה עמ''י עושה טוב למרות הקשיים, גם כשלא עושה טוב יש לו סיבות לכך (קשיים חיצוניים גדולים) , שבועת ה' לאבות על זרעם, זכויות האבות, הזכרת העובדה שהם בני ה' ולכן שיגלגל עליהם רחמיו כמו שאב מרחם על בניו וכדומה.
כדי להקל על המשימה צריך לראות את עמנו הדגול בעיניים אמתיות. .
עמ''י הוא עם נפלא. אפילו ריקניים שבך מלאים מצוות כרימון.
לא רק הגדולים אלא אף הריקנים. ולא בקצת מצוות אלא מלאים במצוות.
לכן אליהו נשלח לבריתות לראות שכל גווני הקשת של ישראל ,מתוך מסירות נפש , בכל הדורות ובכל המצבים, נלחם לקיים את ברית ה' דרך ברית המילה. זו האמת.
החטאים אלו בלבולים חיצוניים.
תמיד יש לשנן את התמונה האמתית שעמ''י הוא עם נפלא ומוסרי בדרגה שאין שני לו.
אמנם יש בודדים שעושים הרבה רע מתוך רצון להרע והגם שיש מה לסנגר גם עליהם ['אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו'], בסופו של דבר הם משפיעים דברים לא טובים ולפעמים יש צורך להענישם בכפוף להוראת מנהיגי ושופטי העם.
לפעמים יש צורך בדיבורים נוקבים.
הם טובים כשהם ענייניים , בכוונה לתועלת וכשיש בהם כדי להסב תועלת למען ילמדו השומעים את הדרך הנכונה. (משה רבנו הוכיח את העם. אך בדיבורו עם ה', סנגר עליהם במסירות נפש עצומה)
לכאורה המדד בכל העניין של תוכחה ודיבור נוקב על מעשי חטא לעומת דיבור סנגור הוא בהתנהגות אבא כלפי בנו החוטא.
הוא מעוניין שידברו אליו קשות ושיציבו לו גבולות כדי שיצמח ויפיק מכך תועלת, אך ממש לא מעוניין שיגידו לו להחליפו בבן אחר או להשמיצו בראש חוצות.
להפך, האב רוצה שתמצא את הנקודות הטובות שיש בו.
רק כשיש לך דיבור ישיר איתו ויש בכוחך להשפיע עליו לטוב, אז מאוד ישמח כשתדבר איתו בצורה נוקבת ומועילה .
לכן , לא מומלץ לדבר עם כל אחד על כל הדברים שנראים לנו לא טובים.
להפך, הנכון הוא לדבר טוב על ישראל, הן במציאת הדברים הטובים שהם רבים , הן בהבנת הקשיים שמהם צמחו המעשים המקולקלים והן בבקשת רחמים בלתי נגמרת על עמנו הגדול.
יחד עם זאת, מי שאפשר לו להשפיע, באופן ובמלים שיכולות להיות לתועלת התקדמותית, בוודאי אשריו ואשרי חלקו במאמץ לחזק, לרומם ולקדם והכל מתוך אהבת ישראל גדולה.
אין הכוונה בעין טובה ובסגוריה להשבית את דעתך ואת הערכים שלנו.
הכוונה היא לדעת שיחד עם הפעולות הנצרכות והחשובות למען ערכי התורה, עדיין חלק מהערכים הוא הדיבור והמחשבה הטובה על כלל ישראל. ממילא גם פעולות ההשפעה תהינה ענייניות ותועלתיות יותר כשניכר שהן נעשות מאכפתיות והערכה אמתיים ולא מתוך כעס וזלזול.
מקורות והרחבות
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד א
אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח - אף אני אשלח את ישראל. שנאמר ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים. ... תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד ב
... ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל (רש''י :' שעתיד אני לזורעם ולזרותם בגולה).
' כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם ותהר ותלד בן ויאמר (ה' אליו) קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם. לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו - פירש מן האשה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן - כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין (רש''י :' ... קנינין חשובין בעיניו לקרותם קנין לו, כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו.')
שקניתי בעולמי. תורה קנין אחד, דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. שמים וארץ קנין אחד, דכתיב קנה שמים וארץ. בית המקדש קנין אחד, דכתיב הר זה קנתה ימינו. ישראל קנין אחד, דכתיב עם זו קנית. ואתה אמרת העבירם באומה אחרת! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך - בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות (רש''י :' יזרעאל דהיינו גולה, ולא עמי ולא רוחמה.') בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה (רש''י : ' בטלה גזירת לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה - בטלה גזירת לא עמי.') והתחיל לברכן, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה.
למדנו מכאן דברים חשובים
א. גם כשעמ''י חוטא, ה' אבא רחום מצפה מאיתנו [ככל שאדם גדול יותר ,לכאורה הצפיה ממנו יותר] לסנגר ולומר שהם בני האבות הקדושים 'גלגל רחמיך עליהם' ולא ח''ו 'החליפם'.
ב. עמ''י הם בני ה'. ה' קנה אותם בקנין [רש''י מבאר שזה מראה על חשיבותם לפניו. יותר מזה, ההקשר הוא שהם קנויים לו ואין מה לדבר על החלפה . כלומר – חשיבות עליונה שלא ניתנת לשינוי כלל].
ג. לקטרג על עמ''י גם כשחוטאים זה חטא הדורש תיקון של בקשת רחמים . הבין זאת הושע ולכן 'עמד לבקש רחמים על עצמו'. הבין את גודל החטא והטעות.
ד. קטרוג יוצר ח''ו גזרות על ישראל ' שגזרתי עליהם שלש גזירות (רש''י :' יזרעאל דהיינו גולה, ולא עמי ולא רוחמה.') בעבורך. היינו שהגזרות בעבורך ובגללך. בגלל הקטרוג.
