האם צריך לעמוד בפני כלת התנ"ך (כשהיא נכנסת לחדר וכו')? היא לא סגרה את התנך אחרי שהיא זכתה בחידון, היא מלמדת תנך ועושה זומים ומפגשים שלומדים בהם תנך והיא לא חזקה רק בעניין של תנך היא גם בכללי אדם מאוד תורני..

שלום וברכה! ראשית, אבהיר שאיני יודע לאיזו כלת תנ"ך מכוונת השאלה, וכמובן אין בכוונתי להתייחס באופן אישי לאדם זה או אחר. באופן עקרוני, שאלה זו עשויה להעלות שתי שאלות: א. האם צריך לקום בפני אשה שלמדה תורה, כשם שצריך לקום בפני גבר תלמיד חכם? ב. האם מי שבקי בתנ"ך אבל לא בשאר תחומי התורה מוגדר כ"תלמיד חכם" שצריך לקום בפניו? לגבי השאלה הראשונה: כמה פוסקים כתבו שיש לקום בפני אשה שלמדה תורה ברמה גבוהה. יש שהביאו לכך ראיה מן הגמרא (שבועות ל' ב) האומרת שיש לקום בפני אשתו של תלמיד חכם, וקל וחומר לאשה שהגיעה בעצמה לרמה תורנית גבוהה. פוסקים אחרים חלקו על כך וסברו שאין חובה כזו, משום שנשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה. עיין בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ע"ב) שהביא את הדעות לכאן ולכאן, וסיכם שיש לעמוד בפני אשה שלמדה תורה כמו בפני גבר תלמיד חכם. וכן מצדד במנחת אשר על התורה, ויקרא סימן ס' אות ה'. לגבי השאלה השניה: ראשית, ודאי שחשוב מאד ללמוד את התנ"ך, שהרי הוא יסוד כל היהדות. הדברים פשוטים, אך נביא לכך מעט מקורות: בדברי חז"ל מופיע (שמות רבה מ"א, ה, ועוד) שתלמיד חכם חייב לדעת את כל ספרי התנ"ך. ובדברי כמה פוסקים מופיע שהמינימום הבסיסי של לימוד תורה שחייב כל יהודי ללמד את בנו וללמוד בעצמו הוא כל ספרי התנ"ך (עיין שו"ע יו"ד רמ"ה, ו; ושם סעיף א'; ט"ז שם, ב; גר"א שם, יד; ערוך השולחן שם, טו; ולעומתם ש"ך שם, ה). אף על פי כן, בכמה מקורות נראה שלימוד תנ"ך בלבד, ללא לימוד של תחומים נוספים בתורה, אינו מספיק כדי להגדיר את האדם כ"תלמיד חכם" (עיין ברכות מ"ז ב; בבא מציעא ל"ג א; ועיין ברכי יוסף יו"ד רמ"ב, ל). הדבר טעון הסבר – כיצד זה דוקא מי שעוסק בתנ"ך, שהוא יסוד התורה כולה, אינו מוגדר כתלמיד חכם, בעוד שאנשים שעוסקים בגמרא והלכה וכדומה נחשבים כתלמידי חכמים? התשובה העיקרית היא שאמנם התנ"ך הוא הבסיס ההכרחי, אבל בידיעה של התנ"ך לבדו אין די. על גבי התנ"ך באים הנדבכים של משנה, גמרא, הלכה, ספרי אמונה וכו', ורק לימוד רחב ומקיף במכלול התחומים הללו יכול לתת לאדם את ההדרכה המעשית והרוחנית השלמה. אם נתייחס למי שלמד תנ"ך בלבד כתלמיד חכם לכל דבר, ונכבד אותו כפי שמכבדים את מי שלומד ועוסק במכלול התחומים שבתורה, הדבר עלול להביא לכך שאנשים יחשבו שניתן להסיק את הדרכת התורה המעשית והרוחנית רק מלימוד של תנ"ך לבדו, דבר שאינו נכון. בנוסף, אפשר לומר דבר פשוט: מבחינת קדושתו התנ"ך ניצב כמובן מעל כל ספר אחר, אבל מבחינת הגודל שלו, ההיקף של התנ"ך אינו כה גדול. להמחשה: מספר המילים במסכת שבת עם רש"י ותוספות גדול מאשר מספר המילים שבתנ"ך כולו. האם אדם שבקי במסכת שבת בלבד, יכול כבר להיחשב כ"תלמיד חכם"? הכבוד שניתן לתלמיד חכם הוא למי שהשקיע בלימודו במשך שנים, למד עניינים רבים בתחומים שונים, והגיע להיקף גדול בידיעת התורה, כך שדרגת ידיעותיו התורניות בולטת מעל הידיעה של כלל הציבור. מבחינה זו של כמות ההשקעה והיקף הלימוד, ייתכן כמובן אדם שמשקיע שנים רבות בלימוד התנ"ך עם מפרשיו וביאוריו, וכך נעשה בעל ידיעה רחבה ומקיפה במיוחד; אבל אדם שמשנן רק את התנ"ך לבדו, אף שכמובן זו מעלה גדולה, קשה להגדיר אותו כ"תלמיד חכם". עם זאת יש להבהיר: ראשית, אדם שמלמד תנ"ך לאחרים, תלמידיו חייבים לנהוג בו כבוד כרב, והוא אף עשוי להיחשב כרבו המובהק של התלמיד (עיין שו"ע יו"ד רמ"ב, ל). גם אם הוא אינו מוגדר כ"תלמיד חכם" ולפיכך כלל הציבור אינו מחוייב לכבד אותו, תלמידיו צריכים לנהוג כלפיו בכבוד שהרי הוא לימד אותם את תורת ה'. (ועיין בברכי יוסף הנ"ל, לגבי מצב שהתלמיד המשיך ולמד גם משנה וגמרא ונעשה תלמיד חכם, בעוד שהמלמד שלימד אותו יודע רק תנ"ך.) בנוסף, אדם שעיקר עיסוקו ללמוד וללמד תנ"ך אבל הוא למד גם תחומים אחרים כמו משנה, גמרא, הלכה וכדומה, ודאי שהוא בגדר תלמיד חכם. העובדה שהוא מקדיש את עיקר זמנו ללמוד וללמד תנ"ך לעומת החלקים האחרים שבתורה, כמובן אינה חיסרון במעלתו, כפי שתלמידי חכמים אחרים בוחרים כל אחד את התחום שבו הוא מתמקד יותר מתחומים אחרים.