ביהדות לומדים שיש רגשות שהם שליליים למשל כעס קנאה גאוה ועוד. מאידך מטפלים ריגשיים אומרים שרגש הוא ביטוי של הנפש וצריך לתת לכל הרגשות ביטוי. האם עמדה זו סותרת את היהדות? כיצד להתיחס לנושא?

אכן הרגשות הם אחד הביטויים המשמעותיים ביותר של נפש האדם וככל שעולמו הרגשי של האדם עשיר יותר, כך הוא שלם יותר. לא נכון לומר שלפי היהדות ישנם רגשות שאין להם מקום כלל, אדרבה, לכל הרגשות יש מקום ולכולם צריך לתת ביטוי. היטיב לנסח זאת מרן הראי"ה זצ"ל בספר עין איה (ברכות א סט). כדלהלן: "כל המדות שחקק ה' יתברך בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. (כלומר אין מידה או רגש שהיינו אומרים שטוב שיהיה נעדר ולא יתקיים כלל). כי הפועל הטוב (כלומר הקב"ה) פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה (כלומר צריך להשתמש בכל רגש במידה הנכונה). מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדי, באופן שלא לתן לה שום מקום (כלומר אין לנו לשלול לגמרי אפילו מידה שנקראת רעה). כי אם מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה" כלומר גם הרגשות שאנו קוראים להם שליליים, אינם שליליים לחלוטין אלא צריכים גבולות. מדברי הרב עולה באופן ברור שאין ביטוי רגשי של הנפש שאנו שוללים לגמרי, אלא רק מכוונים לטובה. ומהי המידה הנכונה לכל רגש? בענין זה הרחיב הרמב"ם בספר משנה תורה בהלכות דעות ובהקדמתו לפירוש מסכת אבות. הרמב"ם שם מסביר שלכל מידה יש שתי קצוות שאינם טובים ודרך האמצע היא הנכונה, אפשר לעיין שם ובספרות הרבה שנכתבה על דברי הרמבם הללו. עוד חשוב להזכיר מה שמציין הרב קוק זצ"ל בספר מוסר אביך על "מידות מצרניות (גבוליות)" כלומר ישנם רגשות טובים אך הם גובלים עם דברים שליליים כגון ענווה יכולה לבוא עם עצבות וכדו', במצב כזה, למרות שאנו חפצים בענווה, איננו רוצים בשלילה הנדבקת אליה ואותה צריך להסיר. ומה קורה כשאדם מרגיש התפרצות של אחד מהרגשות שלו, כגון כעס גדול וכדומה? ההדרכה הטיפולית המקובלת היא לתת לרגש מקום ולא לחנוק אותו, הרגש הוא מעין גל שעולה בנפש האדם, מגיע לנקודה מקסימלית ואחר כך יורד, וכאמור, צריך לתת לרגש מקום ולא לכלוא אותו. אפשר לחשוב בטעות שהדרכה זו מנוגדת להדרכת התורה שלא לכעוס וכדומה, אך גם כאן אין סתירה. התורה אמנם מדריכה את האדם לרומם את נפשו ולעדן את רגשותיו. זאת הדרכה עקרונית השואפת להשתלמות של האדם ושל העולם הרגשי שלו. הדרכה זו מלמדת את האדם כיצד לבנות את עצמו לפני שהוא בסערת רגשות, אך כשאדם נמצא בסיטואציה שעולה בו רגש חזק אפילו במידה שלילית, אין לו לחנוק את מה שהוא מרגיש, אלא לתת לגל הרגשי להיות נוכח בנפשו, לתת לו לעלות ואחר כך לרדת. סיטואציה כזו מלמדת את האדם הרבה על עצמו ועל עולמו הרגשי, היא מלמדת אותו, מה עוד הוא צריך לעדן בנפשו, אך ב"זמן אמת" בו הרגש מופיע אין לאדם להתעלם ממנו או לחסום אותו אלא להיות מודע אליו. כמובן שמוטלת עליו האחריות גם בזמן זה שהוא בסערת רגשות, לא לגרום נזק או לפגוע באחרים. נסכם את עמדת היהדות בנושא זה בשלושה סעיפים. 1: לכל רגש יש מקום במידה הנכונה, ואין רגש שהוא פסול מעיקרו. 2: בתהליך ההשתלמות של האדם, הוא מתרומם ומזכך את מידותיו כלומר הופך להיות אדם שהביטוי הרגשי שלו הוא במידה הנכונה. 3: בעת עליית רגש גדול, אדם יהיה מודע לרגש הגואה בו, ולא "ילחם בו", גל הרגש יעלה וירד. ואם אדם רואה שהרגש הגואה לא היה במידה הנכונה, יכיר שיש לו עוד עבודת מידות בתחום זה.