ה. אם יצא לקטרג , יש לתקן את הדבר. התיקון ע''י ' עמד ובקש רחמים ובטל גזירה (רש''י : ' בטלה גזירת לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה - בטלה גזירת לא עמי.) 'והתחיל לברכן'
על החשיבות העליונה לסנגר ולא ח''ו לקטרג אף במציאות שעמ''י חוטא רואים גם מהזוהר:
(כדאי לשים לב בזוהר שלפנינו לקוים שסמנתי.
כל הקוים שסימנתי מראים א. על חשיבות ואמתות הדבר לסנגר. הדברים כ''כ חשובים עד שברך את הדרך שבה נגלו לו דברים אלו.
ב. מראה שהדברים הללו קשים לעשיה לכן צריך לצרור אותם ולקשור אותם שלא יברחו. כנראה כי בשעת כעס כשרואים שיש חלקים מעמ''י שחוטאים, קשה להמנע מלקטרג עליהם [כפי המורגש]. בכ''ז צריך לשמור על תודעה זו של חשיבות סנגור עמ''י מכל משמר).
זוהר כרך ב (שמות) פרשת כי תשא דף קצ עמוד א – עם תרגום על כל פסקה
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָא לְהַאי מִלָּה. אֲמַר לֵיהּ מִמָּאן שַׁמְעַת לָהּ. אֲמַר לֵיהּ, יוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וּשְׁמַעְנָא וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, (נ''א לרבי שמעון) דְּהֲוָה דָּרִישׁ לְהַאי קְרָא לְרִבִּי אָחָא, וְכֵיוָן דְּשָׁמַעְנָא חַדֵּינָא בֵּיהּ, וּנְטִירְנָּא לֵיהּ צָרִיר בְּכַנְפָא דִּלְבוּשָׁאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִנַּאי לְעָלְמִין. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה קַדִּישָׁא דָּא, מִנְּהִירוּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר. זַכָּאָה דָּרָא, דְּקַיְימֵי עָלְמָא וְסַמְכוֹי, שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ. וְאִי אַנְתְּ צְּרִירַת לְהַאי מִלָּה בְּקִשְׁרָא חֲדָא דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינָךְ. אֲנָא אֶצְרוֹר לָהּ בִּתְלָּתִין, אוֹ בְּאַרְבְּעִין קִשְׁרִין בְּכִיסָאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינַּאי לְעָלְמִין. (כאן חסר). עַל הַהִיא מִלָּה דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין. מְנָלָן. מְהוֹשֵׁעַ, דִּכְתִּיב, (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ' בְּהוֹשֵׁעַ, הָא אוּקְמוּהָ מִלָּה. וְעַל דָּא (הושע ב) וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא בָּרִיךְ לוֹן בְּכַמָּה בִּרְכָּאן, לְאָהַדְּרָא בְּתִיּוּבְתָּא, וּלְאָתָבָא לוֹן לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחַל עַל חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְנְקִיאוּ קָמֵיהּ.
(אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁזָּכִינוֹ לַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ, מִמִּי שָׁמַעְתָּ אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ, יוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי אֶת רַב הַמְנוּנָא סָבָא (לרבי שמעון) שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה לְרַב אָחָא. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי, שָׂמַחְתִּי בּוֹ, וְשָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ צְרוֹר בִּכְנַף לְבוּשִׁי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁדָּבָר קָדוֹשׁ זֶה נָאוֹר מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁעַמּוּדֵי הָעוֹלָם וְתוֹמְכָיו שׁוֹרִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם אַתָּה צוֹרֵר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּקֶשֶׁר אֶחָד שֶׁלֹּא יָסוּר מִמְּךְ - אֲנִי אֶצְרֹר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשִׁים אוֹ בְּאַרְבָּעִים קְשָׁרִים בְּכִיסִי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים . עַל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לֹא רָצָה מִי שֶׁיֹּאמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע. מִנַּיִן לָנוּ? מֵהוֹשֵׁעַ, שֶׁכָּתוּב (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ. הֲרֵי בֵּאֲרוּ אֶת הַדָּבָר. וְעַל כֵּן הָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ בֵּרַךְ אוֹתָם בְּכַמָּה בְּרָכוֹת, לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַהֲשִׁיבָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְלֹא זָז מִשָּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁמָּחַל עַל חֲטָאֵיהֶם וְהִתְנַקּוּ לְפָנָיו).
אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (מלכים א יט) וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ', אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב, (שופטים ד) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. דָּא הוּא רֹתֶם, וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב, (שופטים ה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא.
(מַה כָּתוּב בְּאֵלִיָּהוּ? (מלכים א יט) וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ'. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִשָּׁה אַחַת שָׁלַחְתָּ לְיִשְׂרָאֵל וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, שֶׁכָּתוּב (שופטים ד) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. זֶהוּ רֹתֶם. וְהֶחֱזִירָתָם לְמוּטָב, שֶׁכָּתוּב (שם ה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי בֵינֵיהֶם, וְהִכְרַזְתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא יָכֹלְתִּי).
עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד דְּמֹשֶׁה (רי''ב ע''א) הֲוָה אָמַר (במדבר כה) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי.
(עַד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב, הִתְגַּלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מַה לְּךְ פֹה אֵלִיָּהוּ? בָּרִאשׁוֹנָה הָיִיתָ מְקַטְרֵג וּמְקַנֵּא עַל הַבְּרִית, וּמִשֶּׁרָאִיתִי בְּךְ שֶׁקִּנֵּאתָ עָלַי בְּאוֹתָהּ בְּרִית, נָטַלְתִּי אוֹתָהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנָתַתִּי לְךְ, עַד שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, (במדבר כה) הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. עַכְשָׁו שֶׁהוּא שֶׁלְּךְ, אֵינוֹ רָאוּי לְךְ לְקַטְרֵג עָלָיו , הָיָה לְךְ לְהַשְׁאִיר אֶת קִנְאָתְךְ לִי, כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלִּי, נָתַתִּי אוֹתוֹ לִידֵי אַחֵר וְלֹא קִטְרַגְתִּי עָלָיו).
