בס"ד שלום כבוד הרב, רציתי לברר מה עושים בסיטואציה הבאה: לא עלינו הורים עם ילדים קטנים ניצלים מתאונת מטוס באמצע איזור מושלג וחורפי. להורים יש מעילים מחממים ולילדים לא. האם על ההורים לתת את מעיליהם לילדיהם הקטנים אבל אז ייתכן שההורים לא ישרדו ואילו הילדים הקטנים ישרדו לזמן קצר כי לא ידעו כיצד להתמודד עם המצב, או שעל ההורים לדאוג לעצמם גם במחיר ילדיהם הקטנים אבל בעתיד יוכלו להביא צאצאים אחרים? מה היהדות אומרת כיצד להתנהג בסיטואציה כזו? תודה מראש.

ראשית נקדים ששאלות מעין אלו נשאלו לא עלינו בתקופות קשות בהיסטוריית האומה הישראלית ואף בדור שעבר בשואה הנוראה שאלות מעין אלו של חיי אדם וחריצת גורלות חיים בעקבות מעשה כזה או אחר . גדולי ישראל נמנעו ולא ששו לענות על שאלות מעין אלו מתוך כובד משקלם וניתן לעיין בשו"ת דבר סיני להרב סיני אדלר זצ"ל רבה של העיר אשדוד ת"ו שנשאל וענה על חלקם במהלך השואה הארורה. חלק מבסיס התשובה מבוססים על תשובתו בספרו הנ"ל עמוד יח בדבר שאלה שנשאל על אישה שילדה למרות האיסור של הנאצים ימ"ש ללדת. אם היו מגלים זאת היו הורגים אותה ואת התינוק. אי לכך הציעה לה הרופאה המילדת תרופה שתתן לתינוק שתהרוג אותו ובכך תציל את עצמה.. ניתן גם לעיין בשאלו מעין אלו באתר של מכון "נתיבי הלכה" בראשות הרב יצחק גוטמן שליטא שאסף תשובות רבות שנשאלו ונענו על ידי גדולי ישראל במהלך השואה. לא נפסוק הלכה למעשה כאן אלא ננסה לעמוד על דברי חז"ל בדברים דומים ולעצם העניין - ידועה פסיקתו של רבי עקיבא שדרש מן הפסוק "וחי אחיך עימך" חייך קודמים לחיי חברך ובכך פסק על שניים שהיו מהלכים במדבר וקיתון מים אחד נמצא ביד אחד מן שניים. מים אלו מספיקים רק לאחד לחיות ואם יחלקו המיים לא יספיקו לשניהם (או יסכנו את אחד מהם) רבי עקיבא פסק שבעל קיתון המים אינו צריך לתת מן המים לחבירו למרות שבכך "חורץ" הוא את גורלו.. (עיין בבא מציעא דף סב.) לכאורה ניתן ללמוד לנידון שלנו שהמעיל הרי הוא כעין קיתון המים ובעל המעיל אינו צריך לתתו לאחר על מנת להצילו אם בכך הוא מסכן את עצמו וגורם לעצמו למות. אלא שכאן ישאל השואל, שמא על ההורה מוטל לדאוג לילדיו, האם חובת הגידול, הפרנסה, חיוב המזונות מהווים שיקול שמהפך בכך את דעתו של רבי עקיבא ולא רואה ביחסי אב ובן כשני חברים ואין כאן דין של "וחי אחיך" מחיפוש בפוסקים נראה שאין חיוב על האב במזונות ילדיו אלא כל עוד יש לו או ביכולותו לטרוח אך במצב שאין לו בכלל אין הוא מחוייב למסור עצמו על מנת להציל ילדו מדין חיוב המזונות. דברים דומים ואפילו רק בחיוב ממון מצאת בספרו של הגאון הרב יצחק זילברשטייין שליטא בספרו חישוקי חמד על בבא מציעא: " ומתוך כך סובר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין חיוב על ההורים למכור דירתם ורכושם כדי להציל את ילדם, גם כשהוא ילד יחיד. אמנם מדין צדקה חייבים ההורים להוציא עבור בנם יותר מאדם אחר, אבל לא חייבים למוטט את עצמם ואת רכושם, ולהגיע למצב עוני שהוא כעין מוות, כיון דחייהם קודמים.." אמנם דברים מענינים מצאתי בדבריו של רבי שמשון רפאל הירש בחיבורו על התורה בתאור שהוא מתאר את מעשיה של הגר שפחת אברהם בהשלכת בנה ישמעאל תחת אחד השיחים וזה לשונו: "כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת - חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש - אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שעור - קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הנער", ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד. ולא עוד אלא: ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת היתה לה, היכן יפול; ושמא יפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצמאון עוד צער ללא צורך. הכל מראה אבדן חושים גמור תחת עצמת הכאב." (רש"ר הירש בראשית פרק כא פסוק טו ) נמצאנו למדים שאף אם אין חובה הלכתית למסור את "קיתון המים" לאחר ואדם צריך לדאוג לעצמו, יחד עם זאת, המוסר היהודי הטבעי רואה בעצם הדאגה והנסיון לעודד ולתת כוחות את הדרך הנכונה גם במצבים בהם אין יכולת להציל ממש. הדברים לענ"ד משלימים זה את זה הן בשילוב של ההלכה והמוסר והן בהיכולת לייצר איזון בהתנהגות שאף אם אין חיוב לתת משלך ובכך לחרוץ גורלך למיתה אבל עדין יש מקום מוסרי גדול להתאמץ לעודד ולנסות לעשות הכל על מנת להציל ולא להשליך ולשבת מנגד..