למה עצובים על חיילים שמתים ובכללי על מתים? מבינה מי שקרוב לנפטר וזה להתרגל לחיים בלעדיו, אבל מי שלא מכיר אותו? זה לא שהנשמה שלו זהו אין אותה יותר. הגוף כבר לא נמצא אבל הנשמה שלו קיימת ואדרבה היא במקום טוב יותר עכשיו, עולם הנצח, עולם שכולו טוב, מקום עם השפעה גדולה יותר.. וגם תמיד אומרים, ה רצה אותו קרוב אליו, זה מעולה להיות קרוב ל-ה! וגם אנשים לא סתם מתים, הכל מכוון ובהשגחה ואם הם מתו כנראה שהם סיימו את התפקיד שלהם פה בעולם. אז למה אנחנו עצובים? אנחנו עצובים כי המשפחה עצובה? ואם אין לו משפחה ולאף אחד הוא לא חסר פה בעולם, עדיין צריך להיות עצובים? תודה.

שלום. המוות בא כקללה על האדם. הקב"ה מלא חסד, והוא מצטער על כך שהוא לוקח נפשות, וזה "צער השכינה", ואנו מצטערים בצער השכינה.