מַה לְּךָ פֹה, מַאי פֹה. בְּרִית קַיָּימָא, פֶּה יְיָ' אִיהוּ. כֵּיוָן דְּלָא בָּעָאת לְשַׁבְקָא לִי פּוּמָךְ, יֵתוּב בַּאֲתָר דְּהַהוּא פּוּמָא. תְּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ הַהוּא נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לֵיהּ מֹשֶׁה. דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (מלכים א יט) וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ'. עַד הַר הָאֱלהִים חוֹרֵבָה. לְמִתְבַּע מִתַּמָּן, וְכִי מִתַּמָּן הֲוָה בָּעֵי. אֶלָּא לְמִתְבַּע כְּמִלְּקַדְּמִין, מֵהַהוּא דְּיָרִית בְּהַר הָאֱלהִים, בְּרִית דָּא. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לֵית אַנְתְּ יָכִיל לְקַבְּלָא מִנַּאי, אֶלָּא זִיל לְיַנּוֹקַיְּיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵאִינּוּן תִּרְוָח, וְאִינּוּן יַהֲבֵי לָךְ, וְכַךְ הוּא עָבִיד. (חסר).
(מַה לְּךְ פֹה. מַה זֶּה פֹה? בְּרִית הַקֹּדֶשׁ פֶּה ה' הִיא. כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַנִּיחַ לִי אֶת פִּיךְ, יִבָּרֵא בַּמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַפֶּה. שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָבְרָה מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ מַתָּנָה שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב (מלכים א יט) וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ' עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב - לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם. וְכִי מִשָּׁם הָיָה מְבַקֵּשׁ? אֶלָּא לְבַקֵּשׁ כְּמִקֹּדֶם מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַשׁ בְּהַר הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּה אַחַת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנִּי, אֶלָּא לֵךְ לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶם תַּרְוִיחַ וְהֵם יִתְּנוּ לְךְ. וְכָךְ הוּא עָשָׂה.)
עוד למדנו מהזוהר הנ''ל
א. ה' הקפיד על הקטרוג של אליהו לעמ''י עד כדי כך שלקח ממנו את המעלה שקיבל ממשה בשעה שקינא לה' צבא-ות וקיבל ברית שלום.
ב. הקטרוג הוא כ''כ נורא שאף משה רבנו לא יכל לתקן את אליהו ולהשיב לו את המעלה שנלקחה ממנו בעבור זה.
ג. כח תינוקות של בית רבן בכלל ושל ברית המילה בפרט. בכוחה כן לתקן את נזק הקטרוג וזה השיב לאליהו את מעלתו. לכן פנחס הוא אליהו והוא מגיע בכל ברית. אולי הטעם כי עצם הברית יש בה סנגור עצום על עמ''י – מדובר בתינוק קטן, יש לחץ להורים ובכ''ז עמ''י הדוק במצווה זו במשך כל הדורות. זהו סנגור עצום לעם הנפלא שלנו ויש בכוחו לתקן את נזקי הקטרוג.
מצאנו גם אצל ישעיהו שקטרג על ישראל וקרא להם 'עם טמא שפתים'
ישעיהו פרק ו פסוק ה - ז
(ה) וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֕כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי:
(ו) וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ:
(ז) וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר:
רש"י ישעיהו פרק ו פסוק ה - ז
טמא שפתים - דמגעל בחובין:
(ו) רצפה - גחלת וכן עוגת רצפים (מלכים א יט) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך (שם /מלכים א י"ט/) אמר הקדוש ברוך הוא למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני:
...
(ז) ויגע על פי וגו' - וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל
מדובר על ענקי עולם [ישעיהו ואליהו] . דברו מתוך כאב על עמ''י שבאמת לא זכה שכולו היה טלית שכולה תכלת, ובכ''ז נענשו.
וכך מובא במדרש שיר השירים
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א , ו
'אל תראני שאני שחרחורת, רבי סימון פתח (משלי ל) אל תלשן עבד אל אדוניו נקראו ישראל עבדים שנאמר (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו הנביאים עבדים שנאמר (עמוס ג) כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, כך אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחרחרותי, אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ד"א אין לך שמח בבני יותר מישעיהו ועל ידי שאמר (ישעיה ו) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אמר לו הקדוש ברוך הוא ישעיה בנפשך את רשאי לומר, (שם /ישעיהו ו'/) כי איש טמא שפתים אנכי ניחא, שמא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתמהא, תא חמי מה כתיב תמן ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, אמר רב שמואל רצפה רוץ פה רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני, ודכוותיה כתיב באליהו שנאמר (מלכים א יט) ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחותי שמא מזבחותיך, ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו נביאי ואת מה איכפת לך, אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה, תא חמי מה כתיב תמן ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים מה הוא רצפים, אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני, רבי יוחנן מייתי לה מן הדא (ישעיה יז) משא דמשק הנה דמשק וגו' עזובות ערי ערוער, מה זה עומד בדמשק ומזכיר ערוער, והלא ערוער בתחום ארץ מואב, אלא שס"ה בתי עבודות כוכבים היו בדמשק כמנין ימות החמה והיו עובדים כל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד שהיו על כולן באותו היום ועובדין אותם, וכולם עשו ישראל הגמוניא ועבדו אותם שנאמר (שופטים י) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים וגו' ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון הרע אמר לו הקדוש ברוך הוא אליהו עד שאתה מקטרג את אלו בא וקטרג את אלו הה"ד (מלכים א יט) לך שוב לדרכך מדברה דמשק, רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין אמר ליה רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא, נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיה, אמר ליה מהו כן אמר לו אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל.
גם פה מצאנו ענקי עולם – משה, ישעיהו, אליהו ור' אבהו שדברו לא טוב על ישראל וכנראה לא היו שם צדיקים גדולים ובכ''ז היתה קפידה על דיבוריהם.
