א. האם מותר לומר על יישוב או עיר שהוא לא יישוב תורני אלא דתי לייט? הכוונה כאשר אין בכך תועלת. ב. האם יש הבדל כאשר שני האנשים המדברים כבר יודעים שמדובר על יישוב 'דתי לייט', ובתוך השיחה שלהם הם מזכירים "שיישוב פלוני שהוא יישוב דתי לייט וכו". האם יש בכך איסור?

שלום וברכה א. נראה שההגדרה של 'דתי לייט' היא כינוי גנאי. פירושו שהאדם לא מקפיד על ההלכה עד הסוף, אלא מעגל פינות, ומזלזל בהלכה. אם כן מדובר על לשון הרע על יישוב שלם וזה חמור הרבה יותר מלשון הרע על אדם אחד (ראה פלא יועץ ערך לשון הרע). אמנם המיקל ואומר דבר כזה יש לו על מה לסמוך, משום שמדובר בדבר שידוע כבר לרבים, ויש מי שמתיר לומר לשון הרע כאשר הדבר ידוע 'באפי תלתא', כלומר בפני שלשה שאז הדבר נחשב מפורסם לרבים (ראה פלא יועץ שם, וחפץ חיים כלל ב באריכות). אך למעשה לא ראוי להקל בספק דאורייתא ולדבר לשון הרע אפילו בדברים המפורסמים, ובפרט באיסור חמור מאד (פלא יועץ שם, חפץ חיים שם). נוסף על כך, אם מדובר על מקום בארץ ישראל יש בדיבור כזה משום הטלת פגם על מקום בארץ ישראל שהוא חמור יותר (עטרת פז ח"א כרך ג, אבהע"ז, הע' יב). ב. כאשר שני האנשים כבר יודעים שהיישוב הוא דתי לייט נראה שאין איסור להזכיר בשיחה שהיישוב הוא דתי לייט אם אין כוונתם לגנות את אנשי המקום, אלא תוך כדי שיחה להדגים או ללמד משהו, גם אם הדיבור לא עומד בכל פרטי לשון הרע לתועלת. מקורות והרחבה: א. לשון הרע על אנשי מקום חמור יותר מאשר לשון הרע על יחיד. וכך כתב הפלא יועץ (ערך לשון הרע): "וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים: וידוע מדברי רבותינו ז"ל, שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריא על ישראל, ואין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיחד יתברך שמו, ואין להאנשים לגנות לשום אדם על אשר נמצא בו דבר לא טוב, כי דרך איש ישר בעיניו, ומה יעשה הבן, הישר בעיניו יעשה לפי דעתו ולפי מה שיהיה לו עזר משדי: ומה גם שאין לכלל ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול ענש לשון הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכפלת למדבר על הרבים. והן אמת שצריך עיון על מאי דאיתא בש"ס (פסחים נ, ב) בכמה דוכתי בגנות בני חוזאה שהיו מענגים. ואמרו (חולין קכז א) נשקך מני ככיך, וכדומה. ואפשר שיש צדדים להתר כמו בדבר הידוע או על דרך שאמרו (יומא פו, ב) שמצוה לפרסם את החנפים ועל דרך שאמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א) שמתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלקת. אמנם לפי חמר שבו וגדל ענשו עד שממנו נקח שמכעיס הרבה לבוראו, יחרד האיש וילפת ויברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס בפתח אחד של אסור ויגור יותר ויותר כמפני חרב, כי אפלו ספק פקוח נפש דוחה כל התורה, ואם התורה נדחית על ספק חיי שעה, על אחת כמה וכמה שידחו דברי הרשות משום ספק ספקא, אפלו אחד מני אלף, על פקוח נפש לחיי עולם, ושלא להכעיס את בוראו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה כלל גדול על כל דבר פשע להיות בורח מן העברה ומספק עברה כמפני חרב, ושלא לכנס בפרצות דחוקות לבקש צדי התר, רק כל עצמותיו יאחזמו רעד מפחד ה' ומהדר גאונו. אשרי איש ירא את ה', והיו הדברים האלה וכזאת וכזאת לזכרון בין עיניו, לזכר עולם יהיה צדיק". עכ"ל הפלא יועץ. הרי מבואר בדבריו שלשון הרע על מקום שלם חמור יותר מאשר לשון הרע על יחיד. אך ציין שיש מקום להקל כאשר הדבר ידוע לרבים, או שצריך לפרסם את החנפים. אלא שמפני גודל העבירה ראוי להתרחק מהיתרים דחוקים כדי שלא להיכשל בעוון חמור. וכאשר יש צורך להרחיק אנשים מלגור ביישוב ויש תועלת באמירה זאת - מותר. כך מבואר