שלום הרמב"ם כותב בהלכות איסורי ביאה שהבעילה לנכרית אסורה מהתורה דווקא דרך חתנות ודרך זנות אסורה מדרבנן ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה... ו.. ו.. רציתי לשאול האיסור זה נובע מפסוק במלאכי (פרק ב פסוק יא): "חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר"? האם ערבים שהם עובדי השם בכלל האיסור זה ולמה? אני מתכוון לבעילה דרך זנות ולא להתחתן?

שלום וברכה, המשנה בסנהדרין (ט, ו) כותבת: שהבועל גוייה - קנאין פוגעין בו. ובגמרא (פא:) שאלו ואם לא פגעו בו מה עונשו? ומביאה פסוק זה: "ובעל בת אל נכר": זה הבא על הגויה. ובפסוק אחרי כתוב: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה..". זאת אומרת שמי שעובר על כך נענש בכרת. הר"ן בחידושיו כותב שקנאים פוגעים בו זה רק אם עשה זאת ברבים אבל בא עליה בצנעא לא. ומסתפק האם מי שעשה בצנעא נענש בכרת, ומאריך להסביר אם ענשו בכרת מדוע היו צריכים חכמים לגזור עליו מלקות מרדות. כמובן האיסור הוא בכל גוייה ולא רק בעובדי ע"ז. בפירוש המשנה הרמב"ם כתב שיש חילוק בחומרת האיסור ואם היא אינה עובדת ע"ז אסור להרגו אינו חייב כרת אבל לוקה: "ובועל ארמית, הוא שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא בעשרה ישראל או יותר, ובשעת מעשה דוקא כמעשה פינחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל מישראל, או שלא היתה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. אבל הוא מחוייב כרת על בת עובד עבודה זרה ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא נמנה מכלל הכרתות, אלא שהוא קבלה. ונתפרש במקרא במה שנאמר ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'. וכבר ביארו עוד שהבא על הגויה חייב מלקיות הרבה אלא שכולן מדרבנן. במשנה תורה (איסורי ביאה יב, ד-ה) כתב: "והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות". בפשט משמע שאם אביה לא קיבל עליו שבע מצוות בני נח קנאים פוגעים בו (וכן כתב הרב קפאח בפירושו למשנה), אך במגיד משנה משמע שהעיקר זה עבודה זרה כפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה. בברכה,