יש לדון האם צריך לסגור את העיניים ולדבר רק טוב למרות שהמצב לא כך?
תשובה לענ''ד זו בדיוק הטעות והקפידא עליה.
המצב הוא כן טוב. עמ''י הוא עם נפלא. אפילו ריקניים שבך מלאים מצוות כרימון.
לא רק הגדולים אלא אף הריקנים. ולא רק קצת מצוות אלא מלאים במצוות.
לכן אליהו נשלח לבריתות לראות שכל גווני הקשת של ישראל ומתוך מסירות נפש בכל הדורות בכל המצבים עמ''י נלחם לקיים את ברית ה' דרך ברית המילה. זו האמת.
החטאים אלו בלבולים חיצוניים.
צריך לחשוב - אז א''א להוכיח שום דבר? א''א לדבר על שום תופעה הדורשת תיקון?
לכאורה היתי אומר ודאי שאפשר. אך יש הבדל אם מכלילים את כל ישראל 'עם טמא שפתיים' 'עזבו בריתך'. דברים קשים על הכלל, לבין אם מדייקים שעמ''י הוא עם נפלא מלא מצוות כרימון, אמנם יש בודדים שהם לוקחים זאת למקום לא טוב והגם שיש מה לסנגר עליהם ['אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו'], בסופו של דבר הם לא עושים טוב ולפעמים יש צורך להענישם בכפוף להוראת מנהיגי ושופטי העם.
החילוק הזה בין כלל ישראל לבין יחידים הוא מדוייק גם מלשון שמירת הלשון [המצוטט בהמשך ומסומן בקו עבה]. בתחילה הוא כותב ' וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל'
גם בהמשך הוא מתבטא ' נוּכַל לִרְאוֹת אֶת גֹּדֶל הַזְּהִירוּת, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְהִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל '.
אך קשה כי רואים שמשה רבנו כן דיבר דברים קשים על כלל העם [סמנתי בקו הרציף]?
דברים פרק ט פסוק טו (פרשת עקב) - יח (פרשת עקב)
(טו) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי:
(טז) וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶתְכֶֽם:
(יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם:
(יח) וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֜ק כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־ חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְהַכְעִיסֽוֹ:
(יט) כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְקֹוָ֛ק עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא:
(כ) וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְקֹוָ֛ק מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:
(כא) וְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֘ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר:
(כב) וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת־יְקֹוָֽק:
(כג) וּבִשְׁלֹ֨חַ יְקֹוָ֜ק אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ:
(כד) מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְקֹוָ֑ק מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם:
(כה) וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֗ק אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר יְקֹוָ֖ק לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:
(כו) וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְקֹוָק֘ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה:
(כז) זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ:
(כח) פֶּן־יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֘ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְקֹוָ֔ק לַהֲבִיאָ֕ם אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר:
(כט) וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה
נלע''ד בסע''ד שההבדל נעוץ למי אתה אומר ולאיזו מטרה.
מה שסמנתי בקו כזה רציף – אלו הדיבורים של משה לעמ''י.
מה שסמנתי בקו כזה מקוקו – אלו הדיבורים של משה לקב''ה.
משה רבנו דיבר נוקב בתוכחה מול עמ''י. המטרה היתה להוכיחם לפני הכניסה לארץ כדי שלא יחטאו בעתיד. כמו לשה''ר לתועלת שלא רק מותר אלא גם מצווה, ה''ה כאן. כשהמטרה היא לתועלת והיא נאמרת באופן מועיל [אומר אותו לעם כדי שיתקדמו] – אכן יש לה חשיבות והיא חובה.
גם אז, הוא לא דיבר על כלל ישראל לדורותיו אלא על העם המצוי איתו כרגע כדי ליישרו כפי המצופה ממנהיג.
כשמשה דיבר מול הקב''ה הוא סנגר במסירות נפש ע''מ שה' לא ישמיד את ישראל למרות שחטאו.
אליהו אלישע והושע אמרו זאת לקב''ה. [אליהו אמר לה' 'עזבו בריתך' ואלישע אמר לה' 'עם טמא שפתיים'. הושע אמר לה' להחליפם]. אין בכך תועלת. הפוך – יש בזה קטרוג שמעורר גזרות [כמו שהגמ' בפסחים לעיל אמרה שהושע עורר ג גזרות].
גם ר' אבהו במדרש שיר השירים לעיל אמר זאת לריש לקיש. אין בכך תועלת.
משה אמר לפני הקב''ה הפוך מהושע.
דעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרק ט (פרשת עקב)
(כט) והם עמך ונחלתך. לפי שהוציאם הקדוש ברוך הוא מכללו שאמר למשה כי שחת עמך הוצרך לומר לו והם עמך ונחלתך:
משה אמר לפני ה' שלמרות שחטאו, 'הם עמך ונחלתך' . הם שלך. [הפוך מהושע שאמר להחליפם]
כך גם כשאמר לו דברים פרק ט פסוק יד (פרשת עקב)
'הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ: ',
הוא התפלל ולא נתן להחלפת העם.
(יש לעיין לפי''ז מדוע הקפידו על משה כשאמר 'שמעו נא המורים' הרי אמר זאת לעמ''י וא''כ יש בכך תועלת? אולי צריך לומר שהיה אפשר להשיג תועלת זאת עם ביטוי קל יותר. דקויות שמתאימות רק למעלות נשגבות של איש אלוקים כמשה רבנו).
עדיין נראה שצריך גם במבט של התועלת לדייק בדברים.
כלומר אפשר ולפעמים צריך להדגיש [בטח לעצמו אך לפעמים גם לקהל] שעמ''י הוא עם נפלא, וגם כלפי החוטאים יש מה לסנגר עליהם שכן כולם מלאים מצוות כרימון [כמו דיין שאחרי שחייב את בע''ד והוא קיבל את הדין, אז מצווה לסנגר על בע''ד החייב] .