בפסחים (קיב:): "ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו אל תדור בשכנציב משום דליצני הוו ומשכו לך בליצנותא". וכתב על כך החפץ חיים (באר מיים חיים כלל י הע מב): "והוא הדין אם הוא רואה להרבה אנשים שמוחזקין במדות מגונות גם כן אין לו למנוע את עצמו מלהזהירם שלא יתערבו עמהם וכמו שצוה רבי לבניו על אנשי שכנציב". לגבי ההיתר באפי תלתא האריך בכך החפץ חיים וסיים (כלל ב ס"י): "ואחרי כל הדברים והאמת האלה שביארנו, ראה אחי כמה יש להתרחק מקולא זו שכמעט אין לה מקום במציאות ובפרט שאף אם יצטרפו כל הפרטים גם כן צריך עיון אם הלכה כדעה זו, אחרי שלדעת הרבה פוסקים אין שום מקור לקולא זו מהש"ס (וכמו שכתבנו בסוף סעיף קטן ד בבאר מים חיים), לכן השומר נפשו ירחק מזה". עכ"ל. הרב יצחק יוסף שליט"א אמר בשיעור (וכמדומה שכתב כן גם בספריו) שלספרדים מותר לדבר לשון הרע שנשמעה באפי תלתא, וכדעת הרמב"ם, משום שהספרדים קיבלו עליהם את הרמב"ם במקום שאין שולחן ערוך. אך למעשה אמר לי הרב אביגדור נבנצל שליט"א שהוא לא חושב כך, והוסיף שהחפץ חיים הכיר את הרמב"ם.. עכ"ד. ונראה שיש מקום להקל בלשון הרע באפי תלתא כאשר מצטרפים צדדים נוספים, ואכמ"ל. לשון הרע על ארץ ישראל: אין לדבר לשון הרע על ארץ ישראל או על יושבי ארץ ישראל. במסכת כתובות (קיב) מובא: "ר' חנינא מתקן מתקליה. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". וכתב שם הבן איש חי בספרו בן יהוידע: "לכך היו ר' אמי ור' אסי מקדמים לקום ממקום זה שתגיע אליו השמש, למקום טולא כדי שלא יבא אחד מן התלמידים לומר על המקום ההוא לא טוב, ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל, ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו, לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב לגנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגוים, והבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל". הוסיף בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר, הערות הקדמה הערה יב): "ובכלל ענין זה יש להזהר ג"כ מלדבר על מצב הרוחניות של א"י ולומר שבחו"ל יותר טוב וכו', שמלבד שהאשמה זו בשקר יסודה וכמבואר בדברי הגאון מהר"י עמדין (בהקדמה לסידורו) שכתב שם: אם גבירה (ארץ ישראל) לוקה, שפחה (חוץ לארץ) על אחת כמה וכמה דשכיחי בה אפקורי. ע"ש. והיודע מעט על הנעשה בחו"ל באפקרותא וזילותא דשכיחי התם רח"ל, יודע ומבין היטב כמה מדוייקים דברים אלו שאין צורך להאריך בהם, ומה לנו להלין על עם ה' ונחלתו. וראה גם באגרות החזון איש (ח"א סי' קעה) שכתב שם: מצב הארץ נפרז מרחוק, כידוע, ואינו גרוע מהגלות בחוץ לארץ חלילה. ע"ש. ובס' בית יחזקאל הל' דעות (עמוד רל) הביא על האדמו"ר מיוטבסק זצ"ל, שאחד שאל אותו מדוע הוא רואה אחרי עלייתו לא"י שהוא בשפל המדרגה ועם תאוות גדולות וכו' מה שלא הרגיש בחו"ל, וענה לו האדמו"ר: בחו"ל היתה לך מידת הגאוה ולא הרגשת בפחיתות שלך, ובחו"ל לא היית בא לעולם לידי הכרת ערכך. אבל כאן בא"י שהיא מסוגלת לענותנות [כי אוירה מחכים כדאיתא בגמ' ב"ב קנח ע"ב ועי"ז זוכה האדם להגיע לנקודת האמת], מפני זה באת לידי כך להכיר בפחיתות ערכך. והוא נרמז בפסוק (במדבר יג) "טובה הארץ מאד מאד" והיינו טובה למה שאמרו חז"ל (אבות ד) "מאד מאד הוי שפל רוח", כלומר לענוה. ע"כ. וסיים וכתב שם בס' בית יחזקאל: כי האמת היא שהרשעים שבא"י היו גרועים פי כמה וכמה לוא נותרו בחו"ל והיו נטמעים בין הגויים, ואוי לו למי שמגנה את היהלום של המלך. ואם כי שהקליפה מתנשאת להרים ראש בא"י יותר מבשאר ארצות, סימן שבח וגדלות הוא, כמו שאמר הסבא לאביי (בסוכה נב ע"א) שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכו'. ע"ש. עכ"ל העטרת