אמנם יחד עם מה שאפשר להבין את טעותם, סו''ס זו טעות וצריך לתועלת להתאמץ לשנותה .לשם כך לפעמים צריך דיבור נוקב [כמו בתוכחת משה] מול הציבור .
הדברים משתנים בעמידה מול הקב''ה . אז משה רבנו סנגר במסירות נפש למען עמ''י.
הדגשתי את הנקודה האחרונה כ'לפעמים צריך להדגיש' כי מצד אחד חשוב שהדברים ייאמרו כל הזמן כדי לאזן את הדברים ולקבל עין טובה על ישראל [הן למוכיח והן לקהל שומעיו].
אך לפעמים עדיף לא להדגיש זאת שכן בדבר הזה צריך ישוב גדול מתי אכן תועלת זו של האיזון מתקיימת ומתי אדרבה יש נזק בכך שהתוכחה נשמעת לא נוקבת וממילא פחות מזעזעת ומשפיעה]
מסנגור משה על עמ''י בביאור הגמ' בברכות אפשר ללמוד את חשיבות העניין:
ברכות דף לב עמוד א
'... תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: הרף ממני (רש''י :'הראהו שיש כח בידו למחול על ידי תפלה.') ואשמידם, אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל, למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך! אמר: דבר זה תלוי בי - מיד עמד והצילו. ועתה הניחה לי (רש''י :'משמע שהיה אוחז בו.') ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם...
ויחל משה את פני ה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו; ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, ... ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אין מחני נא מספרך. אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ויחל משה את פני ה'. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי רש''י :'מוליי"ר +דלקת מוח+ בלעז.'
זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. מאי בך - אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים - כך שבועתך בטלה. ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים - כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. ... מבלתי יכלת ה', יכול ה' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים! - אמר לפניו: רבונו של עולם, עדיין יש להם לומר: למלך אחד - יכול לעמוד, לשלשים ואחד מלכים - אינו יכול לעמוד. אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה - שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך. תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. ואולם חי אני. אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך.
רואים מהגמ' הנפלאה הזו מס' נקודות שחשוב לשים לב אליהם
א. משה התאמץ לסנגר בכל מיני טענות. ירה בכל הכוונים [שבועה לאבות, מה יאמרו הגויים, תפילות, כביכול תפיסת ה', איומים - לא עוזב אותך עד שתמחל]
ב. משה התאמץ לסנגר במשך זמן ארוך [עד שכביכול נהיה חולה /עד שאחזתו אש של עצמות].
ג. מסר את נפשו למען סנגור זה ['מחני נא'].
ד. רואים גם את הצד של ה' שהוא מעוניין בכך מאוד:
1. 'הניחה לי' לימד את משה שיש לו מקום לתפילה [כפי שרש''י המצוטט למעלה מבאר]
מכאן הבין משה את רצון ה' שיסנגר עליהם כפי המשל של מלך שכועס על בנו לפני אוהבו.
2. ה' אומר לו שכביכול החייה אותו בכך שהגן על בניו.
מאמצים מרשימים אלו של משה כדי לסנגר על עמ''י הם המראים את התאמתו להנהגת העם
כך גם כתוב ברשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף לב עמוד א
'... והיינו שמשה רבינו מסר את נפשו בעד הצלת כלל ישראל, וכלשון הגמ' בסוגיין "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם". וכדכתיב (דברים טו, י"ח) "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", דמשה רבינו מסר את נפשו והתפלל ארבעים יום וארבעים לילה שהקב"ה יסלח לבני ישראל. ומשראה הקדוש ברוך הוא את המסירות נפש של משה רבינו להציל את ישראל - ראה שמשה רבינו ראוי להמשיך להנהיג את ישראל וקיבל את תפלתו ונתרצה ומחל לישראל על החטא, דמעיקר התפקיד של מנהיג ישראל הוא ללמד סניגוריא על ישראל ולמסור נפשו להצלת כלל ישראל. ובזכות המסירות נפש של משה רבינו להצלת כלל ישראל רחם עליהם ה' ומחל להם, וכמש"כ הרמב"ן עה"ת (שמות לב, לה) וז"ל ואמר אם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקדוש ברוך הוא עכ"ל'
יש לשים לב שסנגור נתפס כהסבר המעשה. מעשה שנראה על פניו כשלילי, המסנגר מלמד שהוא בעצם חיובי או שכוונת העושה היתה לטובה או שאפשר להבין אותו במצב הירוד שהוא נמצא [ובכלל כל הכבוד לו שמעט מסוים כן הצליח לעשות] וכדומה .
אך מפרשית משה רבנו רואים שסנגור זה גם אם אין מה לומר, עצם התפילה והתחנון לרחם על ישראל ולעורר זכות אבות ולנגן על קידוש ה' בעולם , הוא עצמו משפיע ויוצר רחמים על עמו היקר.
רואים נקודה זאת גם בגמ' בפסחים לעיל על הושע הנביא.
כשהבין את טעותו, לא כתוב שהחל לסנגר ולהסביר את מעשה ישראל [שהם במקום ירוד ואפשר להבינם אף שטועים] אלא רק ' עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן'. כך גם הדגיש הזוהר כשדיבר על הושע שהוא ברך את ישראל שיחזרנו בתשובה עד שמחל להם ה'
אצרף את דברי קודשו של שמירת הלשון המלקטים את דברי חז''ל במקומות שונים ומחזקים אותנו בעניין החשוב הנ''ל:
חלק ראשון, שער התבונה, ז׳
בּוֹ יְבֹאַר גֹּדֶל הַזְּהִירוּת מִלְּלַמֵּד חוֹב עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׂכָרוֹ שֶׁל מְלַמֵּד זְכוּת.
הִנֵּה בַּפְּרָקִים שֶׁעָבְרוּ בֵּאַרְנוּ אוֹדוֹת אִישׁ פְּרָטִי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּפְסָחִים (דף פ"ז:) מַאי דִּכְתִיב (משלי ל' י'): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו", (שם י"א) "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ". אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל וְאִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ, אַל תַּלְשִׁינוֹ אֶל אֲדוֹנָיו זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּרְאֵה נָא בִּישַׁעְיָה הַנָּבִיא, בְּעֵת שֶׁרָאָה אֶת כְּבוֹד ה' וְאָמַר (ישעיה ו' ה'): "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה"' וְגוֹ', עַל שֶׁאָמַר "וּבְתוֹךְ עַם" וְגוֹ', אַף שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּזֶה לְבַזּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גַּם עַל עַצְמוֹ הִקְדִּים לוֹמַר זֶה, רַקּ כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לֹא מִצַּד מַעֲשָׂיו וְלֹא מִצַּד מַעֲשֵׂה הָעָם אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם, אַף עַל פִּי כֵן רְאֵה מַה כְּתִיב בַּתְרֵהּ (שם ו'): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה וְגוֹ'; (שָׁם ז') הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ" וְגוֹ', וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא נוֹטְרִיקוֹן: רְצֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. וְסוֹף הָיָה שֶׁמֵּת בְּסִבַּת דָּבָר זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּיבָמוֹת (דף מ"ט:): אַתְיוּהוּ לְאַרְזָא וְנַסְרוּהוּ כִּי מָטָא לַהֲדֵי פֻּמָּא נָח נַפְשֵׁהּ, (כַּאֲשֶׁר מְנַשֶּׁה רָצָה לַהֲרֹג אֶת יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אָמַר יְשַׁעְיָהוּ שֵׁם וְנִבְלַע בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז הֵבִיאוּ אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְנִסְּרוּהוּ וחתכוהו, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ), עַיֵּן שָׁם .
וְכֵן בְּמֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל שֶׁאָמַר (במדבר ל"ב י"ד): "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" יָצָא מִמֶּנּוּ שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשֹׁם, שֶׁהָיָה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בבא קמא ק"ט וירושלמי פרק הרואה פרק ט' חלכה ב'). וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ עַל שֶׁאָמַר (מלכים א' י"ט י'): "קַנֹּא קִנֵּאתִי וְגוֹ' כִּי עָזְבוּ בְרִיתֶךָ" וְגוֹ' נִסְתַּלֵּק בִּגְלַל זֶה מִן הַנְּבוּאָה, וְצִוָּהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְשֹׁחַ אֱלִישָׁע תַּחְתָּיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (הובא בילקוט מלכים).
וְכָתַב "סֵפֶר חֲרֵדִים" בְּדַף נ"א בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ, דְּהַשָּׁלִישׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עֲבוּר שֶׁאָמַר (מלכים ב' ז' י"ט): "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה", כָּךְ אָמַר: וַדַּאי ה' יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, אַךְ הַדּוֹר הַזֶּה כְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁרָאוּי הָיָה שֶׁיַּעֲשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם כְּהָתָם דִּכְתִיב (בראשית ז' י"א): "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלְּדוֹר רַע כָּזֶה יִהְיֶה נֵס גָּדוֹל כָּזֶה? הֵשִׁיבוֹ אֱלִישָׁע הַנָּבִיא: דִּלְפִי שֶׁלִּמֵּד קַטֵּגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל יִרְאֶה וְלֹא יֹאכַל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וּרְאֵה אָחִי מְלִיצָה נוֹרָאָה בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק ז' וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם מְשׁוּלִים כְּכֶרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה' ז'): "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל". מִכָּאן הָיָה ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תָּצִיץ בּוֹ, (פֵּרוּשׁ: אֲפִלּוּ בְּעַיִן לֹא תַּבִּיט בָּהֶם לְרָעָה) וְאִם הֵצַצְתָּ בּוֹ אַל תֵּרֵד לְתוֹכוֹ, וְאִם יָרַדְתָּ לְתוֹכוֹ אַל תֵּהָנֵה מִמֶּנּוּ, וְאִם נֶהֱנֵיתָ מִמֶּנּוּ אַל תֹּאכַל מִפֵּרוֹתָיו, וְאִם הֵצַצְתָּ וְיָרַדְתָּ וְנֶהֱנֵיתָ וְאָכַלְתָּ מִפֵּרוֹתָיו סוֹפוֹ שֶׁל הָאִישׁ לְהִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְזֶה לְשׁוֹן זֹהַר חָדָשׁ (דף כ"א:): אָמַר ר' עֲקַיבָא: אַף עַל גַּב דְיֶהֱוֶי צַדִּיקָא רַבָּא מִכָּל עָלְמָא וְיֵימַר בִּישָׁא קֳדָם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (פֵּרוּשׁ: שֶׁיִּתְלוֹנֵן, חַס וְשָׁלוֹם, עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא), אוֹ דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עָנְשֵׁהּ סַגִּי מִן כֻּלְּהוֹן, וְלָא אַשְׁכְּחָן צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דְּאָמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל כוּ' דִּכְתִיב כוּ', בַּהּ שַׁעְתָּא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּהּ, תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בֵּהּ? (מלכים א' י"ט ו') "וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲֹשׂתָיו עֻגַת רְצָפִים", מַהוּ רְצָפִים? אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: כְּדֵין יָאוּת לְמֵיכַל מַאן דְּאָמַר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בָּנַי כוּ'.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמַר רַע לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [שֶׁיִּתְלוֹנֵן עלָיו] אוֹ לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל, עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְלֹא נִמְצָא צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל הַדּוֹר, וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל וְכוּ' דִּכְתִיב וְכוּ', בְּאוֹתָה שָׁעה חָטָא הַרְבֵּה לְפָנָיו. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב בּוֹ: "וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים". מַהוּ רְצָפִים. אָמַר הַקָדוֹש בָּרוּךְ הוּא: כָּזֶה רָאוּי לְהַאֲכִיל, לְמִי שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל בָּנַי וְכוּ'.