פז. ובספר שרי המאה (ח"ו עמ' 265) מובא: "מספרים, כי כאשר האדמו"ר מגור שליט"א, עלה בפעם הראשונה לארץ-ישראל, בא לבקר את מרן הרב (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) בביתו, ותוך כדי שיחה הביע הרבי מגור את צערו העמוק, על מה ששמע, כי בתוככי ירושלים עיר-הקודש, עיר של חכמים ונביאים, מצויים עכשיו כמה פורקי עול היהדות. שתק רבנו והשיאו לדבר אחר. כשעזב הרבי מגור את בית הרב, נסע רבנו אתו ללוותו עד מלונו. בדרכם עברו על גיא בן הינום. אמר רבנו לאדמו"ר מגור: מקום זה גיא בן הינום הוא, ובימי הנביאים, היו כמה מבני ישראל מעבירים כאן את בניהם למולך. עכשיו, בזמננו, אין זכר לעבודה זרה זו... ". ב. כאשר שני המדברים יודעים שהמקום הוא נחשב 'דתי לייט', כלומר מזלזלים בהלכה, והאנשים מזכירים זאת לא במטרה לגנות, אלא להדגים או ללמד איזה עניין חשוב אין איסור לשון הרע מעיקר הדין. נראה שכך עולה מדברי החפץ חיים. שהרי בבאר מים חיים (כלל א ס"ק יג) כתב: "ולא תקשה על זה ממה שאמרו בברכות (דף ח') במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב, ומוצא דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, הלא לשון הרע אסור אפילו בדרך רמז ואסור אפילו על אמת כל שאין מזה תועלת על להבא כדלקמן בכלל י' בסופו ואין נפקא מינה באיסור לשון הרע בין אשתו ואחר כדלקמן בכלל ח'. ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם דדבר שנתפרסם כבר באפי תלתא המספר אחר כך אין בו משום לשון הרע אך שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. אם כן נוכל לומר בפשיטות, דרגילות הוא דאשה רעה שנוכל לומר עליה שהיא מר ממות, נתפרסם בוודאי מכבר עניניה באפי תלתא לפחות, ואם - כן הבעל שמספר אחר כך ענין רעתה ואינו מתכוין להעביר הקול אין עובר על זה משום איסור לשון הרע. וכן מה שאמרו ביבמות (ס"ג) אמר ליה חייא ב"ר לרב כתיב ומוצא אני מר ממות את האשה כגון מאן, אמר ליה כגון אמך, גם - כן ניחא בתירוץ זה. ובזה יש לומר עוד באופן אחר, דשם שחייא ב"ר ידע את טבע אמו, אך שאל כגון מאן פירוש עד היכן נקרא אשה רעה, והשיב כגון אמך, מוכח הוא שכוונתו למיסבר קראי ולא לגנותה בזה, וזה דומה למי שמכוין לתועלת בדבר שהוא אמת וכדלקמן בכלל י' ". וכעין זה כתב החפץ חיים (באר מים חיים כלל י ס"ק לא) לגבי הגמרא בברכות (דף ה:): "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודא וכו' א"ל אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא לימא א"ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא (פי' זמורות הגפן) לאריסא א"ל מי קא שביק לי מידי הא קא גניב לי כוליה". כתב על זה החפץ חיים (שם): "האיך היה מותר לרב הונא לספר לפניהם מה שהאריס גונב מאתו הזמורות לפי מה שהחלטנו בפנים דלספר שאחד גזלו גם זה בכלל לשה"ר הוא. אבל באמת זה אינו קושיא, א' דרש"י פירש בד"ה הא קא גניב לי וז"ל וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, וכוונת רש"י שהיו מכירין אותו הרבנן להאריס שהוא גנב וא"כ אין שייך בזה לשה"ר". וראה גם חפץ חיים (באר מים חיים כלל ה ס"ק ח): "ולא תקשה על זה מהא דאמרו בבבא קמא (קי"ז) א"ל ר' יוחנן ארי שאמרת נעשה שועל דלא חידש שם ר' יוחנן כלום במאמרו זה דבלאו הכי ראו כולם שלא השיג על ר' יוחנן כלום". עכ"ל. הרי עולה מדברי החפץ חיים שכאשר אדם מספר לשון הרע והדבר ידוע למי שמספר לו, ואין כוונת המספר לגנות את האדם, אלא למסבר קראי או צורך חשוב אחר, אין בכך לשון הרע. ומשמע שלא צריך את כל פרטי לשון הרע לתועלת, שהרי היה אפשר להסביר את הפסוקים באופן אחר, בלי להביא דוגמא מאמו. אלא מכיוון שהשומעים יודעים את העובדות, די שיש תועלת מסוימת כדי להתיר לדבר עליה.