אָמַר ר' יִצְחָק: לֹא זָז אֵלִיָּהוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹרוֹת זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תָּמִיד,
וְכָל מִי שֶׁעוֹשֶׂה זְכוּת הוּא מַקְּדִּים וְאוֹמֵר לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עַכְשָׁיו פְּלוֹנִי, וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם, עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ זְכוּתֵהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא דִּכְתִיב וְכוּ'. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ בְּקִצּוּר.
מִכָּל זֶה נוּכַל לִרְאוֹת אֶת גֹּדֶל הַזְּהִירוּת, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְהִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְאַדְּרַבָּה יַרְגִּיל עַצְמוֹ תָּמִיד לְעוֹרֵר רַחֲמִים וּלְהַזְכִּיר זְכוּתָן, וַעֲבוּר זֶה יִהְיֶה אָהוּב וְחָבִיב לִפְנֵי הַקָָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּדְמָצִינוּ בְּיוֹמָא (דף ע"ז, עין שם בגרסת הב"ח) לְעִנְיַן גַּבְרִיאֵל, בְּעֵת שֶׁעָמַד חוּץ לַפַּרְגּוֹד וְעוֹרֵר זְכוּת יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי הוּא זֶה שֶׁמְּלַמֵּד זְכוּת עַל בָּנַי וְעַיְלוּהוּ לְגָוֹי (הכניסוהו לתוך הפרגוד) עֲבוּר זֶה, עַיֵּן שָׁם.
וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מָצִינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ וּמֵהֶם בְּפֶרֶק י"ט בְּחֵלֶק א', שֶׁעוֹרֵר הַרְבֵּה מְאֹד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ שָׁם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְאֵה נָא בְּעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וְיַעֲלֶה עֶלְבּוֹנֵנוּ לְפָנֶיךָ, מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לָנוּ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה. וּזְכֹר כַּמָּה בַּעֲלֵי בָּתִּים יֵשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לָהֶם פַּרְנָסָה, וְעוֹסְקְים בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד. וּזְכֹר כַּמָּה עֲנִיִּים יֵשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מוֹשְׁכִים אֶת בְּשָׂרָם מֵעֲלֵיהֶם (בְּמִסִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת), וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד. זְכֹר כַּמָּה נְעָרִים יֵשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם, וְעוֹסְקַין בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד. זְכֹר כַּמָּה זְקַנִים וּזְקֵנוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּמְחַמְּדִין וּמִתְאַוִּין וּמְצַפִּין לִישׁוּעָתְךָ בְּכָל יוֹם תָּמִיד וְכוּ'. אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ שֶׁכָּרַתָּ עִם הָרִאשׁוֹנִים, עִם הַשְּׁלֹשָה צַדִּיקִים: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוּ' וְגַם כָּתַבְתָּ לָנוּ בְּתוֹרָתֶךָ (ויקרא כ"ה ל"ה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָּה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (פֵּרוּשׁ: לָכֵן גַּם אַתָּה תַּחֲזִיק יָדֵינוּ לְבַל נִמּוֹט לְעוֹלָם). אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, זְכֹר כַּמָּה פִּסְּחִים וְכַמָּה סוּמִים יֵשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לָהֶם מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ הָכֵי נוֹתְנִין שָׂכָר לַמְלַמְּדִים, שֶׁיִּלְמְדוּ עִם בְּנֵיהֶם תּוֹרָה. אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם זְכֹר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קנְיָנֶיךָ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ב ו'): "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ" וְגוֹ' וְאוֹמֵר (משלי ח' כ"ב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, זְכֹר כַּמָּה אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹסְקַין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת בְּכָל יוֹם תָּמִיד וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.
וּמִזֶּה יוּכַל לִלְמֹד כָּל אָדָם, אֵיךְ שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹרֵר רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, כִּי גַּם הַיּוֹם יֶשְׁנָן זְכֻיּוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בִּזְמַנֵּנוּ אֶת הַמַּצָּב הַדַּל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ בָּרוּךְ ה' הַרְבֵּה לוֹמְדֵי תּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְוֹת וְהַרְבֵּה מַחֲזִיקַי תּוֹרָה וְגוֹמְלֵי חֶסֶד וְעוֹשֵׂי צְדָקָה בְּכָל עֵבֶר וּפִנָּה.
וְאִיתָא בְּתַנְחוּמָא (פרשת שופטים) עַל הַפָּסוּק (דְּבָרִים ט"ז י"ח): "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק", אָמַר ר' יְהוּדָא בֶּן רַבִּי שָׁלוֹם: שֶׁיִּהְיוּ מַטִּין וּמְלַמְּדִין עֲלֵיהֶם זְכוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִמִּי אַתְּ לָמֵד? מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁבְּיָמָיו הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּצָרָה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶן זְכוּת וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, שֶׁהָיָה הַדּוֹר דַּל בְּמִצְוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כֵּיוָן שֶׁנִּמְצָא זְכוּת בְּגִדְעוֹן, שֶׁלִּמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, מִיָּד נִגְלָה אֵלָיו הַמַּלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו' י"א): "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה"' וְגוֹ', (שָׁם י"ד): "וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה", בְּכֹחַ זְכוּת שֶׁלִּמַּדְתָּ עַל בָּנַי. הֱוֶי: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּטּ צֶדֶק", שֶׁיִּהְיוּ מְלַמְּדִים זְכוּת עַל הַדּוֹר. מִכָּל זֶה נוּכַל לְהָבִין מַעֲלַת הַמְלַמֵּד זְכוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנַעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ מֶרְכָּבָה לָאוֹר שֶׁל הֵיכַל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּקְרָא הֵיכַל הַזְּכוּת, שֶׁשָּׁם מַזְכִּירִין זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כִּדְאִיתָא בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים".
למדנו מ'שמירת הלשון' הנ''ל מס' נקודות חשובות [הדגשתי בקו עבה]
א. כפי שכתבנו לעיל – קטרוג על כלל ישראל הוא נורא ואיום. [מדגיש זאת בשני מקומות]
ב. אפילו רק הצצה בעין לא טובה על ישראל אסורה [תנא דבי רבי אליהו מציין שעמ''י משול לכרם שאסורה בו הצצה לא טובה].
ג. קפידה על המקטרג אף שלא מתכוון לבזות את ישראל אלא רק מציין שאין לנו זכויות לקבל דברים גדולים.
כך היה עם ישעיהו (כשהתכוון שאין זכות לעם שיזכה הוא לראות פני שכינה)
וכך היה עם השליש (שהתכוון שאין זכות לדור כזה לנס כמו פתיחת ארובות השמים).
ד. העונש על המקטרג הוא עצום.
ישעיהו נענש בפיו הן בנגיעת רצפים והן במיתה דרך נסירת הפה ע''י מנשה.
אליהו נענש שהסתלקה ממנו הנבואה ומינה את אלישע תחתיו.
משה נענש שיצא ממנו צאצא משרת לע''ז כי אמר 'תרבות אנשים חטאים'.
השליש נהרג כשאמר שאין זכות לעם לקבל פתיחת ארובות השמים.
[אפשר להוסיף מה שכתוב לעיל שמשה לא נכנס לארץ כי אמר 'שמעו נא המורים'.
כמו''כ משה נענש בעונש צרעת בידו אחר שאמר 'והם לא יאמינו לי'].
ה. מאידך, השכר על הסנגור הוא עצום
גדעון זכה להיות שופט ולהצליח בזכות שסנגר. 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל'
גבריאל זכה להיכנס תוך הפרגוד בזכות שעורר זכות על ישראל.
מביא בשם ספר חרדים על המסנגר על ישראל שנעשה ' מֶרְכָּבָה לָאוֹר שֶׁל הֵיכַל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּקְרָא הֵיכַל הַזְּכוּת, שֶׁשָּׁם מַזְכִּירִין זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל'
ו. קפידה על המקטרג בין אם מהקטרג הוא הצדיק הכי גדול בעולם ובין אם הוא יהודי פשוט.
לגבי הצדיק הגדול – כך כתב בשם זֹהַר חָדָשׁ (דף כ"א:): אָמַר ר' עֲקַיבָא: אַף עַל גַּב דְיֶהֱוֶי צַדִּיקָא רַבָּא מִכָּל עָלְמָא וְיֵימַר ... דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עָנְשֵׁהּ סַגִּי מִן כֻּלְּהוֹן'
לגבי כל אחד מישראל – כתב ' מִכָּל זֶה נוּכַל לִרְאוֹת אֶת גֹּדֶל הַזְּהִירוּת, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְהִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל' וכן ' וּמִזֶּה יוּכַל לִלְמֹד כָּל אָדָם, אֵיךְ שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹרֵר רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם'
ז. תיקון למקטרג הוא כפי שעשה אליהו :'אָמַר ר' יִצְחָק: לֹא זָז אֵלִיָּהוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹרוֹת זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תָּמִיד, וְכָל מִי שֶׁעוֹשֶׂה זְכוּת הוּא מַקְּדִּים וְאוֹמֵר לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עַכְשָׁיו פְּלוֹנִי'
ח. מהלשון בסע' הקודם רואים שהסנגור הוא 'תמיד' ו'לכל' יהודי.
ט. מצטט תנא דבי ר' אליהו שסנגר על עמ''י. מרוויחים מזה לשון שאפשר לאומרו מדי פעם וזוכים בו להיות מהמסנגרים של עמ''י. תוכן הסנגור המובא שם הוא שלמרות הקשיים, עמ''י מתאמץ לעבוד את ה'.
לסיכום אפשר אולי לומר ולשבר את האוזן שהמדד בכל העניין של תוכחה ודיבור נוקב על מעשי חטא לעומת דיבור סנגור הוא כהתנהגות אבא כלפי בנו החוטא.
הוא מעוניין שידברו אליו קשות ובגבולות, אך לא מעוניין שיגידו לו להחליפו בבן אחר או להניח לאב להורגו.
גם לדבר עליו בראש חוצות ולהשמיצו אין האבא מעוניין.
להפך, האב רוצה שתמצא את הנקודות הטובות שיש בו.
רק כשיש לך דיבור ישיר איתו ויש בכוחך להשפיע עליו לטוב, אז מאוד ישמח כשתדבר איתו בצורה נוקבת מועילה [כפי שמשה דיבר אליהם נוקב רק כשפנה אליהם ישירות].
לכן , לא מומלץ לדבר עם כל אחד על כל הדברים שנראים לנו לא טובים.
להפך, הנכון הוא לדבר טוב על ישראל, הן במציאת הדברים הטובים שהם רבים והן בבקשת רחמים בלתי נגמרת על עמנו הגדול.
יחד עם זאת, כלפי מי שאפשר לו להשפיע, באופן ובמלים שיכולות להיות לתועלת התקדמותית, בוודאי אשרי מי שמצליח לחזק, לרומם ולקדם והכל מתוך אהבת ישראל גדולה.
אין הכוונה בעין טובה ובסגוריה להשבית את דעתך ואת הערכים שלנו.
הכוונה היא לדעת שיחד עם הפעולות הנצרכות והחשובות למען ערכי התורה, עדיין חלק מהערכים הוא הדיבור והמחשבה הטובה על כלל ישראל. ממילא גם פעולות ההשפעה תהינה ענייניות ותועלתיות יותר כשנודע שהן נעשות מאכפתיות והערכה אמתיים ולא מתוך כעס וזלזול.
שנזכה לאחדות מלאה בין כל חלקי אומתנו הדגולה וביחד נתקדם באהבת ה' ובעבודתו ית' בלב שמח בעז''ה.
רבנים בשאל את הרב
שאלות באתר ישיבה
ניווט מהיר
